פרק 252: שביל העצמאות עם תומר שלוש

לרגל שנת ה-70 של מדינת ישראל הקימה עיריית תל אביב שביל מיוחד המחבר בין עשר נקודות ציון הקשורות להכרזת העצמאות של מדינת ישראל. ביקשתי מתומר שלוש לקחת אותנו לסיור בשביל העצמאות.

את הסיור הזה, שמתרחש בעיקר בשדרות רוטשילד, תוכלו לעשות בעצמכם עם משפחה או חברים. הוא קל וכיפי. אחרי שתשמעו את הפרק תגלו את את כל הסודות מאחורי האתרים בשביל העצמאות ותוכלו לספר גם אתם מה בדיוק קרה בכל נקודה ונקודה.

הפרק בחסות המכון למורשת בן גוריון, שאיתם אנחנו מפיקים בימים אלה סדרה מרתקת המספרת את סיפורו של דוד בן גוריון. הסדרה תראה אור בחודש מאי והיא מספרת חתיכת סיפור.

המכון למורשת בן-גוריון הוא מכון העוסק בחינוך והוראה לאור דמותו של ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון ומורשתו. המכון עוסק בנושאים הקשורים לחברה הישראלית, ציונות, מנהיגות והנגב. המכון גם מספר את סיפורו של דוד בן גוריון, ומנסה לחבר את הדמות למדינת ישראל של היום. 

 

המכון פועל בכל רחבי הארץ ואני מאוד ממליץ להגיע לאתר צריף בן גוריון שהוא למעשה אוסף של מבנים המתאימים גם לילדים, יש שם משחקים אינטראקטיביים, רחבות גדולות, סרטים מצויירים ועוד.

אתם מוזמנים לבקר באתר המכון – bgh.org.il

יאללה – לשביל העצמאות…

המוזיקה בפרק היא של היוצר TeknoAxe. בקרו באתר שלו – www.teknoaxe.com

ערוץ היוטיוב של טכנואקס – https://www.youtube.com/user/teknoaxe

מזרקת הפסיפס של נחום גוטמן
 
 
 
 
 

תמלול הפרק בהתנדבות – מיכל כץ

בקרו בדף של מיכל – https://www.facebook.com/tmalulon

ברוכים הבאים לפודקאסט "קטעים בהיסטוריה". אני יובל מלחי, פרק 252, שביל העצמאות.

אהלן, בפרק הקרוב אנחנו יוצאים לסיור בת"א ולא סתם סיור, אלא סיור בשדרות רוטשילד בעקבות שביל העצמאות.

לרגל שנות ה-70 של מדינת ישראל, הקימה עיריית ת"א שביל מיוחד המחבר בין 10 נק' ציון. הנקודות הללו קשורות להקמת העיר, העיר העברית הראשונה ולהכרזת העצמאות של מדינת ישראל.

ישנם פרויקטים דומים בעולם כמו שביל החירות בבוסטון שאורכו 4 ק"מ, שביל החירות באנגליה שאורכו 45 ק"מ ושבילים היסטוריים רבים כמו בברלין, פריז, פיזה, רומא ולונדון. שביל העצמאות שלנו הוא כנראה הכי קצר ולאורכו פרושות הכי הרבה גלידריות מכל השבילים האחרים. כנראה.

אז הצטרפתי למדריך הסיורים האולטימטיבי שלנו, תומר שלוש, שגם כותב פרקים לסדרות שאנחנו מפיקים ויחד יצאנו לדרך.

את הסיור הזה תוכלו לעשות עם משפחה או חברים ובפרק הזה תשמעו קצת על כל אתר או על כל נקודה, ככה שתוכלו לספר בעצמכם מה אנחנו רואים, מה בדיוק קרה בכל נקודה. אפשר אפילו לתת לבני נוער להאזין ולקחת על עצמם לספר על נקודה אחת בלבד. ואז כל אחד מהם יספר על נקודה אחת. כולם ילמדו מזה די הרבה.

אבל אני נזהר, יש לי סרטון על מלחמת העולם הראשונה ביו טיוב ואחת ההערות שקיבלתי היא "יא מניאק, בגללך המורה שלנו נתן לנו שיעורי בית". אז אני לא רוצה להסתכן. תמחקו את בני הנוער, אל תיתנו להם משימות, עזבו.

הפרק הזה בחסות המכון למורשת בן גוריון שאיתם אנחנו מפיקים בימים אלה סדרה מרתקת המספרת את סיפורו של דוד בן גוריון. הסדרה תראה אור בחודש מאי והיא מספרת חתיכת סיפור. המכון למורשת בן גוריון הוא מכון העוסק בחינוך והוראה לאור דמותו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון ומורשתו. המכון עוסק בנושאים הקשורים לחברה הישראלית, ציונות מנהיגות והנגב. המכון גם מספר את סיפורו של דוד בן גוריון ומנסה לחבר את הדמות למדינת ישראל של היום. וזאת גם הסיבה שהם הלכו על סדרת פודקאסט, להנגיש את החומר בצורה הכי אולי צעירה שיש.

המכון פועל בכל רחבי הארץ ואני מאוד ממליץ להגיע לאתר צריף בן גוריון שהוא למעשה אוסף של מבנים שמתאימים לילדים. יש שם משחקים אינטראקטיביים, רחבות גדולות, סרטים מצוירים ועוד. אני מאוד נהניתי שם. זאת אומרת, בתור מבוגר, מאוד נהניתי שם. אבל אני בטוח שגם אתם וגם הילדים שלכם תהנו מאוד באתר.

אתם מוזמנים לבקר באתר המכון bgh.org.il.

יאללה, לדרך.

יובל:     טוב אז ברוכים הבאים לעוד פרק של קטעים בהיסטוריה, אני מתנשף כאילו זה כבד, אבל זה רק בגלל שאנחנו נמצאים פה בת"א בפורים. והיום אנחנו הולכים לעשות עוד פרק עם תומר שלוש. אנחנו הולכים לעשות משהו מיוחד ברחוב רוטשילד. מסלול שנקרא "שביל העצמאות". אז הנה תומר.

תומר:   נכון מאוד. אז גם היה לנו את הפרק הקודם שעשינו סיור ברחובות ת"א ועכשיו הגיע הזמן להתכונן למאורע מאוד מרגש שהולך להיות לנו, יום העצמאות ה-70 של מדינת ישראל. ולרגל החגיגות, עיריית ת"א עשתה משהו מאוד מיוחד ויצרה בלב ת"א בשדרות רוטשילד את שביל העצמאות שמחבר 10 אתרים חשובים בתולדות ההקמה של העיר ת"א, העיר העברית הראשונה והקמת מדינת ישראל, המדינה היהודית הראשונה ובינתיים היחידה, נכון?

            אז בעצם אנחנו מחברים את הסיפור של העיר והמדינה ביחד בשביל קצר, לדעתי זה פחות מקילומטר, אבל יש לנו פה הרבה אתרים מאוד חשובים. אני חושב שמה שהכי מדהים פה זה שאתה מסתכל, אני אתאר קצת למאזינים, יש לנו פה חבר'ה שהולכים מחופשים כי אנחנו מקליטים בפורים. מלא אנשים, בתי קפה, באו להתפנן פה בשמש, הכל פה נורא שמח וצוהל. ובאמת כמו האופי של ת"א שהיא מאוד צבעונית, שמחה ועליזה, אז אנחנו רואים ככה את ת"א היום.

אבל אנחנו נעשה משהו קצת שונה. אנחנו נלך ונחשוף את הקשר בין ת"א לבין הסיפור של הקמת המדינה. היום ת"א נחשבת למאוד מנותקת מהסיפור של מדינת ישראל. אנחנו היום נלך את שביל העצמאות ונחבר את ת"א למדינת ישראל.

יובל:     זה בעצם לא סתם עוד פרק שאנחנו מספרים היסטוריה. זה פרק שבעצם לוקח את המאזינים ואומר להם, בואו לכאן לתחילת רוטשילד 3-4, בנק דיסקונט, חניון בית פסגות ומכאן תתחילו, תעשו את השביל הזה גם בעצמכם. זאת אומרת, הפרק הזה תלמדו אותו ואח"כ קחו את הילדים, קחו את המשפחה, קחו את המשפחה המורחבת, בואו לרחוב רוטשילד ותעשו את הסיור הזה בעצמכם ותעבירו את הידע הזה הלאה.

תומר:   כן, זו ממש הזדמנות להכיר את ההיסטוריה ברגליים. חוץ מלהקשיב וליהנות, אפשר גם אשכרה ללכת ולראות היסטוריה. אז יאללה נתחיל?

יובל:     אני אחריך.

(מוזיקה)

תומר:   יאללה אז אנחנו מתחילים עם התחנה הראשונה שלנו. אנחנו נמצאים בשדרות רוטשילד מס' 3 ברחבה שבה נמצאת מזרקה עם פסיפס ענקי סביבה. הפסיפס הזה הוא יצירת אמנות מרהיבה של אמן מאוד מפורסם בשם נחום גוטמן, יליד נווה צדק, השכונה פה ליד ואח"כ גדל בת"א. הוא היה מאוד מחובר לסיפור הזה של העיר העברית הראשונה. הוא גדל כאן, הוא שאב את ההשראה מת"א, מהימים הראשונים שלה ולימים הוא אפילו היה זה שעיצב את סמל העיר ת"א.

