ארצה עלינו ועלינו ועלינו

אתמול (9.6.2015) העברתי הרצאה במרכז היהודי ערבי לשלום בגבעת חביבה. המכון עושה עבודה ברוכה וקשה בטירוף.

הִרְצֵתי לצד פרופסור מוסטפא כבהא, ראש המחלקה להיסטוריה באוניברסיטה הפתוחה, פרופסור באונ' בן גוריון בנגב וחוקר\סופר\מרצה בעל שם עולמי.

100פרופ' כבהא הרצה על הנַכְּבָּה באזור ואדי ערה. עלי הוטל לספר את הצד "היהודי-ישראלי". בחרתי שלא להיכנס לתוך ויכוח על הנכבה ובמקום זה סיפרתי להם את הסיפור של היישוב היהודי בארץ ישראל ב-1000 השנים האחרונות.

סיפרתי להם על נטישת היישוב לאחר מרד בר-כוכבא והחזרה אליו. סיפרתי על העזיבה בסוף המאה שלישית בגלל לחץ כלכלי. על השלטון היעיל הביזנטי שהגביל את היהודים וכמה הם שמחו כשהמוסלמים כבשו את הארץ. על כמה הארץ לא הייתה חשובה למוסלמים ושירושלים אינה מופיעה במקורות ערביים עד המאה ה-14.

סיפרתי על כך שהמוסלמים סגרו בפני היהודים את האפשרות למשרה ממשלתית והיו למעשה אזרחים סוג ב'. על הקהילות היהודיות בא"י שהושמדו לחלוטין עם כיבוש הצלבנים והסבל המשותף ששני העמים חוו. סיפרתי על העליות מספרד של יהודים שברחו מפרעות שהחלו בשנת 1391.1930_Jewish_immigrants_to_Palestine

סיפרתי על העלייה גדולה של עקורי ספרד וצאצאיהם לצפת משנת 1520, בה הם הביאו לארץ טכנולוגיות חדשות בתחום הדפוס, בטישת בדים ודייג. שהם גרמו לפריחה כלכלית באזור הגליל. שיהודים התגוררו בעשרות יישובים בארץ, חלקם יישובים יהודים וחלקם מעורבים – עין זיתים, ביריה, עלמא, כפר כנה, כפר חנניא, יסיף, שפרעם, כבול, קיסריה, חברון, שכם, פניאס (בניאס), מעון, טבריה, כפר חקוק, ג'וליס, ירושלים, עזה, עכו, יפו, חיפה, רמלה, ג'נין ואפילו בעגלון בעבר הירדן המזרחי.

סיפרתי על הדרכים הגרועות, שודדי הדרכים ושודדי הים המלטזים שארבו לספינות מוסלמיות מול חופי א"י, העובדה שליהודים אסור היה לאחוז נשק, שהקהילה היהודית כללה גם מוסתערבּים – יהודים שהמשיכו לגור בארץ מִקַּדְמַת דְּנָא.

סיפרתי על כך שיהודים נסחטו שוב ושוב בידי מושלים ונכבדים מושחתים, ושאנשי דת יהודים ומוסלמים כאחד התריעו כנגד בתי הקפה שתפסו את מקוmaps 16th centuryמם של בתי התפילה.

סיפרתי על המחלות והמגיפות שפקדו את כל תושבי הארץ – מחלות עיניים, מחלות ילדים, קדחת, חום גבוה, מחלות זיהומיות של מערכת העיכול, דֶבֶר, אבעבועות שחורות, טיפוס, דלקת קרום המוח ואחרות שהפילו אלפים על אלפים. סיפרתי על רעידות אדמה, שרפות, בצורות והצפות שהחריבו יישובים שלמים.

סיפרתי שליהודים היה אסור לבנות בתי כנסת חדשים או לשפץ את בתיהם והם נאלצו לשחד פקידי ממשל, על כך שהשלטונות החרימו בתי כנסת והפכו אותם למחסנים, שיהודים שקעו בחובות והתרוששו ולעתים לא היה מי שיציל אותם. סיפרתי שליהודים אסור היה לשאוב מים ממאגר המים הגדול על הר הבית ושאסור היה להם להיכנס להר הבית, הר ציון ובתקופות מסוימות גם לכותל המערבי.

סיפרתי שליהודים אסור היה לרכב על סוס בחוצות העיר, שהיו להם צבעי לבוש מסוימים בלבד ושאסור היה להם ללבוש בגדים מפוארים יותר מאלה של המוסלמים. סיפרתי שהם לא התמנו למשרות בכירות במנהל העות'מאני ושהם נאלצו, יחד עם הנוצרים, לשלם מיסים כבדים בהרבה מאלה של המוסלמים. וסיפרתי גם שנשים יהודיות נאלצו לענוד פעמון שהתריע על בואם לבתי המרחץ.

סיפרתי שעדותם של יהודים לא הייתה קבילה בבתי המשפט העות'מאנים והקראתי להם את מה שכתב הנוסע השוויצרי יוהאן לודויג בורקהראד ב-1812 – "כמעט אין מקרה שנוצרי או יהודי ייהנו זמן רב מכוח או רכוש אשר צברו. אנשים כאלה תמיד נכרתים כאשר הם בשיא הצלחתם."

סיפרתי שהתנאים בארץ היו כמעט בלתי אפשריים ליהודים, נוצרים וגם למוסלמים.

סיפרתי שבמאות השנים האחרונות, למרות המצב הקשה ולעתים משפיל, היו גלים אחר גלים של עליות לא"י ושהעלייה ראשונה\שנייה\שלישית, נקראות כך רק ביחס לתקופה האחרונה. תמיד ניסינו לעלות לפה, למקום השומם והצחיח הזה כפי שתארו אותו נוסעי התקופה, מפני שתמיד ראינו במקום הזה את הבית שלנו.

סיפרתי שמעט מאוד השתנה בא"י במהלך 400 שנות השלטון הטורקי, והיום בשונה מפעם, יש לנו ולהם הזדמנויות רבות. שהחיים של שנינו טובים יותר, בטוחים יותר, בריאים יותר. ושאני מקווה שנדע לנצל את הזמנים הטובים הללו, בכדי למצוא דרך לגור כאן יחד.