ב1.1.2017 ימלאו 100 שנים למותו של אריה הלפרין שנהרג כאשר הגן על…עזה. סיפורו, הוא גם הסיפור שלנו.

לפני שנדבר על אריה, חייבים לדבר על אביו מיכאל, אחד האנשים הצבעוניים ביותר שאי פעם התהלכו כאן. אדם שנאמר עליו שליבו גדול כשריריו.

מיכאל הלפרין נולד בווילנה שבליטא בשנת 1860. הוא הצטרף כמו יהודים רבים לתנועה מרדנית רוסית שבין השאר הייתה אחראית לרצח הצאר אלכסנדר השני בשנת 1881. בעקבות רציחתו של הצאר פרצו פרעות ביהודים שהיו חסרי הגנה. יהודים נשדדו, נאנסו ונהרגו מבלי שהייתה להם יכולת להתנגד. בכל אותה עת השלטונות לא רק שלא עצרו את הפורעים, אלא במקרים רבים לא התערבו בכלל.

מיכאל הלפרין עבר מעיירה לעיירה וניסה לשכנע את צעיריה להתארגן למיליציה חמושה שתוכל להגן על עצמה. מנהיגי הקהילות חששו מתגובת-נגד אלימה של השלטונות והפנו לו עורף. מיכאל ניסה לצעוק כי הגיע הזמן למרד המכבים ובר-כוכבא ולא רק לעוד תפילות ותחינות, אך קולו כמעט ולא נשמע.

הלפרין שאביו הוריש לו סכום כסף גדול הגיע בשנת 1885 לארץ ותרם כסף בכדי לרכוש את אדמות יסוד המעלה ונס ציונה מידי העות'מניים. הוא ניסה לגייס חבורות של יהודים צעירים בארץ בכדי להקים ארגון הגנה יהודי בשם "מחנה יהודה".  הוא גם הקים איגוד פועלים, והצליח להסתכסך עם הברון רוטשילד.  בשנת 1891 בעת חנוכת בית בנס ציונה, דהר מיכאל הלפרין על סוס בעת שהוא אוחז דגל בידו, לבן עם שני פסים כחולים ומגן דוד כחול באמצעו, שעליו נרקמו המילים "נס ציונה".

בשנת 1903 בעקבות פרעות קישינב והפוגרומים הרבים שנעשו ביהודי מזרח אירופה, הסתובב הלפרין בדרום מערב רוסיה וקרא לצעירים יהודים לעלות לארץ ישראל וגם להקים ארגוני הגנה עצמית. עקרונותיו של הלפרין היו הבסיס להקמת ארגון בר-גיורא והשומר מספר שנים מאוחר יותר. אלכסנדר זייד ממקימי ארגון "השומר" יאמר לימים כי על כוח עברי חלם עוד בגולה מפני ש"מיכאל הלפרין הדליק בנשמתי את החלום הזה. בארץ הוא היה היחיד שהבין אותי. השאר – גם בגלות וגם פה – לעגו עלי וקראו לי בעל הזיות".*

תיכף נגיע לאריה הלפרין, אבל לפני זה אריה אחר.

בשנת 1911 הגיע קרקס ליפו אשר גולת הכותרת שלו הייתה כלוב ובו אריה. מנהל הקרקס הציב אתגר לצופים ושאל מי מהם מוכן להיכנס לכלוב עם האריה. על פי הסיפור, הקהל הערבי פרץ בצחוק כאשר אריה הלפרין צעד קדימה. הלפרין נכנס לכלוב, הביט לאריה בעיניים והחל לשיר את המנון פועלי ציון "די שבועה":
נָרִימָה יָדֵינוּ, נָרִים וְנִשְׁבַּעְנוּ
בְּדֶגֶל צִיּוֹן, בְּאַדְמַת הַמְּכוֹרָה,
בְּכָל הַקָּדוֹשׁ וְיָקָר לְכֻלָּנוּ,
בְּשֵׁם גִּבּוֹרִים וְחַרְבָּם הַשְּׁבוּרָה.

נִשְׁבַּעְנוּ לִשְׁבֹּר אֶת כְּבָלָיו שֶׁל עַמֵּנוּ
יָדָיו לְהַתִּיר, הַפְּצוּעוֹת וּכְבוּלוֹת.
לִפְרֹק עֹל הָרֶשַׁע מֵעַל צַוָּארֵנוּ,
חוֹמַת הַגּוֹלָה לְנַתֵּץ עַד הַיְּסוֹד.

וְאִם גַּם נָמוּתָה אַגַּב חֲלוֹמֵנוּ,
אִם גַם לֹא נִזְכֶּה הָבִיאוֹ לְקִצּוֹ –
אֲזַי אֶת הַדֶּגֶל נִמְסֹר לְאַחֵינוּ
וְהֵם שֶׁיָּבִיאוּ הָעָם לְאַרְצו.**

תיכף תראו כמה נבואי הוא השיר הזה. על המאורע דרך אגב נכתב ספר בשם "הגיבור מכלוב האריות".

