"המורשת שלנו נטועה במה שאנו קוראים "אהבת ישראל". ישראל המדינה וישראל העם… כשנשקפת סכנה לקהילה אחת על כל העם, על העם כולו לגייס את מרצו ולמהר לבוא לעזרתה. כשחלק מאתנו מגונה ואדם אחד מאתנו מושפל, על כולנו לשאת את קולנו במחאה.

מניסיוננו למדנו ששום יהודי אל לו להרגיש שהוא לבדו והוא נטוש. יהודי לבדו חשוף לספק ולסכנה. יחד אנו יודעים איך להתמודד עם סכנות, ומעל לכול, סכנת האדישות. אסור לאף יהודי להיות אדיש לגורלם של יהודים אחרים. אסור לנו לשתוק לעולם, וישראל זקוקה לקולנו.

אסור לנו להיות אדישים גם לסבלם של אחרים. גם זה חלק ממורשתנו המוסרית. כשבני אדם סובלים עוול, כשהם נופלים קורבן לחברה או לגורל, אל לנו לבדוק את תעודות הזיהוי שלהם אלא להציע להם את השתתפותנו. במילים אחרות, עלינו לעשות למען אחרים מה שאיש לא עשה למעננו. להביא לחם לרעב, קורת גג לחסר הבית, הגנה לחסרי הישע ותקווה למי שאיבדו כל תקווה….

התקווה הזאת הייתה לפנינו ותתקיים אחרינו בהיסטוריה. אנחנו, שבתוך הצריפים והחשכה ראינו את מי שמוליכים אותנו אל המוות, את כל המעשים שנעשו בצו האויב, מעשים שהמוות שלט בהם, אנחנו עדיין מצהירים בכל נימי נפשנו על אמונתנו במסורת היהודית, כלומר שכל מה שקשור בחיים מצוי בחיים,
אפילו חיים שבריריים וחשופים לסכנה. בסופו של דבר אפוא, השאלה שעמדה לפנינו אחרי השחרור, הייתה, "מה עושה אדם בזיכרונותיו ובסבלו?"

אלי ויזל, כנס ניצולי השואה הראשון ביד ושם, 1981