בשנת 1878 הוצג ביריד בפריס הראש של פסל החירות, אותו יצר האומן פרדריק ברתולדי. בשנת 1882 הושלם הפסל עד לאזור המותניים ושנתיים מאוחר יותר היה מוכן. הפסל פורק לכ-350 חתיכות ונשלח לניו יורק כמתנה מהעם הצרפתי.

האמריקאים ביקשו מהמשוררת היהודייה אמה לזרוס לתרום יצירה מקורית שלה לטובת הפסל אך היא סירבה בתחילה לכתוב שיר לפסל. לאחר שהחלו יהודים להגיע לעיר ניו יורק, שמעה לזרוס על הפוגרומים שהתרחשו במזרח אירופה וראתה את סבלם הרב של המהגרים היהודים. היא כתבה:

"הב לי את בניך היגעים, את ענייך
ערב רב של המונים הכמהים לנשום כבני חורין
את הפליטה האומללה של חופיך הומי האדם
שלח אותם, את חסרי הבית, את מוכי הגורל אלי
את לפידי אשא לצד שער הזהב"

שירה נבחר ככיתוב שיעטר את הפסל.

האמריקאים כעסו על כך שהיו צריכים לגייס כספים רבים כדי לבנות כָּן לפסל והוא לא הורכב במשך חודשים רבים. העיתונאי ג'וזף פוליצר קרא לכל קוראיו לתרום כמה שהם יכולים למען הפרוייקט ולאחר חצי שנה נמצא הכסף לכן. באוקטובר 1886 הושלמה הרכבת הפסל על הכן וביחד הם נישאים לגובה של 92 מטרים.

ביום החגיגה יצאו לרחובות העיר ניו יורק מאות אלפי חוגגים שצעדו ברחובות. לאחר מכן יצאה שיירת של סירות וספינות אל האי בדלו'ז (אי החירות מאז 1956) בו הורכב הפסל. נשים לא הורשו להשתתף בחגיגות מחשש כי "ימחצו" על ידי הקהל.

מספר נשים השיטו ספינה לקרבת האי ונשאו נאום בו אמרו כי נהדר הדבר שאישה מסמלת את המונח חופש והגיע הזמן לאפשר לנשים להצביע בבחירות.

מהגרים רבים שהחלו להגיע לניו יורק באותה תקופה התרגשו מאוד לראות את הפסל מרחוק וכיום נמצא על האי גם המוזיאון הלאומי להגירה של ארצות הברית.