משה ברסקי נולד בשנת 1895 בכפר קטן באוקראינה. אביו עבד בטחנת קמח סמוכה וכבר מגיל צעיר החל משה לעזור לו. בגיל 18, בשנת 1913 החליט משה לעלות לארץ והתיישב בקבוצת דגניה בסמוך לכנרת.

לאחר מספר חודשים בהם שהה בדגניה ועבד בלי הפסקה בשמש הקופחת, כמו שאר חברי הקבוצה, התנדב ברסקי לצאת ולהביא תרופות לשמואל דיין, אחד מחברי הקבוצה שנפל למשכב וסבל מכאבים.

ברסקי יצא לדרכו אחה"צ על גבי פרדה למלחמיה (לימים מנחמיה) ובדרכו חזרה הותקף על ידי שודדים בדואים. ברסקי נלחם וירה בתוקפיו אך הם הכניעו אותו ולמחרת בבוקר נמצאה גופתו מנוקבת בכדורים.

חברי דגניה היו שבורים מגודל האסון ובפעם הראשונה מאז עלו להתיישבות נאלצו לחפור קבר לחבר הצעיר. להוריו של משה כתבו מכתב בו סיפרו את הטרגדיה אשר ארעה.

התשובה מהוריו של משה לא אחרה לבוא והיא גרמה להלם בקבוצה הצעירה. אין אנו יודעים את תוכנו של המכתב במאת האחוזים אך הוא מסתיים במילים הללו:

"הננו שולחים אליכם את בננו השני, שימלא מקום בננו שנפל. מותו של משה מעלה את כולנו ארצה".

אחיו של משה, שלום, הגיע לדגניה ושהה עם הקבוצה כחמש שנים. לאחר מכן עלו ארצה גם הוריו של משה ברסקי.

שנה וחצי לאחר מכן, הפועל שהחלים, שמואל דיין, החליט לקרוא לבנו בכורו על שמו של משה ברסקי, משה דיין. אותו משה דיין יהיה הרמטכ"ל הרביעי של צה"ל, שר הביטחון ודמות שנויה במחלוקת עד עצם היום הזה.