בשנות השישים בארה"ב אסור היה לנשים להשתתף בתחרויות מרתון. מספר נשים אמנם התגנבו לקו הזינוק ורצו בתחרויות שונות, אך הן עשו זאת בצורה בלתי רשמית ולא הייתה דרך וודאית לדעת אם רצו את כל המסלול ובכמה זמן.
קתרין סוויצר הייתה סטודנטית בת 19 כשהחלה לרוץ באוניברסיטת סירקיוס, ארץ השלג בצפון ניו יורק (שם עשיתי את התואר הראשון והשני שלי.). ארני בריגס היה הדוור של האוניברסיטה וגם הוא הצטרף לקבוצת הרצים. הוא היה מספר לחברה הצעירים על המרתון של בוסטון אותו הספיק לרוץ 15 פעמים. באחד הימים קתרין ירתה לעברו "אולי נפסיק לדבר על המרתון של בוסטון ופשוט נרוץ בו!".
ארני השיב כי "אין בחורה בעולם המסוגלת לרוץ במרתון של בוסטון."
קתרין המשיכה להתאמן ולהפתעתו של ארני הצליחה לרוץ קרוב ל-50 ק"מ. למחרת דרש ארני כי תירשם לתחרות, למרות שהדבר היה אסור על פי החוקים.
חברה של קתרין, טום מילר, שחקן פוטבול שעשה חייל ביידוי פטיש, החליט גם הוא להשתתף מפני שטען כי "אם בחורה מסוגלת לרוץ מרתון גם אני מסוגל". הוא לא טרח אפילו להתאמן.
קתרין נרשמה תחת ראשי התיבות של שמה – K. V. Switzer, ומאמנה אסף את המספר שניתן לה, 261. כך למעשה נרשמה קתרין למרוץ מבלי שהמארגנים ידעו כי היא מהמין הלא נכון.
בבוקר המירוץ בחודש אפריל של 1967, שלג מעורב בגשם החל לרדת בבוסטון הקפואה. על קו הזינוק זיהו הרצים בחורה, ולהפתעתה של קתרין ברכו אותה בלבביות ואיחלו לה בהצלחה. עיני השופטים על קו הזינוק היו נעוצות במספרים על החולצות והם לא שמו לב כי בין הרצים ישנה גם בחורה.
בקילומטר השישי משאית צילום נסעה באטיות לצד הרצים. לפתע זיהו הצלמים כי בחורה משתתפת במרוץ ועל חולצתה מספר. הם החלו לצלם את קתרין וחבורתה כשלפתע הגיח מאחוריהם מנהל המרוץ, איש גדול ממדים אשר תפס בחולצתה של קתרין וצעק, "עופי מהמירוץ שלי ותני לי את המספרים!". הוא ניסה למשוך את קתרין בחוזקה ואף שלח יד אל עבר המספר שהיה מודבק על בטנה. ארני מאמנה ניסה לעצור בעדו אך הוא נדחף ע"י מנהל המירוץ הצידה. חברה של קתרין, טום מילר, הגיח מאחור, תיקל את מנהל המירוץ בחוזקה והעיף אותו לכל הרוחות. כל האירוע נקלט במצלמות הצלמים.
החבורה המשיכה לרוץ, ואט אט הבין טום כי הוא עומד להסתבך בצרות. הוא החל לצעוק על קתרין שסיבכה אותו, תלש את המספר מחולצתו ורץ קדימה. קתרין ההמומה החלה לבכות. ארני מאמנה לא ויתר ודרש ממנה לאסוף את עצמה. קתרין התעשתה, ניגבה את דמעותיה והמשיכה לרוץ.
באמצע המרוץ פגשה קתרין את טום, שהלך לאיטו וביקש שתלך לידו. קתרין סירבה, המשיכה לרוץ, ולאחר 4 שעות ועשרים דקות הגיעה לקו הסיום.
באותו ערב חזרה החבורה העליזה לסירקיוס. באמצע הדרך עצרו לאכול ובעודם יושבים, הם שמו לב כי תמונותיהם מתנוססות על גבי עיתוני הערב. אירוע הדחיפה הפך לחדשות חמות, ולמחרת כל ארה"ב הכירה את קתרין סוויצר.
לאחר המרתון אמר יו"ר איגוד האתלטיקה של בוסטון כי "נשים אינן רשאיות לרוץ במרתון מפני שהחוקים אוסרים זאת ובלי חוקים החברה שלנו תהיה בכאוס…אם זאת הייתה הבת שלי הייתה מכה אותה."
חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 1972, יפתח המרתון של בוסטון לנשים באופן רשמי. סוויצר תרוץ בעוד עשרות מרתונים, תזכה במרתון של ניו יורק בשנת 1974, ותעשה זמן יוצא דופן של שעתיים וחמישים ואחת דקות.
לפעמים אנשים רגילים לחלוטין, הם אלה המשנים את ההיסטוריה.
