חופשה בירושלים

בקיץ 2018 יצאנו לחופשה בת שלושה ימים בירושלים. לנו במלון דירות ברחוב בן יהודה פינת שמואל הנגיד. בין מדרחוב בן יהודה לשוק מחנה יהודה. בשש בבוקר כשבן השנה שלי התעורר, שמתי אותו בעגלה ויצאנו לסיבוב ברחובות עיר.

 

ירושלים היא לא עוד עיר. כל פינה מספרת סיפור מדהים. בכיכר מכבי מוצרי, שנפל במלחמת העצמאות, נזכרתי באישתו רחל. היא סירבה לעלות על מטוס להלווייתו בירושלים, כי לא רצתה לתפוס את מקום התחמושת והאספקה שהיו כה נחוצים באותם ימים.

ברחוב הנצי"ב, על שמו של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין אני נזכר איך ראש ישיבת וולוז'ין כל חייו רצה לעלות לארץ ישראל, אך לבסוף מחלה הכריעה אותו והוא לא זכה לכך. אני ממשיך בהליכה ומספר לילד בן השנה, כמה קל לנו היום להגיע לארץ ישראל מכל מקום בעולם.

אנחנו ממשיכים ללכת ברחוב הלבנון, שהיה העיתון העברי הראשון בארץ ישראל ואחד ממייסדיו היה לא אחר מאשר משה יואל סולומון. העות'מאניים סגרו את העיתון בגלל מלחמות אשכנזים בספרדים והוא יצא לאור מאוחר יותר בחו"ל. עורכיו התנגדו בתחילה להקמת יישובים חדשים בארץ ישראל, כמו רבים אחרים. אבל קומץ משוגעים מחיבת ציון, הדביק אותם בהתלהבותו והם שינו את דעתם. לפעמים צריך כמה משוגעים בשביל לשנות דברים. איפה היינו היום בלי המשוגעים של אז?

אני חושב שהילד מתחיל לקלוט. בכל פעם שאני מקריא לו את שם הרחוב, הוא מנופף לו חזרה לשלום.

אנחנו חולפים על פני רחוב מרדכי נרקיס שניהל את המוזיאון של בצלאל. לאחותו קראו ריקודה ולבתו נפשיה. נשבע לכם. לבנו קרא, איך לא, בצלאל. בשנת 1929 כשאזל התקציב, נאלצו לסגור את המוזיאון ואני בטוח שליבו נשבר. עם סוף מלחמת העולם השנייה נשלח נרקיס לאירופה לאתר כמה שיותר חפצי אומנות שהנאצים גנבו והחביאו. נרקיס בדרך לא דרך איתר עשרות אלפי חפצי אומנות של יהודים. על הסיפור שלו באירופה צריך לעשות סרט.

הקטן כבר נרדם ואני מת לקפה, אז תוך כדי שאני מזמין אספרסו ארוך, אני מספר לו על חיים עראקי שהיה שוחט של העדה התימנית בירושלים ורב עם רב תימני אחר בירושלים, שטען כי ספר הזוהר הוא עבודה זרה. הם תמיד מזכירים לי את היהודי שהגיע לאי בודד ובנה שני בתי כנסת. שמצאו אותו שאלו למה שניים, הוא הצביע על אחד מהם ואמר בכעס "לזה אני לא נכנס!"

אני ממשיך ללכת ופתאום אני מזהה מנורה וכיתוב בתחתית. אני מתקרב וקורא 'קדימה'. זהו סמלם של הגדודים העבריים ומסתבר כי איפה שאני נמצא היה פעם מועדון הקצין של הגדוד העברי. חיפוש קצר בגוגל מגלה לי שהמקום הוקם לטובת יוצאי הגדוד העברי. יכול להיות שכאן הם תכננו להקים את מושב אביחיל, מושב הגדודאים בו אני גר? אני מצלם ושולח לסבתא של אישתי שאביה מנחם וייס היה גדודאי.

אנחנו עוברים ליד בניין בית העם, שנקרא על שמו של הבן של התורם של השיפוץ, מרכז ז'ראר בכר. יום אחד יהיה כתוב עליו בוויקיפדיה, היה בן של איש עשיר… בבית העם נולדה תרבות ישראלית וממש כאן התקיים משפט אייכמן. אני מתרחק קצת מהבניין.