הלפרין היה ביחסים מצוינים עם העות'מניים כאשר כבר בשנת 1905 הוא חבר למנהיגי הטורקים הצעירים ולאחר המהפכה בטורקיה בשנת 1908 זכה לקבל מהם דרגת כבוד. כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה היה ברור כי בנו, אריה, יתגייס לצבא הטורקי.

אריה הלפרין נולד בעיר סמולנסק שברוסיה. הוא היה דומה לאביו, מהפכן ברוחו וספורטאי מצטיין. הוא עסק בספורט, ויכוחים על בעיות העולם ועבודות יד עדינות. ברבות השנים יאמר עליו אחיו כי הייתה לו נפש עדינה ורגישה.

בשנת 1913 עלה אריה לארץ בעקבות אביו יחד עם אמו, אחותו ואחיו. המשפחה התגוררה בנווה צדק ואריה נרשם ללימודים בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב.

בשנת 1915 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ביקרו הטורקים בגימנסיה וראו את מפגן הספורט של התלמידים. הם "הציעו" כי אלה יצטרפו אל שורות הצבא הטורקי וכך התגייסו תלמידי הכיתות הגבוהות לצבא הטורקי. רבים מהמגויסים עברו הכשרה באיסטנבול והפכו למתורגמנים או פקידים רמי דרג מפני שבניגוד לרוב החיילים הטורקים הם יכלו לדבר ואפילו לכתוב במספר שפות.

לא אריה.

אריה הלפרין התרוצץ ועמל קשות לשכנע את מפקד המחנה לשלוח אותו לחזית ארץ-ישראל, אזור עימות ולחימה שאליו כה נכסף. שלא כמו רבים מחבריו שערקו מהצבא הטורקי כתב אריה כי "אינני יכול לערוק מצבא לו נשבעתי אמונים. לא אבייש את כבוד החרב העברית"***. משה שרת שגם הוא היה קצין בצבא הטורקי, כתב כי אף אחד מהקצינים לא רוצה להישלח אל לב המערכה חוץ מהלפרין המשוגע שואף הקרבות****.

בשנת 1916 חזר אריה הלפרין מאיסטנבול היישר לחזית עזה, שם ניסו הבריטים לפרוץ אל העיר. לאחר ביקור קצר אצל משפחתו, יצא אריה להגן על עזה בשורות הצבא הטורקי כנגד הבריטים. הבריטים כבר היו בפאתי עזה והפגיזו והפציצו מהאוויר את החיילים הטורקים שהגנו על בעיר בחירוף נפש.

ואולי בכלל אריה רצה להילחם בכדי להרשים את אביו שהיה נעדר מהבית לתקופות ארוכות? לא פעם דיברו ילדיו של מיכאל הלפרין על כך שהיה בא הביתה לתקופות קצרות, קצרות מדי. ילדיו ומשפחתו התגעגעו אליו כמעט כל הזמן. אין לדעת מדוע רצה כל כך אריה להילחם בחזית עזה. אך כפי שאמר פעם אלתרמן "האדם הוא חידה הפותרת חידות". והיא גם מייצרת אותן.

אריה הלפרין נהרג בשורות הצבא הטורקי על גבעות עזה המשקיפות על קיבוץ בארי של ימינו. אחת מהן היא גבעת עלי מונטר, הגבעה עליה על פי המסורת עלה שמשון הגיבור עם שערי עזה.

מקום קבורתו של אריה הלפרין לא נודע. למעשה מעט מאוד ידוע לנו על מותו. בעיתונות נכתב כי "בנו של הלפרין מוכרח היה ליפול על משמרתו. וכי יתואר לכם בנו של הלפרין אחרת? בנו של הלפרין נפל בשדה, בחפירה, כי נאמן היה כאביו"***.

אריה הלפרין שאביו רצה כל כך לראות את החייל היהודי החדש קם לתחייה, נהרג בשורות הצבא הטורקי. יהודים רבים יהרגו מהצד השני בשורות הצבא הבריטי ובשורות כל מדינות אירופה שלחמו במלחמה המטורפת הזאת.

יעברו עוד מספר שנים עד אשר תקום מדינת ישראל כפי שחלם מיכאל הלפרין, מדינה שתאפשר ליהודים להגן על עצמם ועל תושביה. מדינה שתאפשר לבניה להילחם בצבא אחד. כעם אחד.

בנו השני של מיכאל, ירמיהו, יהיה חבר בהגנה, בבית"ר ואחד ממייסדי הימאות העברית. על שמו נקרא רחוב "רב החובל" בירושלים.

מקורות לפוסט
——————
*אלכסנדר זייד, מזכרונות העבר הקרוב
**מאתר זמרשת – השבועה
***יעקב מרקוביצקי, בכף הקלע של הנאמנויות: בני היישוב בצבא הטורקי 1908-1918 מפי יעקב רבינוביץ, "על מיכאל הלפרין", "הפועל הצעיר" מס' 10, 18.12.1919
**** משה שרת –"נתראה ואולי לא"