            אז אם אתם מגיעים לת"א ומקבלים אולי בטעות דו"ח חניה, אז אל תתרגשו, קיבלתם גם מסמך מאוד נחמד עם יצירה של נחום גוטמן, תגידו תודה.

            בכל מקרה, הפסיפס הזה של נחום גוטמן הוא פסיפס שמתאר את כל תולדות האזור שבו אנחנו נמצאים. צריך לזכור שהעיר שבה אנחנו נמצאים היא בעצם איחוד של שתי ערים. אתה יודע איזה ערים?

יובל:     ת"א-יפו?

תומר:   נכון. ת"א, העיר היותר מודרנית, יפו, העיר היותר עתיקה. ונחום גוטמן בפסיפס הזה שאנחנו נמצאים לידו ברחוב רוטשילד 3, מחבר לנו את שתי הערים האלה ביחד. עושה לנו את המקף הקטן הזה שבין הת"א ליפו.

            שימו לב, יש לנו שלושה פסיפסים עומדים. משני הקצוות הפסיפס הימני והפסיפס השמאלי מתארים לנו סצנות מהתנ"ך. בצד ימין – ארזי הלבנון שמגיעים כל הדרך מהצפון אל נמל יפו. חירם, מלך צור, שולח אותם לכאן כדי שנבנה מהם את בית המקדש בירושלים. זו סצנה אחת תנ"כית הקשורה ליפו.

            הסצנה השנייה בצד השמאלי, אפשר לראות שם בפינה לוויתן ואיזה בן אדם שנזרק מסירה.

יובל:     יונה הנביא.

תומר:   בדיוק. יונה הנביא שהיה אמור ללכת להתנבא על נינווה אבל הוא רוצה לברוח לתרשיש. בדרך הוא עובר בנמל יפו, לוקח סירה, אבל אז הימאים זורקים אותו ובא תופס אותו הלוויתן וההמשך, תקראו בספר כזה,

יובל:     זה אחלה סיפור דרך אגב.

תומר:   סיפור מצוין. לא סתם אנחנו מוצאים אותו פה, כי הוא גם סיפור יפואי. שתי הסצנות האלה התנ"כיות מהם אנחנו מזנקים – בום! אלפי שנים קדימה אל ת"א הקטנה, תחילת המאה ה-20. ת"א מוקמת ב-1909 והסצנה במרכז פה היא רחוב הרצל במקום שבו הוקמה ת"א בראשיתה, 60 הבתים הראשונים עליהם אנחנו נספר בהמשך. ובקצה של רחוב הרצל יש לנו בעצם בנין מאוד מפורסם שכבר לא קיים היום. זה בעצם בית הספר התיכון העברי הראשון בעולם. הוא לא קיים משום שהוא נהרס ב-1959. אנחנו עוד נספר עליו בהמשך. המבנה הזה נקרא הגימנסיה הרצליה. תזכרו את השם כי זה יהיה האתר הבא שלנו.

(מוזיקה)

תומר:   אז ליד הפסיפס הזה של גוטמן שהוא מזרקה שאני מקווה שבקרוב תפעל קצת יותר ברצינות. סיפרתי לך נראה לי, כל מזרקה בארץ באיזשהו שלב הופכת להיות עציץ כי לא מצליחים לשמור עליה.

            אז אנחנו הולכים פה מעבר לפינה, בין המגדלים, בין רוטשילד 3 לרוטשילד 5 בערך, יש מעבר כזה שיכולים לעבור דרכו ואנחנו מכוונים את עצמנו לרחוב הבא, הרחוב הסמוך, זהו רחוב אחד העם. אנחנו הולכים אל מעבר לפינה, עולים לרחוב אחד העם. יש פה קצת אוטובוסים, כביש קצת יותר ראשי.

            אז אנחנו מגיעים אל מגדל שלום. רבים מכם מכירים אותו כי הוא היה גורד השחקים הראשון בישראל. הוקם בשנות ה-60 ובעצם היה המגדל הכי גבוה במזרח התיכון כמה שנים. ובישראל עוד כמה עשרות שנים. לימים, עקפו אותו כמה מגדלים קצת יותר גבוהים, אבל הוא עדיין נשאר פה ככה סממן לאמריקניזציה של ישראל בשנות ה-60 שהיא פתאום תופסת גובה, פתאום נהיים הרבה יותר משרדים, הרבה יותר מתקדמת, טכנולוגית, כלכלית.

            אני רוצה לספר לכם קצת מה שהיה לנו פה בעבר. בעצם מגדל שלום הוקם על חורבות הגימנסיה הרצליה. מה שסיפרנו שהיה בית הספר התיכון העברי הראשון בעולם, הוא היה סוג של בית מקדש שלישי שהוקם ע"י תושבי ת"א שבעצם רצו לחדש פה את החיים הלאומיים שלנו. רצו לחדש את הסיפור של העם היהודי בארצו והם קדשו יותר מהכל את ההשכלה, את החינוך.

            את בית הספר התיכון הם שיכנו במבנה שהיה כ"כ מפואר. תסתכלו על התמונות ההיסטוריות שלו. זה באמת נראה כמו סוג של בית מקדש מודרני. והוא נהרס ב-1959 ע"י שניים מבוגרי בית הספר. בעצם, מה קרה? כמו שכל תלמיד בי"ס, יש לו חלום, מה החלום הזה?

יובל:     לשרוף את בית הספר.

תומר:   כמובן, ללכת לאוניברסיטה יובל, זו התשובה הנכונה.

יובל:     סליחה.

תומר:   אז באו שני בוגרי הגימנסיה הרצליה, האחים מאיר והורסים את הגימנסיה לחלוטין. מקבלים אחוזי בנייה לגובה שמגיע להם משהו כמו 30 קומות, ככה מגדל שלום תופס את הגובה הזה.

            שני דברים שאנחנו רואים, בייחוד ממפלס הרחוב, שני דברים מאוד מעניינים. קודם כל, כבר בשנות ה-50 היו פקקים בת"א והעירייה בקשה מהאחים מאיר שימשיכו את רחוב הרצל שעד אותה עת נעצר בגימנסיה, ביקשו שימשיכו אותו עד מגדל שלום. ככה אנחנו מקבלים בעצם את המנהרה הזאת שנמצאת מתחת למגדל שלום וכאילו ממשיכה את רחוב הרצל.

            בזכות זה אין יותר פקקים בת"א היום כמו שאתה יודע.

יובל:     אבל כשרוצים להרוס סמל כ"כ חשוב כמו שאתה אומר, בית המקדש השלישי ואומרים נהרוס את גימנסיה הרצליה, אין קולות נגד הסיפור הזה?

תומר:   אז יש גם את נחום גוטמן שסיפרנו עליו קודם, יליד ת"א, גר פה בהרצל 3. הולך ללמוד בגימנסיה, מצייר את הסמל של עיריית ת"א, כ"כ מחובר להיסטוריה. בוודאי שהוא מתרעם על הדבר הזה.

            נתיבה בן יהודה, שהייתה גם כן כאן. היא באישון לילה, רגע לפני שהורסים את הגימנסיה, נכנסת פנימה, גונבת איזה חלון שהיה שם. הייתה ג'דאית כידוע.

            בעצם היו קולות שהתנגדו לזה, אבל הקול שגבר היה הקול של השיקול הכלכלי שבעצם אמר, אנחנו יכולים להניב מהקרקע הזאת הרבה יותר רווח. הייתה פה עסקה מאוד מורכבת עם האחים מאיר שאחרי זה גם תרמה להקמה של עיריית ת"א איפה שהיא נמצאת היום. זה בעצם היה שיקול כלכלי מאוד כביר. כן היו את הקולות שהתנגדו לזה אבל הם לא היו מספיק חזקים.

            לימים הבינו שזו הייתה טעות. קמו אנשים שאמרו שצריך לשמר את ההיסטוריה הבנויה שלנו. קמה המועצה לשימור אתרים גם. שימו לב ללוגו של המועצה לשימור אתרים. זה בעצם בסגנון הגימנסיה הרצליה. כאילו המועצה לשימור אתרים ניסתה בלוגו שלה להגיד, 'לא נחזור שוב על הטעות הזאתי'. על אף שאנחנו לא רואים את הגימנסיה היום כפי שהיא הייתה כי היא נהרסה, אנחנו כן רואים את הפסאדה שלה, החזית שלה, איך שהיא נראתה בלוגו הזה של המועצה לשימור אתרים בכל מיני אתרי מורשת בארץ.

יובל:     ואם אתם באים לטייל כאן אז אפשר להיכנס לאינטרנט, לחפש גימנסיה הרצליה, את הישנה, המקורית, להדפיס אותה, לשים אותה בתוך שרוול ניילון וכשאתם עומדים מול כלבו שלום, לשלוף את הציור הזה ולהראות למשפחה איך נראה המקום הזה כשגימנסיה הרצליה עוד הייתה כאן.

תומר:   בדיוק. עכשיו דבר שני שרציתי לספר לכם, ממש רואים פה בגובה פני הרחוב. אנחנו רואים בצדדים של המגדל מעין גדרות שבעצם מקיפות את המדרגות שיורדות למטה. מצד ימין אפשר לראות את זה, איפה שנמצא בנק איגוד, מצד שמאל.

יובל:     כמו כניסה לרכבת תחתית.

תומר:   ממש ככה. עכשיו מעניין שאתה אומר. בעצם בשנות ה-60 כשתכננו את המגדל, העירייה בקשה מהאחים מאיר להתכונן במרץ להמצאה שהולכת להגיע אוטוטו לא"י, המטרו. מאותה תקופה מהנדסים צרפתיים שהיו שותפים להקמה או לתכנון של הקווים החדשים של המטרו בפריז, עבדו כאן בארץ, כבר תכננו להקים את הרכבת התחתית של ת"א. בגלל שזה היה כבר ממש אוטוטו קורה, ביקשו הכנה לרכבת תחתית מתחת למגדל שלום.

יובל:     איזה אופטימיים.

תומר:   מאוד אופטימיים. תזכרו, זה בשנות ה-60. המדרגות האלה, רק חסר שיהיה פה שלט, הכניסה למטרו של ת"א בבקשה. למעשה, עד היום המדרגות האלה מחכות שתגיע לשם הרכבת, אבל היא לא הגיעה, לא הגיעה עדיין.

יובל:     למרות שעכשיו כשנסעתי ברחוב הרצל, אז יש שם שלט ענק "כאן חופרים את הרכבת התחתית" ואתה רואה שם את המן מבנה המוזר הענק הזה זז ימינה ושמאלה, או! משהו זז.

תומר:   אז באמת נגיד 60 שנה אחרי, סוף סוף באמת עושה רושם שהרכבת הקלה כבר מגיעה לכאן לת"א. בונים את הקו האדום ממש לא רחוק מאיתנו במורד רחוב הרצל. זה כבר יהיה סיפור לפעם הבאה.

יובל:     אז רק שאלה אחרונה לפני שאנחנו עוזבים את כלבו שלום. ההכנה לרכבת התחתית כן, האם תהיה כאן תחנת רכבת תחתית?

תומר:   לא, לצערנו הקו האדום, הקו הראשון של הרכבת התחתית יעבור כמה מאות מטרים מאיתנו ובעצם מה שהוכן כאן לרכבת התחתית, כאן מתחת למגדל שלום, יישאר כמו שהוא עכשיו. זו ירידה בעצם לאיזה חדר כושר ומחסן.

(מוזיקה)

תומר:   אז ממש ממול הגימנסיה הרצליה בפינת רחוב אחד העם ורחוב הרצל, בעצם רחוב הרצל מס' 2. נמצא מבנה שדומה לבית פרטי עם שתי קומות. המבנה הזה מחופה בלבנים. עכשיו תסתכלו קרוב על הלבנים האלה, לבנים חומות. מה משובץ בהן בתוך הלבנים האלה? ממש צדפים, צדפים מהים. זה מראה לנו משהו מאוד מיוחד על הבנייה של הבתים הראשונים של ת"א.

            הרבה מהם נבנו מאבן כורכר מקומית שהייתה בעצם החומר שבו בנו בתים ביפו עוד לפני כן. אבל כשמגיעים לכאן פועלים יהודים מרוסיה ומפולין ומחפשים לתת להם עבודה, צריך לעבור לשיטת בנייה חדשה. שיטה שהייתה פחות מסובכת מאשר הסיתות של אבן הכורכר המקומית. לקחו בעצם לבנים ממלט, ערבבו בהם צדפים מהים כדי לחזק אותן ובעצם ככה הניחו לבנים אחת על השנייה לבנות כך את הבתים.

            יש לנו גם את השיר, "מי יבנה, יבנה בית…" אז ככה בנו את הבתים הראשונים של ת"א או את חלקם. ומי שמאוד הקפיד על הבנייה של הבתים באמצעות עבודה עברית, באמצעות פועלים יהודים, בעצם העדיף את הלבנים הללו שהיה יותר נוח לעבוד איתן ושגם פועלים לא מיומנים מרוסיה ופולין שהגיעו באותה תקופה היו יכולים לעבוד עם זה, אז הוא בעצם העדיף בית מלבנים.

            הבית הזה שאנחנו נמצאים לידו הוא לא סתם בית מלבנים שזה גם דבר חשוב אבל לא הכי חשוב. מה שיותר חשוב בסיפור הזה, שהבית הזה נבנה ע"י עקיבא אריה וייס. עכשיו האם שמעת את השם הזה פעם?

יובל:     וודאי.

תומר:   עקיבא אריה וייס הוא אחד השמות הפחות מוכרים לציבור הרחב. אנחנו, הפריקים של ההיסטוריה, אולי קצת יותר מכירים אותו. עקיבא אריה וייס חבר'ה, הוא מי שדמיין את הקמתה של ת"א. כמו שהרצל דמיין את הקמת מדינת היהודים, עקיבא אריה וייס היה החוזה של העיר העברית הראשונה.

            הוא מגיע לכאן ב-1906. יש לו איזשהו ספר של מתכנן ערים שהוא קרא ועלעל בו והוא ככה רוצה גם כן לתכנן ערים. כשהוא מגיע ליפו ב-1906 הוא מציע לחברים פה, חבר'ה בואו נקים עיר חדשה. עיר שתהיה כולה עברית, העיר היהודית הראשונה.

            ובעצם החבר'ה מסכימים איתו. אומרים בואו נתחיל להקים את זה. כעבור 3 שנים באמת מקימים פה את מה שנקרא אז אחוזת בית. אחוזת בית לצערנו זה לא היה השם הכי מתאים, לכן ממהרים להחליף אותו. מה לעשות, אחוזת בית זה יותר שם של בית אבות, צריך שם קצת יותר רציני. ובאמת תוך זמן קצר מחליפים את השם של השכונה שקמה פה, 60 הבתים הראשונים של אחוזת בית מחליפים את השם לתל אביב. אחרי זה נספר גם למה תל אביב ומה הסיפור פה ועד כמה זה בעצם מדגיש את החזון הציוני של הרצל.

            אבל בכל מקרה, הבתים האלה של ת"א הקטנה, 60 הבתים הראשונים של ת"א, אחד מהם זה של עקיבא אריה וייס, מי שהגה את הרעיון להקים את העיר העברית הראשונה.

            אוקי, אז אנחנו ירדנו עכשיו במורד רחוב הרצל כמה מטרים, הגענו לפינה של שדרות רוטשילד. אנחנו מתחילים את ההליכה על השדרה במעלה המספרים. ליד רוטשילד 9 יש קיוסק. הקיוסק הזה הוא בית העסק הראשון בת"א. אתם מסתכלים מסביב, אתם רואים את ת"א כבירה של הכלכלה הישראלית. אתם רואים פה מסביב גורדי שחקים עם משרדים. לא רחוק מאיתנו יש את המשרדים של כל הבנקים בישראל, המשרדים של פייסבוק ואיביי וגוגל וכל ענקיות הטכנולוגיה נמצאות סביבנו.

            אבל פעם התל אביבים לא רצו בכלל שיהיו פה עסקים. רצו שהעסקים יישארו בעיר הגדולה, ביפו ות"א תישאר עיר גנים, תישאר מעין פרוור כזה. כמו שהיום נקרא לזה מושב קטן שהוא רחוק מהעיר הגדולה וההמולה שלה. קשה לדמיין את זה אבל זה באמת מה שהתל אביבים רצו, שהעסקים לא יהיו פה.

            אבל כשהתחילו לבנות את הבתים בחולות שהיו כאן, גילו כמה חם פה. ובכל זאת הרשו לקיוסקאי אחד לפתוח פה קיוסק ולמכור גזוז, שאנשים יוכלו ככה לשתות איזה משקה קר בימות הקיץ החמים.

            הקיוסקאי הזה לא ידע שהוא בעצם פותח את בית העסק הראשון בתל אביב. שים לב, אמרו לו, אתה פותח את העסק הזה, אבל התנאים מאוד מחמירים. קודם כל, אתה סוגר ב-19:00 בערב שלא יהיה לנו פה רעש בערבים ושנית, אתה לא מוכר אלכוהול שלא יהיה לנו עכשיו איזו הידרדרות מוסרית. תבואו לכאן בערבים, תראו כמה עסקים פתוחים, כמה אלכוהול זורם פה, רחוק מאוד מהימים הראשונים של ת"א.

יובל:     מוסר זה גם עניין של זמן.

תומר:   זה גם עניין של זמן ואתה יודע, מה מוסרי? מה לא? לא נשאל את עצמנו שאלות יותר מדי מורכבות. אבל כן נספר על בחור אחד שהסתובב פה ואפשר לראות ליד הקיוסק את הסילואט, את הצללית שלו. הבחור הזה הולך עם מקל, חובש מגבעת ומחזיק ביד כוס של גזוז. על הדמות שלו מופיע ציטוט:

"גזזני ואגרשך והעדיפיני במילייך"

זה משחק מילים קצת מוזר, מה זה קשור? מה זה פה בכלל? ובכן, זה היה המשורר הלאומי שלנו, חיים נחמן ביאליק, שהיה מסתובב ברחובות ת"א. כשהיה מגיע לקיוסק, היה אומר למוכרת "גזזני" = תני לי גזוז, "ואגרשך" = אתן לך גרוש "והעדיפיני" = תתני לי עודף "במילייך" = במטבע של מיל.

אפשר לומר שהוא היה לא רק המשורר הלאומי, אלא גם טרחן קצת שמציק למוכרות גזוז. אבל את המשחק מילים הזה אפשר גם לנצל כדי לקנות פה עכשיו שתייה קלה.

יובל:     אם לא היית מסביר לי מה כתוב פה, לא הייתי מבין. תראה איך העברית השתנתה ב-100 שנים.

תומר:   אז אתה יכול לתאר לעצמך מה המוכרת חשבה כשהגיעה אליה אותו חיים נחמן ביאליק ואומר לה "גזזני ואגרשך והעדיפיני במילייך". בטח אמרה, טוב לא יודעת, הוא כנראה תימהוני או משהו.

יובל:     אנחנו הולכים לאורך שביל העצמאות וכל מטר וחצי, שניים, יש מן עיגול כזה שזו מנורת לד וכתוב ""made in Germany.  ז"א שכל שביל העצמאות שנמצא בת"א, כל כמה מטר כתוב made in Germany. קלישאה קטנה.

תומר:   אבל בוא נסביר שיש לנו פה בעצם את השביל שהוא אשכרה עכשיו, שמו אותו פיזית במציאות. אפשר ללכת ולראות אותו. זה נראה קצת כמו שביל האבנים הצהובות של דורותי. זה בעצם פסי מתכת, מתכת מסוג פליז שבעצם מחברות את כל האתרים שאנחנו עוברים דרכן. מדי פעם באמת יש את הנורות האלה שכתוב עליהן made in Germany כדי שיהיה אפשר ללכת את השביל הזה גם בלילה. אגב אפשר להקשיב לנו וללכת את השביל הזה, זה ממש נהדר. וגם מדי פעם כתוב פה כדי שידעו מה זה הדבר הזה "שביל העצמאות" ובאנגלית "independence trail".

יובל:     אני אספר רק סיפור אחד קטן שקרה לנו בפודקאסט שעבר שעשינו. יום אחד אתה יושב במרפסת ביתך ופתאום אתה שומע את עצמך.

תומר:   שומע את עצמי ואת יובל. אני אומר לבת זוג שלי, אני חושב שאני שומע את יובל. אבל הוא בכלל בחו"ל עכשיו, מה זה הדבר הזה? ואני שומע גם בקול רם. מסתבר שהייתה חבורה של אנשים שלקחה את הסיור הקודם שלנו שהקלטנו ברחוב ריינס ובשדרות בן גוריון והלכה אותו עם רמקול ועברה בין האתרים ושמעה את הסיפורים, שמעה אותנו מדברים תוך כדי. ואני הסתכלתי ואמרתי, וואו זה מדהים. הייתי חייב לשלוח לך תמונה של זה, זה היה מדהים.

יובל:     שלחת לי, זה קטע מטורף. אז החבורה הזו, אם הם שומעים אותנו עוד פעם, רק רצינו להגיד תודה.

(מוזיקה)

תומר:   אוקי, התחנה הבאה שאנחנו הגענו אליה, נמצאת במעלה שדרות רוטשילד. גם כן הלכנו כמה מטרים. אנחנו הלכנו לאורך דרך הפליז הזאת של שביל העצמאות והגענו אל שדרות רוטשילד 16, בניין שנראה עכשיו קצת קופסתי. בעברו היה בית חד קומתי, יפה, עם גינה קטנה, עם גג רעפים. וזה היה הבית של ראש העיר, מאיר דיזינגוף, ראש העיר הראשון של ת"א.

            אפשר גם לראות ממול הבית בשדרה נמצא פסל של דיזינגוף רוכב על הסוסה שלו. לא סוס, סוסה. אגב, הוא קרא לה על שם עצמו, מאירה.

יובל:     באמת?

תומר:   כן, זה מראה לך שהוא היה מגלומן קטן. האיש מאיר רוכב על הסוסה מאירה, היה לו איזה סיפור, נקרא לזה מאוד מיוחד, היה לו קשר מיוחד לסוסה שלו. אבל יותר מכל, אני חושב שיש בפסל הזה משהו מאוד מיוחד. כי אתה הולך בערים אירופאיות, אתה רואה מדי פעם גנרל רכוב על סוס יוצא אל הקרב, שלוש רגליים באוויר. פה יש לנו סוסה שהיא ככה שאנטי באנטי, הולכת בכיף שלה, לא צריך למהר, ככה קצת כמו הרוח התל אביבית שהיא יותר ככה נינוחה.

            עוד דבר שאנחנו יכולים לספר עליו בהקשר של ראש העיר המיתולוגי הראשון של ת"א והסוסה שלו, זה בעצם שהוא היה כמו השריף של ת"א. בתקופה שבה ת"א קמה עוד אין משטרה, אין סמכות ברורה. מאיר דיזינגוף הוא כמו ראש מדינה קטנה. כשהיה צריך לשאול מישהו, לקבל אישור ממישהו, היו הולכים אליו. זה היה בעצם המקום שבו הייתה הסמכות. כמו שאמרנו, היה כמו השריף של ת"א הקטנה בימים הראשונים שלה.

            עכשיו, אני נורא שמח שאנחנו עושים את ההקלטה הזאת בפורים כי סביבנו חולפים הרבה אנשים מחופשים, עדליידע של ממש יש פה בשדרות רוטשילד. וזה מעניין כי בשנים הראשונות של ת"א, מאיר דיזינגוף לא רק היה השריף של ת"א, אלא גם היה מי שהוביל את החגיגות האלה של פורים. הוא זה שביסס את העדליידע כחג מאוד מאוד תל אביבי. יש תמונות משנות ה-30 של העדליידות הגדולות, המרהיבות שהיו כאן בתל אביב הקטנה. בראש המצעד צועד ראש העיר, מאיר דיזנגוף, רכוב על הסוסה שלו וככה מוביל את כל החגיגות אחריו.

            עכשיו, הבית הזה של מאיר דיזינגוף, בעצם בשנות ה-30 הוא כותב צוואה והוא מבקש שהבית הזה יעבור לרשות ילדי ת"א. לא היו לו ילדים משל עצמו, אשתו נפטרה והוא רצה להוריש את הבית לילדי ת"א. זה גם מראה לכם שהוא חשב על עצמו בתור האבא של ת"א. מה שמוסיף עוד ממד של מגלומניות לדמות הזאת של מאיר דיזינגוף. הוא מחליט להוריש את הבית לילדי ת"א.

            הוא נפטר ב-1936. מתכנסת מועצת העיר ומחליטים שכאן יהיה משהו באמת לילדים. מה היית עושה לילדים?

יובל:     ג'ימבורי.

תומר:   רעיון מצוין! וזה לא מה שהחליטה מועצת העיר ת"א. היא החליטה שהדבר שהכי יתאים, שהכי ייהנו ממנו ילדי ת"א זה מוזיאון לאמנות וכאן בעצם הוקם לראשונה מוזיאון ת"א לאמנות שהיום נמצא במקום אחר, בשדרות שאול המלך, קצת רחוק מאיתנו. אבל כאן היה משכנו הראשון של מוזיאון ת"א. זה היה ה-מוזיאון. לכאן היו באים כדי לצרוך תרבות.

והשיא של החיים של המוזיאון פה היה ב-1948 כשהבניין הזה של המוזיאון הופך להיות גם האתר שנבחר בתור המקום שבו הוכרז על הקמת המדינה. עכשיו שימו לב, זה אומר שמדינת ישראל הוקמה בתוך מוזיאון לאמנות, עד כמה תרבותיים אנחנו! עד כמה אנחנו שוחרי אמנות! אפשר להבין מהעניין הסמלי הזה.

יובל:     אנחנו יודעים שירושלים הייתה נצורה ואי אפשר היה להכריז בירושלים, אז בלית ברירה הכריזו בת"א.

תומר:   נכון. עכשיו לסגור את הסיפור ה-14.5.1948 ה' באייר תש"ח, תאריך שנחרט בתולדות ההיסטוריה של מדינת ישראל בתור יום הולדתה. לרגל יום ה-70 להולדתה של מדינת ישראל, חנכו פה את שביל העצמאות שעליו אנחנו הולכים.

            אגב, כשבן גוריון יוצא מפתח הבניין הזה אחרי שהוא מכריז על הקמת המדינה, אחרי שהוא עושה עוד כמה מפגשים, הוא מגיע לבית שלו, פותח את היומן שבו הוא הקפיד לרשום מדי יום את העניינים החשובים שקרו לו באותו יום, את ההחלטות החשובות שהתקבלו, את התיאור של המצב בשטח, תמונת הבטחון.

            באותו יום הוא מגיע הביתה, כותב "ב-4 אחה"צ הוכרז על הקמת המדינה, גורלה נתון בידי כוחות הבטחון". בעצם בזמן שאנשים פה חוגגים ברחובות את הקמת המדינה, הוא מבין שהולכת להגיע מלחמה אפילו יותר גדולה ממה שהייתה עד אותה עת, זו הייתה מלחמה יותר מקומית. ושיפלשו הצבאות הסדירים של מדינות ערב.

            הוא מבין שבזמן שכולם חוגגים, תכף הולכת להגיע תקופה מאוד קשה. והוא בתור ראש הממשלה הראשון ושר הבטחון הראשון מצליח להוביל את הקמת צה"ל לניצחון במלחמת העצמאות ולאפשר למדינת ישראל להמשיך להתקיים.

(מוזיקה)

תומר:   עלינו עוד קצת במעלה שדרות רוטשילד, עוד טיפה קדימה ופתאום אנחנו רואים שיש לנו עלייה קטנה. עולים קצת למעלה על במה מוגבהת וכאן בעצם עוצבה אנדרטה. אנדרטה למייסדי ת"א. מהצד שאנחנו מגיעים, אנחנו רואים בצד אחד של האנדרטה את השמות של 60 המשפחות המייסדות של ת"א. שימו לב שיש לנו פה גם כמה מהשמות שהפכו להיות אח"כ הרחובות של ת"א. יש לנו פה את רחוב שינקין, דיזינגוף, אידלסון,

יובל:     אבולעפיה.

תומר:   אבולעפיה, יש לו סיפור מאוד רציני, אבולעפיה הזה. הוא גם נמנה בין מייסדי ת"א. אגב, חלק מהם אשכנזים שהגיעו קצת לפני הקמת ת"א, חלק מהם ספרדים שהיו כמה שנים או אפילו כמה דורות בארץ והשתתפו בהקמה של העיר העברית הראשונה ובסוף, סוף, סוף הרשימה אני מראה לך את המשפחה שלי, משפחת שלוש, שיש לה פה אפילו שני אחים ולכן הם מופיעים פעמיים. שלוש יוסף אליהו ופרחה שמחה ושלוש יעקב ופרלה.

            שלוש יוסף אליהו הוא סבא של סבא שלי. בעקבותיו התחלתי לעשות את הסיורים בת"א. הם היו גרים פה ברוטשילד 9 ו-11. אגב, 60 המשפחות המייסדות קונות ביחד שטח גדול והן בעצם ביום אביבי ב-1909 מתקבצות כדי להגריל ביניהן את המגרשים לכל אחת מהמשפחות. מבין השטח הגדול שאותו הם חילקו ל-60 מגרשים, הם היו צריכים לצוות כל משפחה למגרש שלה.

            איך עשו את זה? נכון היום יש לנו את שר האוצר שהוא מגריל דירות? גם אז היו עושים הגרלה, רק שאז לא היה אינטרנט, אי אפשר היה להירשם ושהשם שלך יעלה בגורל. מה שעשו, שלחו ילדים לחוף הים לאסוף צדפים. צדפים לבנים וצדפים שחורים. בצדפים הלבנים רשמו את שמות המשפחות, השמות שאנחנו רואים פה על האנדרטה. בצדפים השחורים רשמו את מספרי המגרשים, איפה שעתידים היו להיבנות הבתים.

            ואז ביקשו מילד אחד להוציא צדף לבן, ילד שני להוציא צדף שחור מתוך איזה שק ובעצם ככה התאימו בין המשפחה לבין המגרש שאח"כ היא בנתה עליו את ביתה. עכשיו, אני סיפרתי לכם שמשפחת שלוש, היו לה שני נציגים פה, יוסף אליהו ויעקב. יוסף אליהו ברוטשילד 9, יעקב ברוטשילד 11. שני אחים הגרילו מגרש זה לצד זה? מה אתה אומר, זה היה במקרה או שעשו החלפות?

יובל:     סוג של הגרלה אולי.

תומר:   כן, הגרלה מאוד מיוחדת. בכל מקרה, הרשימה הזאת של 60 המשפחות המייסדות הוצבה כאן ב-1949. שנה אחרי הקמת המדינה בעצם מציבים את האנדרטה הזאת. זו שנת ה-40 להקמת ת"א. בעצם החיבור פה הולך ונהיה יותר ויותר הדוק.

            הבית שהיה של ראש העיר הראשון של ת"א, הוא גם הבית שבו ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, הכריז על הקמת המדינה. ב-1949, שנה אחרי הקמת המדינה, מציבים פה את האנדרטה להקמת ת"א עם 60 המשפחות המייסדות. זה קורה ממש ביחד. ההקמה של העיר העברית הראשונה משולבת בהקמה של מדינת ישראל.

            כמו שאמרנו, היום אנחנו רואים את ת"א כאיזו בועה מנותקת מהסיפור הישראלי. אבל בעצם כבר מהשנים הראשונות ת"א מגלה את עצמה כמגשימת החזון של הרצל ולא סתם הרחוב הראשי של ת"א שהרגע חצינו אותו נקרא רחוב הרצל. ובקצה הגימנסיה על שם הרצל, הגימנסיה הרצליה. ועל כל העיר הזאת קוראים תל אביב על שם ספר של הרצל. התרגום העברי של אלטנוילנד, אותו ספר מפורסם של הרצל שבו הוא מדמיין את מדינת היהודים כפי שהיא תקום, כפי שהוא רואה אותה בעיני רוחו. זה בעצם הקשר המיידי הזה שבין ת"א בראשיתה לבין החזון של מדינת היהודים.

יובל:     ואלטנוילנד בתרגום חופשי זה ארץ ישנה חדשה, אבל מי תרגם את זה לת"א?

תומר:   נחום סוקולוב, העיתונאי המפורסם, בעצם מתרגם את זה באופן קצת מליצי לת"א. כי תל זה משהו ישן, אביב מסמל התחדשות ובעצם אלטנוילנד, ארץ ישנה חדשה, אפשר לומר שזה תל אביב. אגב, השם תל אביב מופיע גם בתנ"ך, בתור שם של עיר שנמצאת במסופוטמיה, בעירק של היום, אבל העיר היותר מוכרת אפשר לומר שזו ת"א.

(מוזיקה)

תומר:   אנחנו עוברים אל הצד השני של האנדרטה ופה בעצם מסתתר איזשהו סוד שאנחנו נחשוף אותו. קודם כל, אנחנו רואים פה את המוטו של ת"א, "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל". "בתולת ישראל" זה שם נרדף לעם ישראל. "עוד אבנך ונבנית" זה היה המוטו של ת"א, העיר העברית הראשונה. כל הזמן רצתה לבנות ולהיבנות.

יובל:     ז"א, עיר שהרבה אנשים אומרים שהיא עיר של פריצות, המוטו שלה זה בתולה?

תומר:   באמת אפשר לקחת את זה לכיוון הזה. מעל הפסוק הזה מספר ירמיהו, אנחנו רואים תבליט של אהרון פריבר, אמן שיצר את התבליט הזה בשנת 1949. בעצם הוא מראה לנו שלוש שכבות בהיסטוריה של ת"א.

            השכבה הראשונה, השכבה הכי תחתונה היא החולות שעליהם נבנתה ת"א ואנחנו רואים את המריצנים שבאו במיוחד כדי ליישר את השטח. אספר לכם שהמקום שבו אנחנו נמצאים, שדרות רוטשילד, נוצר כתוצאה מהיישור של החולות. בעצם היו פה מעין הררים וגאיות ונחלים וואדיות והיה צריך ליישר את החולות. בעצם להעביר גבעת חול קטנה לאיפה שהיה וואדי וככה ליישר את השטח לבניית הבתים הראשונים של ת"א, לכן החשיבות של המריצנים האלה.

            איפה שאנחנו עומדים, כאן בשדרות רוטשילד, היה מן וואדי כזה ובעצם שפכו את החולות לאיפה שהיה רץ כאן הוואדי.

יובל:     איך אפשר לעשות את זה בעיר שאין בה עץ אחד ובחום של יולי-אוגוסט בלי טיפת צל? זה נראה לי משהו מטורף!

תומר:   נכון, לכן המריצנים האלה, היה להם חשיבות מאוד גדולה, הם היו ממש הגיבורים של הסיפור הזה. וכמו שאמרנו, הם שופכים את החולות לוואדי שהיה כאן, איפה שאנחנו עומדים ואף אחד לא רצה לבנות את הבית שלו על הוואדי שמולא בחול.

            תחשוב על זה, יש פה וואדי, ממלאים אותו בחול ואז אתה נמצא על קרקע לא יציבה. לכן לא בונים בתים על הוואדי שמולא בחול, רק נוטעים עליו עצים וככה נוצרו שדרות רוטשילד. מה שמראה לנו שלפעמים הדברים הכי יפים, הכי מקסימים, נוצרים לגמרי במקרה.

            עכשיו, זו השכבה הראשונה, השכבה של החולות שעליהם נבנתה ת"א,

יובל:     ומתחת לחולות יש כל מיני חיות שאפשר לראות.

תומר:   נכון, זה גם כן מסמל שהיו פה כל מיני צבים וזיקיות ותנסו לעניין את הילדים לגלות איפה החיות השונות והמשונות שיש פה. אנחנו רואים גם את האוהלים שבהם לנו המריצנים עוד לפני הקמת העיר.

            אנחנו עוברים קומה אחת למעלה. במרכז התבליט יש לנו את ת"א בראשיתה, בשנים הראשונות שלה. 1909,1910,1911. כך ת"א נראית. יש לנו במרכז את הגימנסיה הרצליה שסיפרנו עליה קודם. מימין את הבית של דיזינגוף כפי שהיה נראה בגלגולו הראשון עם גג רעפים כזה, בית קטן בערבה. ומצד שני, מבנה שגם כן לא קיים היום. זה בעצם היה מפעל המים של ת"א בראשיתה. ואיפה הוא עמד? ממש כאן.

            איפה שאנחנו נמצאים היה בעצם מפעל המים הראשון של ת"א וזה מאוד, מאוד חשוב להבין. כי כמו שאמרנו, היו פה מלא חולות וכשאתה צריך להקים מקום יישוב, דבר ראשון מה אתה צריך?

יובל:     מים.

תומר:   מים! אגב, כדי לסמל את זה שפעם היה פה מפעל המים הראשון, עשו את המזרקה הזאת שכאן ליד האנדרטה. היא עד היום מסמלת את החשיבות של המים ואת הנקודה הראשונה שבה הגיעו למים חיים. קדחו לתוך החולות, מצאו את המים והקימו כאן את מפעל המים הראשון של ת"א.

            אגב, מפעל המים גם היה סוג של בית העירייה הראשון. מה שאומר שדיזינגוף כדי להגיע לעבודה היה צריך לצעוד רק כמה מטרים וכאן היה המשרד שלו. עכשיו אנחנו עולים עוד קומה. מגיעים לת"א כפי שהיא הייתה נראית ב-1949. בשנה שבה נוצר התבליט הזה.

            אנחנו רואים את בית העצמאות שהרגע עמדנו לידו בצורה היותר קופסתית שלו. באמצע, את כיכר דיזינגוף שהייתה בגובה פני הקרקע. אנחנו גם זוכרים שאחרי זה הגביהו אותה והיום עוד פעם מחזירים אותה להיראות בדיוק ככה. אנחנו רואים פה גם את תיאטרון הבימה עם העמודים האלה והמבנה המעוגל הזה. בעצם בית הבימה באחד מהגלגולים המוקדמים שלו.

והבית של בחור שהרגע סיפרנו עליו או שסיפרנו עליו קודם, המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק. מבנה מסותת יפה עם מעין כיפה למעלה. הבית הזה, בית ביאליק, הפך להיות מוזיאון ליצירה של המשורר הלאומי והוא נמצא ברחוב ביאליק כאן בת"א. אגב, אחד הרחובות היחידים שקרואים על שם בן אדם בזמן שהוא היה עדיין בחיים. רחוב ביאליק נקרא על שם ביאליק עוד בחייו.

אני עדיין מחכה שיהפכו את הרחוב איפה שאני גר לרחוב תומר, אבל עוד לא…

יובל:     עם מי צריך לדבר? תגיד ונעשה את זה.

תומר:   נראה אם נצליח. ו…עכשיו הסוד שאליו אנחנו רוצים להגיע.

יובל:     רגע, בצד ימין למעלה יש מן נמל עם כל האוניות שמגיעות לרציף והגלים, מאוד יפה.

תומר:   נכון. עוד סממן מאוד חשוב של ת"א בשנות ה-30 הוא נמל ת"א. זה היה הסמל לעצמאות של היישוב היהודי שבעצם התנתק מנמל יפו בזמן המרד הערבי והוקם נמל חדש, נמל ת"א שבעצם סימל סוג של עצמאות יהודית כאן בא"י. היכולת להיות קשור בעצם אל העולם באופן עצמאי.

            עכשיו, עוד דבר שאנחנו רוצים לספר, זה בעצם את הסוד שהזכרנו קודם. יש פה סוד שבעצם אין כאן שלוש שכבות של היסטוריה, יש פה ארבע שכבות.

            השכבה הרביעית היא שכבה של מגדלים שאנחנו רואים למעלה. המגדלים האלה לא היו קיימים ב-1949 כשנוצרה האנדרטה הזאת. המגדלים האלה הם פרי דמיונו הקודח של האמן שיצר את התבליט הזה. בעצם הוא דמיין איך ת"א הולכת להיבנות אל הגובה, להיות כמו ניו יורק הארץ ישראלית כפי שדמיין אותה עקיבא אריה וייס אגב. הוא דמיין אותה בתור ניו יורק הארץ ישראלית.

            וכאן אנחנו רואים שת"א צומחת לגובה בדמיונו של האמן, אבל לא רק זה, אם אנחנו מסתובבים ומסתכלים אל הצד השני, אל ההמשך של שדרות רוטשילד, אנחנו רואים שהדמיון הפך למציאות ובאמת יש לנו היום את המגדלים ברוטשילד שהגשימו את החלום.

יובל:     ז"א, כשהאנדרטה הזאת קמה, כל המגדלים שאנחנו רואים לא היו, לא נבראו.

תומר:   לא היו קיימים! ת"א הייתה ארבע קומות ב-1949.

יובל:     ופתאום אנחנו מסתובבים ורואים את המגדלים ומסתכלים עוד פעם על הציור ואומרים יפה, קם מול החזון.

תומר:   בדיוק. החלום היה קיים תמיד, המימוש שלו לקח קצת זמן.

(מוזיקה)

תומר:   אז עברנו את האנדרטה, עברנו את הבריכה שמסמלת את מגדל המים שהיה בו פעם. הגענו אל שדרות רוטשילד פינת נחלת בנימין. אגב נחלת בנימין, זה בעצם השם של השכונה שהייתה לאורך הרחוב הזה שפה משמאלנו, רחוב נחלת בנימין.

            נחלת בנימין בעצם הייתה השכונה השנייה של ת"א, אחרי 60 הבתים הראשונים, אחרי אחוזת בית, יש לנו בעצם את שכונת נחלת בנימין. המתיישבים פה קוראים לשכונה נחלת בנימין כי הם חושבים או שנצליח להשיג כסף מהברון רוטשילד, הברון בנימין אדמונד רוטשילד ואז השכונה תיקרא על שמו. או שנצליח להשיג את הכסף מהתנועה הציונית, מהסוכנות היהודית ואז בעצם השכונה תיקרא על שם בנימין זאב הרצל.

            אז לא משנה איזה בנימין, העיקר שנקבל את הכסף. מה קרה? לא קבלו כסף לא מזה ולא מזה. קראו לשכונה נחלת בנימין על שם שבט בנימין.

            אז בעצם אנחנו נמצאים בפינה הזאת של שדרות רוטשילד ונחלת בנימין ומימיננו נמצא מגדל מאוד גבוה ברוטשילד 22. המגדל הזה, יש לו לובי זכוכית מרהיב כזה של 5 קומות. אבל אל תטעו, הלובי הזה הוא בעצם כיכר ציבורית. על פי התוכניות שהיזם פה הגיש לעירייה, הוא התחייב שהלובי יהיה כיכר ציבורית פתוחה שיהיה אפשר לשבת שם. כל אחד יכול לעשות שם מה שהוא רוצה כמו ברחוב.

            העירייה הסכימה ואפילו נתנה לו אחוזי בנייה לגובה כדי שזה בעצם יהיה עסקה של ווין-ווין. שימו לב, מותר להיכנס פנימה, להתרווח. אם אתם באים ביום קיץ חם ורוצים ליהנות מהמזגן תיכנסו חופשי. כשנכנסנו עכשיו ראינו טעימות של משהו, תשאלו, אולי אפשר לקחת. בכל מקרה אפשר להביא סנדוויץ' מהבית או לקנות קולה בקיוסק ולשבת פה, מאוד נחמד.

יובל:     שייך לציבור. כל אחד יכול לבוא לפגישה פה ברוטשילד 22, יש ספות, יש שולחנות, אין בעיה.

תומר:   ממש ככה. מאוד נוח. אפשר גם לשבת פה בספסל ברחוב, גם להיכנס פנימה ללובי לשבת על ספות, גם במזגן. מה שאתם רוצים אתם יכולים לעשות פה ברוטשילד 22. זה בדיוק המטרה של המקום הזה. אפילו שעיצבו אותו ככה כדי שנחשוב שהוא פרטי, זה למעשה שטח ציבורי.

            עוד דבר שרצינו לשים לב אליו, ליד רוטשילד 22 יש הסתעפות קטנה של שביל העצמאות. אפשר לראות את פס הפליז על הרצפה כאן, על המדרכה ממשיך אל עבר הבניין שבראשו מתנוסס דגל כחול עם סמל שנראה כמו מאחורה של 10 אגורות.

יובל:     המנורה.

תומר:   בדיוק. זה בעצם הסמל של בנק ישראל שבעצם מנפיק את המטבע של השקל. יש לו סניף כאן סמוך לשדרות רוטשילד. וההסתעפות הזאת של שביל העצמאות מובילה אל הסניף הזה של בנק ישראל, הבנק המרכזי שלנו. ובעצם שם, אמור להיות מרכז מבקרים שיפתח בקרוב לציבור שיספר את הסיפור של תולדות המערכת המוניטרית הישראלית לחובבי הז'אנר.