הקטן מתעורר ורץ במעגלים. הוא מטפס על מדרגה וקופץ ברחוב שלום שבזי. יש סיפור ידוע שהרב שבזי היה בעל 'נס הקפיצה' ובשבתות היה קופץ מתימן לארץ ישראל, כל פעם לעיר אחרת. הקטן שלי עוד לא ממש טוב בקפיצות כאלה.

אנחנו עושים סיבוב בנחלאות ורואים את העולם מתעורר לעוד בוקר. תלמידים, חרדים, נערות דתיות, מורים ליוגה ועוד המון אנשים יוצאים מבין חומות אבן. זו אחת השכונות הראשונות שנבנתה מחוץ לחומות העיר והיה צורך בחומות כדי להגן משודדים וחיות טרף. אני מנסה לדמיין את העיר באותם ימים, אפשר היה להסתכל למרחקים ולא לראות בן אדם.

אנחנו מסתובבים ועולים חזרה. ברחוב אריה ליפשיץ הקטן מתחיל לאותת שהוא רוצה לישון. אני מספר לו בזריזות על אריה ליפשיץ שעלה לארץ, כמו סבא שלי, למרות התנגדות הוריו. הוא עבד בעבודות הכי קשות שיש, סלילת כבישים, בנאי ובמקביל החל לפרסם סיפורים בעיתון דבר. הספר שלו 'אדון לגורלו' מלמד כמה קשים היו אותם ימים וכמה חלוצים נשברו בדרך. כמה עצבות יש בסיפורי החלוצים האלה.

אנחנו עוברים ליד שלט שמפתיע אותי. כתוב על אחד הבניינים שפה התגורר אריה הפנר. אותו הפנר היה רופא גרמני במלחמת העולם הראשונה ולאחר מכן עלה לארץ. הוא התגורר בירושלים וטיפל בפצועי האצ"ל והלח"י בעיקר. זו הייתה משימה מאוד מסוכנת באותם ימים והוא אפילו נעצר על ידי הבריטים, שבת רעב ונשאר מדוכא מהיחס לו זכו אנשי המחתרות. בין מטופליו היה גם 'דב הבלונדיני', קצין המבצעים של הלח"י שהתגייס לצה"ל, סירב לערוק והפך לאחד מגיבורי מלחמת העצמאות. הוא היה בן 25 במותו. מטורף. אני מפשפש בג'ימייל ומוצא מייל שמאזין בשם ארז לב רן שלח לי לפני כמעט שנתיים עם כתבה על דב הבלונדיני. אני חייב לעשות עליו פרק.

הקטנצ'יק כבר מזמן ישן, אבל יש עוד שלושה ילדים בדירה הקטנה ואני מתחיל ללכת חזרה. תיכף אישתי תתקשר ותגיד לי לחזור מבלי לקרוא כל שלט ברחוב.

אני עובר ליד מנזר רטיסבון ובשלב הזה כבר מדבר עם עצמי. אני מספר לי שהמנזר הוקם בשדות שמחוץ לעיר העתיקה ושימש בתחילה כבית יתומים. במהלך השנים הטורקים החרימו אותו, גדוד עבודה התגורר בחצרו ובמלחמת העצמאות המנזר שימש כמקום מגורים לפליטי גוש עציון, בעיקר נשים וילדים. ויש גם סיפור על רצח שהתרחש כאן, חיילת רצחה את השומר במקום, אביה של אהובה, שנטש אותה לטובת אחרת.

אנחנו בסוף הטיול. עוברים בכיכר מנשה אלישר. אם אתם מכירים את תמונת הכניעה המפורסמת של ראש עיריית ירושלים לבריטים, בקצה התמונה יש ילד קטן וזהו מנשה אלישר. אלישר ניסה במשך כל ימי חייו לגשר על הפער בין יהודים לערבים. הוא שירת כמו סבא שלי בש"י, שירות הידיעות, לימים השב"כ. הוא היה ציוני בכל רמ"ח איבריו.

אני חוזר למלון הדירות מותש. בכל פינה בעיר הזאת יש סיפור מהסרטים. אין אף עיר בעולם שמרגשת אותי כמו ירושלים, כל פעם מחדש.

ואז הקטן מתעורר לחיים…

Check Also

מלחמת העולם השנייה – הרצאה לקהל הרחב

אהבתם את הסדרה על מלחמת העולם השנייה? רוצים לשמוע סיפורים מרתקים נוספים? אז בואו… יום …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *