פעם גם המילקי בבבל היה יותר זול. תשמעו סיפור.

במאה השלישית (שנת 200 ואילך) לאחר שנות שגשוג של האימפריה הרומית, הגיעו ימות המשבר. חוסר יציבות שלטונית והמון מלחמות גרמו למחסור במזומנים. האימפריה הרומית הייתה עצומה בגודלה ואויביה ארבו לה בכל פינה. השבטים הברבאריים באירופה והפרסים במזרח הפעילו לחץ מתמיד על האימפריה הרומית.

כסף היה דבר מאוד חשוב לרומאים. כך הם מימנו את שכר החיילים שדאגו לגביית מיסים בכל האימפריה. בלי צבא, לרומאים לא היה מה לחפש. עדיף היה לחזור לרומא, לפתוח פיצרייה קטנה ולהתרפק על זיכרונות העבר.

בשנת 193 עלה ספטימיוס סֶוֶורס לשלטון ברומא והחל שושלת שתמלוך כ-40 שנים עד שנת 235. היהודים בארץ תמכו בסוורס ולא בפסקניוס ניגר יריבו, וכאשר עלה סוורס לשלטון הוא איפשר ליהודים חופש מחייה וביטל כמה מהמסים הקיימים.

המצב הכלכלי בארץ השתפר בבת אחת. הירידה מהארץ פסקה, יהודים החלו לשוב לארץ ישראל מהגולה, להפריח את השממה בעזרת חקלאות ובעזרת תעשייה. ערים חדשות החלו לצוץ בארץ, למרות שהן היו ברובן ערים הלניות שהתגוררו בהן לא יהודים.

הסוורים אפשרו ליהודים גם לחזור ולהתיישב בירושלים, בניגוד לאיסור שהוטל עליהם לאחר מרד בר-כוכבא.

בשנת 232 נפתחה שרשרת קרבות בין האימפריות הרומית והפרסית שתימשך 50 שנים. הרומאים היו זקוקים נואשות למזומנים והחלו להטיל מיסים כבדים על האוכלוסיות המקומיות. יהודים היו צריכים לשלם "ארנונא", מס בצורת פירות, ירקות ותבואה, לצבא הרומאי. המצב הלך והחמיר עד שרבי ינאי, רב ודיין חשוב מהגליל, ביטל את שנת השמיטה והכריז "צאו וזרעו בשביעית, משום ארנונא", והמצב המשיך להחמיר.

הרומאים שלחו כוחות מזרחה כל הזמן. הם הטילו מס נוראי בשם "אכסניה" על תושבי הארץ היהודים. המס חייב יהודים לארח קצינים וחיילים רומאים בביתם ולדאוג לכל צרכיהם. היהודים היו מחויבים לאפשר לרומאים להשתמש ברכושם ובביתם כאילו היה שלהם. יהודים רבים התרוששו וירדו מנכסיהם בעקבות שרשרת המיסים החדשים של הרומאים. רבים נאלצו למכור את כל רכושם בכדי לקנות מוצרי מזון בסיסיים.

המצב בארץ הפך להיות בלתי נסבל ויהודים רבים חיו בעוני מחפיר. עוני, מגפות ורעב היו מנת חלקם של יהודי ארץ ישראל באמצע המאה השלישית במיוחד בצפון הארץ. שנות בצורת אף החמירו את המצב ויהודים כבר לא יכלו להרשות לעצמם להחזיק בשטחי אדמה ובבתים משל עצמם ונאלצו למכור אותם, בעיקר לגויים. אט אט החלו יהודים לנטוש את ארץ ישראל ולעבור למקומות מרוחקים יותר בכדי שיוכלו לספק את הצרכים הבסיסיים של משפחתם.

ההנהגה בארץ ישראל ניסתה לעצור את הירידה מהארץ בכל מחיר. הם התירו ליהודים לקנות שמן ומזון מגויים, איסור שהיה קיים במשך 800 שנים בכדי שיהודים וגויים לא יתערבבו. הם ציוו לא למכור קרקעות לגוי בשום מחיר. הם קבעו כי מותר לרכוש שטח אדמה בישראל מגוי, גם בשבת. הם גם ביטלו תקנה ישנה בשם "הסיקריקון" שבה רק בעל הקרקע המקורי היה רשאי לקנות אדמה מידי השלטונות. זאת בכדי שהרומאים לא יפקיעו אדמות וימכרו אותן למרבה במחיר. שליטה מלאה על אדמות ארץ ישראל הייתה ערך מקודש ממש, והנה הלכה הארץ ונמכרה תחת עיניהם הנואשות של הרבנים וההנהגה הארץ ישראלית.

עימותים החלו פורצים גם בהנהגה הארץ ישראלית ובמהרה התפצל הסנהדרין, בית הדין של היישוב היהודי, לרשות דתית בהנהגת חכמי הדת, ורשות חילונית בהנהגת רבי יהודה השני. גם אחרי הפיצול הם המשיכו לריב ולהקניט האחד את השני.

המצב הכלכלי הלך והחמיר ועד סוף המאה השלישית היו רוב קרקעות הארץ בבעלות גויים, אפילו באזורים שהיו זמן קצר לפני כן יהודיים מובהקים כמו ציפורי וטבריה.

בינתיים בבבל…

בבבל, בשונה מארץ ישראל, קהילה היהודית שגשגה ופרחה. היהודים בבבל היו בעלי חוות עצומות וגידלו תמרים וגידולי שדה שונים. חלקם עסק בציד, בדיג, מסחר ואפילו בספנות על נהרות בבל. היהודים בארץ ישראל שראו את הנעשה בבבל, המשיכו למכור את אדמות ארץ ישראל ולהצטרף לקהילה היהודית הגדולה והמבוססת בערי בבל.

כמות היהודים בארץ ישראל בשנת 300 הגיעה לשפל חדש ותמשיך להיות מזערית, עם עליות וירידות, עד תחילת המאה ה-20. בכל אותו זמן ימשיכו היהודים לחלום כי יום אחד יגיעו לארץ ישראל ויקימו מדינה משל עצמם.

אנחנו חיים את חלומם.