יובל:     אז אם אמור להיפתח שם בקרוב מקום, למה עשו הסתעפות של שביל העצמאות? מה הרעיון?

תומר:   כנראה שרצו לחבר פה איזושהי היסטוריה נוספת חוץ מההיסטוריה של הקמת המדינה והקמת ת"א, גם משהו על הכלכלה הישראלית. בכל זאת, אנחנו נמצאים בלב ליבה של הבירה הכלכלית של ישראל. אנחנו מסתכלים סביבנו על גורדי השחקים, יש לנו את כל המפקדות של הבנקים. פה ברוטשילד 22 יש לנו את פייסבוק. לא רחוק מאיתנו נמצאים  עשרות ומאות סטרטאפים.

כמו שבארה"ב יש את עמק הסיליקון, פה ברוטשילד נמצא וואדי הסיליקון. זה בעצם המקום שאליו מתנקז ההייטק הישראלי. אז יש חשיבות גם למערכת הכלכלית ואולי גם מרכז המבקרים הזה יהיה מקום ששווה ללכת אליו בשביל העצמאות.

יובל:     בינתיים אפשר לעמוד מבחוץ ולספר את הסיפור.

תומר:   בדיוק. לספר על בנק ישראל, שוב, לחובבי הז'אנר.

(מוזיקה)

תומר:   אז חצינו את רחוב נחלת בנימין, אנחנו ממשיכים על שדרות רוטשילד. ממש קרוב לפינה ממול, רוטשילד 21, אנחנו יכולים לראות בהתחלה של דרך הפליז הזאת של שביל העצמאות, אנחנו יכולים  לראות גם את העיצוב שלא נבחר. יש פה שתי דוגמאות שלא נבחרו. אחת יותר מתכתית כזאת, נראית כמו רלסים כאלה של פסי רכבת. עוד אחת זה יותר מעין שיש כזה שאפשר לראות בו מעין נצנצים קטנים כאלה, אבנים קטנות נוצצות.

            שתי הדוגמאות האלה לא נבחרו. במקום זה הלכו על הדגם היותר מרשים, על פס פליז עם המנורות שיזהרו גם בלילה, שיהיה אפשר לעשות אותו גם בחושך.

(מוזיקה)

תומר:   המשכנו עוד קצת על שדרות רוטשילד. הגענו לשדרות רוטשילד 23. אפשר לראות שהבניין הזה בעצם מורכב משני חלקים. חלק יותר אותנטי, יותר מקורי. בכותרת שלו כתוב "בית אליהו גולומב". ולצידו ומעליו ומאחוריו נמצא חלק יותר מודרני. הוא בעצם מוזיאון ההגנה.

            כל הדבר הזה בעצם מחבר אותנו אל שני הסיפורים שבהם עסקנו קודם, הקמת העיר ת"א והקמת המדינה. אנחנו רואים שממש על השביל הזה כמה מאות מטרים אפשר לספר גם את הסיפור של הקמת ת"א, העיר העברית הראשונה. גם של הקמת המדינה ועכשיו אנחנו גם מספרים את הסיפור של הקמת צה"ל, הצבא של מדינת ישראל.

            בעצם ארגון ההגנה שהוקם ב-1920 שאנחנו מגיעים להקמת המדינה, כבר הוא הופך מארגון מחתרתי שמורכב מכל מיני יחידות, נקרא לזה יותר פרימיטיביות, הוא הופך לצבא סדיר בפקודה שמוציא שר הבטחון הראשון, דוד בן גוריון, הכריז על הקמת הצבא ואז ההגנה הופכת להיות צבא ההגנה לישראל.

            כאן בבית שהיה שייך לאליהו גולומב, היו כמה מהאנשים החשובים של ארגון ההגנה, הארגון שקדם להקמת צה"ל. בין השאר היה פה אליהו גולומב כפי שאפשר להבין מזה שהבית נקרא על שמו.

            גם היה פה דב הוז מחלוצי התעופה העברית והתעופה הביטחונית בפרט.

            גם משה שרת מהאנשים שקבלו החלטות ביטחוניות חשובות.

            כאן בבית הזה התקבלו כמה מההחלטות החשובות ע"י אותם ראשי ההגנה. כמו על מבצעי העפלה בתקופת הבריטים. כמו הקמת הפלמ"ח לפני כן. כאן התקבלו ההחלטות החשובות הביטחוניות האלה. עוד בתקופת היישוב, עוד לפני הקמת המדינה.

            ובעצם עוד דבר מעניין בנוגע לבית, האנשים שציינתי, אליהו גולומב, דב הוז ומשה שרת, היו כולם גיסים. שתי האחיות של משה שרת, כל אחת מהן התחתנה אחת עם דב הוז והשנייה עם אליהו גולומב.

            אגב, מנחם בגין שמאוד התנגד מהצד השני של המפה הפוליטית לקשרי משפחה מאוד, מאוד הדוקים בצד השמאלי של המפה הפוליטית. הוא לא אהב לקרוא להסתדרות "ההסתדרות", הוא קרא לה "גיסתדרות". הם כולם היו גיסים. הצד הזה של ההסתדרות, הצד של המפה הפוליטית היה בעצם לצנינים בעיניו. בדיחה קצת מורכבת אבל זה בעצם מה שהלך אז.

            בכל מקרה, מוזיאון ההגנה, אם אתם נמצאים ביום שפתוח, אפשר להיכנס פנימה ולראות תערוכה מאוד מעניינת על ההיסטוריה של הקמת כוח המגן העברי בתקופת היישוב היהודי. מימי השומר בצפון הארץ, דרך הקמת היחידות הלוחמות של ההגנה, אחרי זה הקמת הפלמ"ח, מבצעי העפלה ועד להקמת צה"ל ביוני 1948.

יובל:     יש כאן בפנים בתערוכה, חושב שהייתי פה לפני שנה פעם אחרונה. יש פה כמו מן חדר כזה שאתה נכנס אליו, מן רצפת עץ ומנורות מאוד יפות. זה לא סתם עוד מקום שנכנסים אליו, באמת תצוגה מאוד יפה ומרשימה ואפשר להיכנס, לבדוק, לראות. אם זה מתאים לכם, תיכנסו.

(מוזיקה)

תומר:   המשכנו בשדרות רוטשילד, הגענו לפינה הבאה שהיא בעצם רחוב אלנבי. כמו שכתוב פה באחד השלטים שמסבירים מי היה אלנבי. כתוב פה "מצביא בריטי, כובש א"י בשנת 1918". בכל מקרה, אלנבי רחוב סואן קצת אבל אנחנו פונים אליו יחד עם השביל. חוצים את הכביש ומגיעים אל הכתובת אלנבי 116.

            שימו לב, הבית הזה אמנם לא חלק רשמי משביל העצמאות כפי שתכננו אותו, אבל הוא כן בניין מאוד מעניין. שוב, ת"א כאילו נראית לנו כאיזו בועה מנותקת מהסיפור הישראלי, אבל כשמגיעים לכאן אנשים בתחילת המאה ה-20 מרוסיה ומפולין בעיקר וגם מארצות אחרות, מצפון אפריקה ומאסיה, הם מקימים את הבתים שלהם בת"א בעקבות הצהרת בלפור, בעקבות ההכרה הראשונה של מעצמה עולמית בזכותו של העם היהודי למדינה משלו בא"י.

            וכאן אנחנו רואים ממש באדריכלות של הבניינים עד כמה אנשים היו אופוריים באותה תקופה, בשנות ה-20 וה-30 היישוב היהודי פורח והוא מחצין הרבה מאוד סממנים ציוניים, הרבה מאוד סממנים לאומיים, יהודיים.

            הבית הזה ברחוב אלנבי 116 הוא דוגמא מופתית לכך. שימו לב שמעל הכניסה לבית אפשר לראות בעצם תבליט או קרמיקה שמגיעה לכאן במיוחד מירושלים, מבית הספר לאמנות בצלאל, שפועל אז באותה תקופה. ובעצם בקרמיקה הזאת יש לנו תיאור של ירושלים שרואים בו את ירושלים העתיקה עם כיפת הסלע. אני חושב גם עם בית כנסת החורבה.

יובל:     והחומה שמקיפה אותה.

תומר:   והחומה גם כן של העיר העתיקה. ובעצם מעין מבט מהר הזיתים ככה אם אני מנסה להבין. ובעצם גם יש פה עוד פסוק דומה למה שראינו קודם, "עוד אבנך ונבנית בתולת בת ציון". שוב, איזשהו רמז לחידוש החיים הלאומיים כאן בא"י. ושוב, מי עושה את זה? התל אביבים שהיום נחשבים אולי להכי מנותקים מהסיפור הישראלי. בשנות ה-20 וה-30 אם היית אומר לתל אביבי שהוא לא מחובר לסיפור הלאומי, היה אומר לך תסתכל! אפילו בכניסה לבית יש לי קרמיקה שמזכירה לי כל יום את ירושלים.

            אז יש לנו חוץ מהתבליט הגדול הזה מעל הכניסה לבית של ירושלים, יש לנו עוד שני תבליטים מקרמיקות כאלה. בצד ימין הזורעים בדמעה, ומצד שמאל, ברינה יקצורו. בעצם עוד דימויים מהתנ"ך ששולבו פה עם היצירה הזאת של אמנים בבצלאל.

            עוד דבר שרציתי לשים לב אליו, תסתכלו בעצמכם, אתם יכולים לזהות עוד משהו מאוד מיוחד ממש בפרזול של המרפסות. שימו לב, מה זה מזכיר לכם הצורה של המרפסות בבית הזה? מעין מנורה או חנוכייה. שוב אנחנו רואים את הסממנים הלאומיים של האנשים שחיו כאן בת"א בשנות ה-20 וה-30 וחגגו את ההכרה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בא"י.

יובל:     זה מצחיק כי אם היום אתה בא למישהו ואומר אני רוצה סורגים, הוא אומר לך מה אתה רוצה? בצורת חנוכייה, מנורה? עזוב, סורגים טובים. אבל מה שמעניין אתה אומר, זה שקודם ראינו את המשפט על ת"א. "עוד אבנך ונבנית בתולת בת ציון" וכאן אנחנו רואים את אותו משפט אבל עם ציור של העיר ירושלים. זה לא קצת מוזר?

תומר:   אני בעד. גם שירושלים תיבנה וגם שת"א תיבנה. למה לא?

יובל:     שתי בתולות.

תומר:   זה כבר באמת חגיגה יותר תל אביבית. אנחנו צריכים להגיע יותר בערב כדי להגיע לסיפור הזה.

            אוקי, אז אנחנו התקדמנו על רחוב אלנבי. עכשיו חצינו גם את רחוב אחד העם. אנחנו עומדים ליד בניין מאוד מרשים, אם כי קצת מחוספס.

יובל:     מוזנח.

תומר:   אפשר גם להגיד מוזנח. המבנה הזה הוא בית הכנסת הגדול של ת"א. אפשר לראות כמה שהוא גדול באמת בממדים שלו, אבל לקח הרבה מאוד זמן לבנות אותו. בעצם אמרנו שהתל אביבים בהתחלה אמנם מאוד לאומיים, אמנם מאוד מחוברים לסיפור הלאומי, אבל הם פחות דתיים כמו שאנחנו תופסים את זה היום. ולכן, המקום החשוב עבורם היה הגימנסיה הרצליה, בית הספר, המקום של ההשכלה. ולכן הוא עוצב בצורה הכי יפה, הכי מפוארת כמו בית מקדש אמרנו.

            את בית הכנסת שמו בצריף. באיזשהו שלב היו פה הרבה מאוד יהודים. גם ביניהם אנשים יותר דתיים שגם היה להם מאוד חשוב בית הכנסת לא פחות, אולי אף יותר מבית הספר. לכן מנסים לגייס תרומות ולבנות בית כנסת מפואר ויפה.

            זה לא כ"כ מצליח. זה נופל גם בגלל מלחמת העולם ה-1 ולא מצליחים להשיג כספים ורק בסוף שנות ה-20 מגיעה גם תרומה נכבדה ממשפחת רוטשילד כמובן שמאפשרת להקים את בית הכנסת הגדול בת"א.

            בראש המבנה כפי שמקובל בהרבה מאוד בתי כנסת שמו כיפה שקצת מתחבאת כשמסתכלים עליה מגובה פני הרחוב. חפשו תמונות, תסתכלו באינטרנט איזו כיפה מרשימה הוקמה לבית הכנסת הגדול. מה שהיום לצערי יותר בולט מגובה פני הרחוב, זה מעין תוספת של עמודים ומעין גדר ברוטליסטית כזאת שנוספה יותר מאוחר, בשנות ה-60 וה-70 מסביב לבית הכנסת.

            חוץ מזה, אנחנו רוצים לספר עוד משהו על ההיסטוריה של בית הכנסת. יש לנו פה שלט שמציין את העובדה שב-1946 היה פה בעצם מחבוא נשק של הלח"י, אחד מארגוני המחתרות שפעלו אז ביישוב היהודי יחד עם האצ"ל, ההגנה, הפלמ"ח.           

            בעצם הלח"י היה ארגון הכי קיצוני. זה שלא רק הגן על היישוב היהודי, אלא גם התנגד לבריטים באופן אקטיבי. לאורך רחוב אלנבי גם כן היו כמה בנקים שחפשו אותם, תראו שלטים ליד הבנקים האלה שהלח"י שדד פה והלח"י שדד שם. כך הוא פעל כדי לממן את הפעילות שלו.

            כאן בבית הכנסת יש שלט שבעצם מראה שהלח"י אכסן פה נשק. עכשיו מה היינו אומרים היום על אויבינו שנגיד היו שמים מסתור נשק במסגד? זו שאלה פתוחה שאני משאיר לכם. כאן בת"א בבית הכנסת הגדול היה מחבוא נשק של האצ"ל גם בעליית הגג, גם בקומת המרתף. הוא הוחרם בקיץ 46' במבצע החרמה גדול של הבריטים.

יובל:     היה בדיוק בסביבות השבת השחורה וכל המעצרים של אלפי אנשים.

תומר:   שכולם היו על הרגליים שניסו לרסק בעצם את הכוח הלוחם היהודי במידה רבה.

            עוד דבר שאנחנו רואים מעבר לפינה, יש לנו פה עוד תבליט מעניין בכניסה לבית הכנסת הגדול. הכניסה אגב היא מעין מדרגות כאלה שעולות למעלה, כניסה מאוד מרשימה. בכניסה שם יש תבליט של בית כנסת "החורבה" שבדמותו במידה רבה עוצב בית הכנסת הזה. עם הכיפה המרשימה ובעצם רואים שוב קשר מאוד מעניין בין התל אביבים לירושלמים. אולי בכל זאת אנחנו עם אחד.

(מוזיקה)

תומר:   אוקי, אז סיימנו בעצם את שביל העצמאות. ראינו את הפסיפס של תולדות ת"א שיצר נחום גוטמן, יליד העיר שגם עיצב את סמל העיר וקשר לנו בעצם בין יפו התנ"כית לת"א של היום. ראינו אחרי זה גם את הבית של עקיבא אריה וייס, חוזה העיר העברית הראשונה, מי שדמיין בעיני רוחו את ת"א לפני שקמה, מי שהציע להקים את העיר העברית הראשונה. אח"כ ראינו גם את הקיוסק הראשון, בית העסק הראשון של ת"א, המקום שאליו הגיע ביאליק ואמר לנו כל מיני משחקי מילים.

            אחרי זה המשכנו וראינו את המוקד, את האתר המרכזי של שביל העצמאות, זה בעצם היכל העצמאות. מה שהיה פעם הבית של ראש העיר הראשון של ת"א, מאיר דיזינגוף, והפך להיות המקום שבו דוד בן גוריון הכריז על הקמת המדינה.

            המשכנו עוד הלאה וראינו גם את האנדרטה למייסדי ת"א. גם את מוזיאון ההגנה שמחבר לנו גם את הקמת העיר, גם את הקמת המדינה עם הקמת צה"ל, הקמת הצבא.

            המשכנו אל מעבר לפינה, ברחוב אלנבי ראינו את בית הכנסת הגדול שגם מחבר לנו את הסיפור הלאומי עם הסיפור הדתי. העם היהודי שהוא גם לאום וגם דת. וכאן בעצם סיימנו את סיפורנו. הלכנו את שביל העצמאות שנחנך לרגל שנת ה-70 לישראל ואנחנו מאוד מקווים שתלכו אותו גם אתם ותספרו לעצמכם את הסיפורים האלה.

יובל:     תומר, תודה רבה. עוד טיול מרתק ובין שעה לשעתיים ככה, טיול נוח, יש הרבה דברים לילדים.

תומר:   נגיש גם לאנשים שמתקשים להליכה או אנשים עם עגלות או כיסאות גלגלים. יש פה גם הרבה בתי קפה, מסעדות, פאבים, מקום של בילויים. גם אפשר לקפוץ שניה לקיוסק לקנות משהו לשתות. באמת כל מה שצריך זה להגיע, מבחינה לוגיסטית אתם תהיו מסודרים.

יובל:     יופי. תומר, תודה רבה.

תומר:   תודה לכם.

(מוזיקה)

יובל:     זהו, עד כאן לסיור בשביל העצמאות. עכשיו אתם באמת יכולים לצאת לדרך.

לפני כשבועיים אבי הלך לעולמו קצת לפני גיל 70. זה הפרק הראשון שלמעשה הוא לא ישמע והלב נצבט לי בכל פעם שאני חושב על זה. אם במקרה יש בגן עדן אינטרנט אז אני אוהב אותך אבא.

תודה למכון מורשת בן גוריון על החסות לפרק. אני ממליץ מאוד לבקר בצריף בן גוריון ובקרוב, סדרה מיוחדת לרגל 70 שנה להכרזת העצמאות. תודה לתומר שלוש על הסיור, תודה לעמיעד בראלי, אלון דניאל, רני שחר ולכם, המאזינים. אני יובל מלחי, קטעים בהיסטוריה.

(מוזיקה)

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *