פרק 152: המפקד שהציל אלפים – משה רוסנק – גיבורים נשכחים (פודקאסט היסטוריה)

rusnak head onlyבסוף חודש מאי 1948 היה הרובע היהודי בירושלים בסכנה עצומה. הכח היהודי בין החומות מנה כמה עשרות לוחמים בלבד כאשר מולם עמדו מאות לוחמים ערביים והלגיון הירדני.

אלפי תושבי הרובע שברחו מבתיהם התכנסו במרתפי ארבעת בתי הכנסת הספרדיים בדרום הרובע.   התושבים, אשכנזים, ספרדים, חילונים, דתיים וחרדים, לא ידעו אם יחיו, יילקחו בשבי או ימותו בימים הקרובים.

על מפקד הרובע הנצור, צעיר בן 24 בשם משה רוסנק, הוטלה הבחירה הקשה. להילחם עד הסוף או להיכנע. קרוב לאלפיים איש המתינו בדריכות, גורלם היה בידו. ורוסנק היה חייב לקבל החלטה.

 

ב-29.03.2016 על הבמה בבית אבי חי – הילה קורח, יובל מלחי ואלידע5231 בר שאול – סיפורים מדהימים מירושלים של 1948.  לדף האירוע בבית אבי חי

הפרק נעשה בשיתוף עם בית אבי חי – בית של יצירה יהודית-ישראלית מקורית.  

IMG-20160209-WA0021

מוזיקה

 

 

 

thn_1024x768_TID65902_ITEM_MAIN_PIC_253848

ירושלים 1948

David Douglas Duncan

457

הפינוי מהרובע

פינוי העיר העתיקה

 

מחנה השבויים בירדן
thn_1024x768_TID65889_ITEM_MAIN_PIC_253835

 

 

אותרו קברי חמישה חללים בירושלים

 

48

 

תמליל הפרק

פרק 151 – האיש שהציל אלפים – משה רוסנק

ברוכים הבאים לפודקאסט קטעים בהיסטוריה, אני יובל מלחי.

התכנית שאתם עומדים לשמוע מחולקת לשלושה חלקים. בחלק הראשון שאורכו קצת יותר משעה, תשמעו את סיפורו של הרובע היהודי ומפקדו, משה רוסנק במלחמת העצמאות.

בחלק השני שאורכו כרבע שעה, תשמעו קטעים מראיון שהקליט החוקר אלידע בר שאול עם משה רוסנק.

בחלק השלישי והאחרון, שאורכו גם כן כרבע שעה, תשמעו את נשיא המדינה, ראובן ריבלין, מספר על רוסנק, מדוע לא אהד אותו כילד ורק שנים לאחר מכן, כשלמד את סיפור המלא, החל להעריץ אותו.

הקדמה

בסוף חודש מאי 1948 היה הרובע היהודי בירושלים בסכנה עצומה. בעוד שבעיר החדשה בירושלים החזיקו הכוחות מעמד והצליחו לקבל תגבורות ואספקה, הרובע היהודי היה נצור ומנותק כמעט לחלוטין. אלפי תושביו היו בסכנה אמיתית. לרשות הכח היהודי בין החומות היו כמה עשרות לוחמים בלבד. הלוחמים היו מגובים בבני נוער שלחמו לצידם וגם בילדים צעירים ששימשו כרצים, כנושאי תחמושת ועזרו ללוחמים ככל שיכלו.

לוחמי הרובע המעטים נדחקו לאחור באיטיות ובשיטתיות. חיילי הלגיון הירדני שהצטרפו לקרבות כבר היו עשרות מטרים מהם. אלפי תושבי הרובע שברחו מבתיהם התכנסו במרתפי ארבעת בתי הכנסת הספרדיים שבדרום הרובע.

באחד הלילות היה נדמה כי הלגיון הירדני והכוחות הערביים יגיעו אל היהודים. ימים ספורים לפני כן הרגו כוחות אלו יותר ממאה וּשלושים שבויים, שנכנעו בכפר עציון. בירושלים הספיקו לשמוע על הטבח הנורא ונחרדו. הורים העמידו את ילדיהם בסמוך לארון הקודש והחלו להתפלל תפילת וידוי, תפילה ביהדות שנוהגים לומר אלו ההולכים אל מותם.

בסוף חודש מאי 1948 ריחפו עננים שחורים מעל תושבי הרובע, אשכנזים, ספרדים, חילונים, דתיים וחרדים. רובם לא ידעו אם יחיו, יילקחו בשבי או ימותו בימים הקרובים. על מפקד הרובע, צעיר שזה עתה מלאו לו 24 שנים, משה רוסנק, שנקלע במקרה לתפקיד, הייתה מוטלת הבחירה הקשה- להילחם עד טיפת הדם האחרונה, כפי שעשו יהודים רבים בֶּעבר, או להיכּנע וְלמסור את הרובע היהודי של ירושלים לאויב. רוסנק משך ומשך את החלטתו ממש עד הרגע האחרון, עד שהיה חייב להחליט. להיכנע או להמשיך להילחם. ומה יקרה להם אם ייכּנעו? ומה אם ימשיכו להילחם? קרוב לאלפיים איש המתינו בדריכות. גורלם היה בידו. ורוסנק היה חייב לקבל החלטה.

משה רוסנק מגיע לירושלים

משה רוסנק נולד בקושיצ'ה (קוּשי-צָה), מחוז גדול ויפהפה במזרח סלובקיה. סבו היה ציר בקונגרס הציוני ובתחילת שנות ה-30 הוא עלה לארץ ישראל בעקבות אחיו הגדולים שהגיעו אליה שנה קודם לכן.

בסלובקיה, מחוז ילדותו, הייתה למשפחה חנות לכובעים ומשהגיעו בני המשפחה לארץ השתקעו בירושלים ופתחו גם בה חנות לכובעים ומגבעות.  רוסנק למד בישיבה בעיר ובגיל 15 הצטרף לתנועת נוער ציונית דתית שנקראה 'ברית החשמונאים'.

"ברית החשמונאים" הייתה תנועת נוער דתית שהייתה מזוהה עם ז'בוטינסקי ובית"ר. חברי התנועה המשיכו בדרך כלל לאצ"ל וללח"י ואך מאוחר יותר גם להגנה. החניכים בתנועה היו חיילים קטנים, הם לבשו מדים צבאיים ופעלו ברוח צבאית תחת משמעת קפדנית.  בשנת 1949, לאחר הקמתה של מדינת ישראל ומוסדותיה הלאומיים, התפרקה התנועה.

בגיל 17 יצא רוסנק לעבוד ואף הצטרף לאצ"ל, ראשי התיבות של ארגון צבאי לאומי. האצ"ל היה ארגון צבאי שפעל במחתרת, באופן לא חוקי, כמו ההגנה, אך דעותיו היו קיצוניות יותר מאילו של ההגנה. האצ"ל טען כי את הבריטים חייבים לגרש בכח הזרוע ולא במשחקי דיפלומטיה והתחנפות. מפקדו האחרון של האצ"ל היה ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין.

רוסנק עבר בהמשך לארגון הלח"י, "לוחמי חירות ישראל" שהוקם על ידי חברי האצ"ל, שטענו כי האצ"ל בעצמו אינו תקיף מספיק. בשנת 1945 עבר רוסנק לארגון ה"הגנה" שם עבר קורסים פיקודיים שונים והפך לקצין צעיר יחד עם אלופים עתידיים כגנדי, בְרֶן וקותי אדם.

באחד הימים, כשהיה בחופשה, הגיע רוסנק למפקדת ההגנה בירושלים, כדי לראות אם יוכל לעזור במשהו. נאמר לו שאין בו צורך לעת זו, אך כשהיה ליד הדלת נזכרו לפתע כי לא יזיק לשלוח אותו אל תוך העיר העתיקה על מנת שיעזור קצת. למשה נאמר כי זקוקים לו למשך שבוע ימים בלבד… "שבוע אחד ואז תצא בחזרה החוצה". משה שמח על ההזדמנות, שֶׁכֵּן אחרי הכל הוא היה קצין צעיר ומי לא  אוהב קצת אקשן. ומה הביג דיל?!, כולו שבוע. שבוע.

בדצמבר 1947 הגיע משה רוסנק במסווה של רופא ובליווי בריטי לרובע היהודי בירושלים.

ברובעי העיר העתיקה באותה עת, מלבד 2,000 התושבים היהודיים, חיו גם 20,000 תושבים ערביים. אוכלוסיית היהודים בעיר העתיקה הלכה והתדלדלה לאורך השנים. בעוד שבשנת 1880 גרו קרוב ל-20,000 יהודים ברובעי העיר, לאחר הטבח בחברון בשנת 1929 ומאורעות 1936, מרבית תושבי העיר העתיקה עברו להתגורר מחוץ לחומות, בירושלים החדשה ואילו יהודי העיר העתיקה עברו להתגורר אך ורק ברובע היהודי, שם היו מוגנים יותר מאשר ברובעים האחרים. יתרה מזאת, עוד לפני מלחמת העצמאות עברו כל המפעלים והמוסדות החשובים, אל מחוץ לחומה אל שכונות העיר החדשה.

בשנת 1948 בעוד בעיר העתיקה התגוררו כמה אלפי תושבים, בירושלים החדשה מחוץ לחומות הגיע מספרם למאה אלף.

יהודי העיר העתיקה היו ברובם תושבים של היישוב הישן, יישוב שנשען על תרומות ועסק בעיקר בלימוד תורה או בהפעלה של חנויות קטנות ומקומיות. רבים מתושבי העיר היו זקנים, תלמידי ישיבות וחרדים שלא עלה בדעתם להילחם למען הקמתה של מדינת ישראל, רעיון אותו ראו כחילול קודש כפי שהיטיבו לבטא זאת נטורי קרתא הקיצוניים.

דב יוסף, שהיה המושל הצבאי של ירושלים באותם ימים סיפר כי "באחד המקרים הצטברו גוויות רבות בבית החולים וההגנה חששה למגיפה. אף על פי שהדיון בעניין זה נתקיים בבית הכנסת הסטמבולי, שלף קצין ההגנה אקדח מכיסו ואילץ אותם לסייע בחפירת קבר-אחים. קצין זה אמר לאחר מכן בעדותו : "סבורני שסירובם בא מתוך פחד גרידא.   עצמם כחלק מאתנו ולא יכלו להבליג על פחדם כשם שעשינו אנחנו פעם בפעם. הם לא עשו דבר, אלא עמדו ואמרו פרקי תהילים עד ששלפתי את אקדחי."

יתכן שהתיאור נשמע קצת מוגזם, אך על פי עדויות רבות, תושבי הרובע לא אהבו את בואם של החיילים לעיר. רבים מהם פחדו כי יצטרכו לעזוב את הרובע והכותל המערבי  והעדיפו להישאר תחת שלטון ערבי במקום הקדוש ביותר בעולם מבחינתם, ולא לפנותו ולשוב לתחומי מדינת ישראל.

ב-29 הלא הוא כ"ט בנובמבר 1947, החליט האו"ם על חלוקת פלשתינה לשתי מדינות לשני עמים. הערבים סירבו לתכנית החלוקה והחלו במתקפות על ישובים וריכוזים יהודיים בכל חלקי הארץ. ההגנה נערכה להגן על היישובים הללו.

מספר ימים לאחר הכרזת האו"ם,יצאו הערבים להפגנה והגיעו למרכז המסחרי בממילא שם היו עשרות חנויות של יהודים וערבים. ההמון, פשט על המרכז המסחרי והעלה באש את חנויות היהודים על סחורתן.  בתגובה, שרפו אנשי ההגנה קולנוע שהיה בבעלות ערבית, אך זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.

עד אמצע דצמבר 1947 הצליחה ההגנה לשלוח כ-120 איש לתוך הרובע במסווה של רופאים, תלמידי ישיבה או סטודנטים.  חברי ההגנה הקימו עמדות הגנתיות והכינו את בתי הכנסת לקליטת אנשים. חילופי האש בין חברי ההגנה והכוחות הערביים הלכו והתגברו תוך כדי שהבריטים מנסים למנוע זאת. בכל אותה עת ניסו הבריטים להחרים נשק מידי אנשי הרובע וערכו חיפושים רבים.  מֶגִנֶי הרובע ספגו אבדות ופציעות, ואלו שיצאו את הרובע לקבלת טיפול בדרך כלל לא חזרו ולא נשלחו מחליפים. מגני הרובע הלכו והתמעטו.

בתחילת ינואר 1948 חסמו הערבים את הכניסה לעיר העתיקה והרובע היהודי הפך למבודד משאר חלקי העיר. הבריטים סירבו להסיר את המצור, אך הִסְכִּימוּ ללוות שיירות אספקה לרובע פעמיים בשבוע.  ההסכמה הותנתה בכך שיוכלו לערוך חיפושים אחר נשק ותחמושת ושאיש לא יכנס לרובע מלבד אלו הנושאים תפקידים חיוניים כמו רופאים, אחיות, מורים ומורות.

למרות שהבריטים הציעו לפנות יהודים מהרובע, מטה ההגנה שפיקד על ההערכות הצבאית באזור ירושלים אסר על התושבים לעזוב. ה"הגנה" ידעה כי יש חשיבות סימבולית לרובע היהודי מבחינה מוראלית / ערכית אך לא רצתה להקצות כוחות רבים להגנתו מפני שלא הייתה לו בעיניהם חשיבות אסטרטגית. גם ירושלים על מאה אלף תושביה הייתה בצרות צרורות, והיה חשש כי גם היא תנותק ותושם תחת מצור. מבחינת ההגנה ירושלים החדשה הייתה הצרה המרכזית ואילו הרובע… נקווה שיהיה בסדר.

לקראת סוף חודש ינואר 1948 נותרו רק 33 אנשי הגנה ו-29 אנשי האצ"ל והלח"י. כ- 60 איש נשארו להגן על הרובע היהודי המנותק, כשמולם נערכו מאות לוחמים ערביים שאומנו בבסיסים של מדינות ערב ובהמשך הזמן הצטרף עליהם גם הלגיון הירדני.

רבים מתושבי הרובע שחששו מפרעות,ניצלו את ההצעה הבריטית ועזבו את הרובע. במשך מספר שבועות עזבו כ-500 איש את האזור הנצור. שטח הרובע היהודי הלך והצטמצם ומבנים שהיו בבעלות יהודית כבר לא היו נגישים. בסוף חודש ינואר נהיה בלתי אפשרי להגיע אל בית החולים "ביקור חולים הישן" שכן המעבר אליו היה דרך שכונות ערביות,  ועד מהרה פונה  ביה"ח מיושביו או שוכביו.

באופן אישי אני לא כל כך אוהב את השם "בית חולים". עדיף היה לקרוא לו בית מבריאים, קצת חשיבה חיובית…

פונט והלפרין

בסוף שנת 1947 מונה למפקד הרובע ישראל פונט בן ה-24.  לרשותו של פונט עמדו כשבעים לוחמים וכיתת בנות שהעבירה נשק מהסליקים לעמדות. הסליקים היו מקומות מסתור בהם החביאו נשק.  לאחר כחודש במקום, ישראל פונט לא הצליח למצוא שפה משותפת עם התושבים ועזב את תפקידו די במפתיע. פונט עבר לפקד על הלחימה בשכונת נווה יעקב בירושלים, שם גם יש רחוב על שמו.

במקומו של פונט נתבקש אברהם הלפרין לקבל על עצמו את תפקיד מפקדו הצבאי של הרובע. הלפרין לא שש לקחת על עצמו תפקיד מאתגר שכזה – הוא הכיר את התושבים וידע כי המשימה העומדת בפניו היא כמעט בלתי אפשרית.

הלפרין פיקד על הרובע בתקופת מלחמת העולם השנייה וְהִכִּיר אותו היטב. מכיוון שחשש מנטישת התושבים את הרובע, שילם הלפרין לתושבים ולתלמידי ישיבה קצבה, על מנת שיישארו. כמו כן הוא גייס לוחמים מבין תושבי העיר והעסיק עשרות מהם בבניית ביצורים.

בירושלים היו אז ארבעה לוחמי לח"י שהצטרפו אל עשרים וחמישה לוחמי אצ"ל. לוחמי האצ"ל, למרות שהייתה יריבות ולעיתים שנאה תהומית בינם לבין ההגנה, והצטרפו כיחידה עצמאית להגנה, כך יכלו לתאם פעולות עם שאר מֶגִני העיר. כשרצו חברי האצ"ל לקבל אישור לפעולות יזומות, פְּעִילוּת  שֶׁהֵם תִּכְנְנוּ וְהוֹצִיאוּ  לַפֹּעַל, הם תיאמו זאת עם ההגנה. אנשי האצ"ל, היו דואגים לפרסם בכרוזים כל מבצע או פעולה שלהם, מה שקצת הפריע לאנשי ההגנה, אך עם זאת היחסים בין הקבוצות היו טובים. אחד ממגני הרובע כתב כי שררה ביניהם רוח אחווה של לוחמים".  קשה היה למצוא דבר דומה במקום אחר בארץ.

כל אחד ממגני הרובע ידע את אשר מוטל עליו, באיזו עמדה הוא מוצב, לאן לתצפת ומה לעשות במקרי חירום. הזמן עבר בעצלתיים. המגנים שמרו בעמדות, ישנו עד שעת בוקר מאוחרת שיחקו דמקה, דומינו וחיו חיי שגרה. בסופי שבוע הגיעו בנות לבקר את החיילים, שהיו מעמידים פטיפון עם תקליטים ורוקדים.

הלפרין המשיך לדאוג לתושבי הרובע. הוא ביקש שילדים עזובים לא יסתובבו ברחובות אלא יכונסו יחד בבתי ספר ומועדונים. הוא דרש שכל אזרח יהודי יעסוק במלאכה תמורתה יקבל כסף. הוא ביקש להפעיל את מוסדות העיר, לדאוג לבריאות התושבים והסביר ללוחמי ההגנה כמה חשוב היה שהעיר העתיקה תמשיך להתקיים בכוחות עצמה. אנשי ההגנה הקשיבו בקשב רב ואז שאלו: "מתי יוצאים מכאן?  מתי מקבלים חופשה?  הלפרין הסביר בעדינות ללוחמים כי קלושים הסיכויים שיוחלפו והם יצטרכו להישאר ברובע עוד זמן רב.  המוראל היה בשפל.

הלפרין המשיך לארגן את הלוחמים בעיר, הוא דאג למשמעת, הקפיד על אימוני ריצה וכושר וערך מסדרים. הוא בדק את הניקיון בעמדות, בבסיסים המאולתרים והקפיד כי החיילים יהיו בעלי הופעה מכובדת.

לא לכל הלוחמים היה נשק, ואלו שנותרו ללא נשק צוידו ברימוני יד. בכל אותה עת עבדו האנשים וניסו לרכוש מהבריטים, בדרכים עקלקלות, נשק וחומר נפץ. דרך מתווכחים ארמניים נקנה גם נשק מהערבים שהועבר לידי ההגנה.

למגני הרובע לא היה בסיס מסודר. לא היה להם מועדון בו יכלו להתכנס ולא היה להם איפה להתרחץ או לכבס את בגדיהם. בתחילת השנה נמצאו פתרונות לכל אלה כאשר הנהלת בית המרחץ הסכימה כי חברי ההגנה יוכלו להתרחץ במים חמים פעם אחת בשבוע. בנוסף נפתח מועדון קטן בו היו ספרים, משחקים שונים, שולחן פינג-פונג ומקלט רדיו. בזמן הרצאות היה החדר קטן מלהכיל את כל השומעים ומי שלא הצליח להיכנס ישב מחוץ לחדר או על הגגות הסמוכים והאזין בקשב רב.

בפברואר נראה היה כי הרובע חוזר אט אט לחיים נורמליים. אנשים עבדו, אספקת מזון סדירה הגיעה אל הרובע, ואנשים הופעלו בעבודות ציבוריות שונות ואף קיבלו שכר על כך. לביצוע כל העבודות הללו היה צריך הלפרין תיאום עם הרב מרדכי ויינגרטן.

ויינגרטן היה המוכתר, המנהיג או הנשיא של הרובע היהודי. הוא נבחר לתפקיד בשנת 1936, ייסד מרפאות, הפעיל בית תמחוי אותו ניהלה אשתו ואסף תרומות בארץ ובחו"ל למען תושבי הרובע. הבריטים והערבים ראו בו כמנהיג הרובע היהודי, אך כשהחל ויינגרטן לחלוק על דעת מוסדות היישוב ולהתעלם מבקשות ופקודות ההגנה, החלו חיכוכים בין הצדדים.

ויינגרטן שהיה בקשר מצוין עם האנגלים גם דאג לחלוקת התקציב של הסוכנות ליהודי הרובע על פי דעתו. הבעיה הייתה הריכוזיות. מבקרים רבים קמו וטענו כי ויינגרטן פועל על דעת עצמו והוא למעשה דיקטטור מקומי.

ההגנה רצתה לחלק את הכסף והמזון בעצמה, ולא להשאירו בידי אדם אחד. הבריטים התעקשו שויינגרטן יהיה זה שמופקד על החלוקה, דבר שנראה מוזר לאנשי ההגנה. הם לא ידעו אם אפשר לסמוך על ויינגרטן או שהוא משתף פעולה עם הבריטים. הבריטים מצדם עצרו את אספקת המזון לעיר, אך הלפרין ולוחמי ההגנה השתלטו על מאפיות ערביות נטושות ואפו לחם רב אותו חילקו בחינם לתושבי הרובע. לאחר זמן מה התרצו הבריטים והעבירו את חלוקת המזון והכספים לידי ההגנה. ויינגרטן רתח מזעם וגם החל לשאת נשק מחשש שההגנה רוצה לחסלו.  במקביל החל ויינגרטן ללבוש אפוד מגן שקיבל מהבריטים ואף תבע את הלפרין בבית דין רבני.

למרות כל האמור, ויינגרטן גם עזר למגני הרובע מפעם לפעם ובתו אפילו הבריחה תת מקלע וחומר נפץ לעיר העתיקה שהחביאה תחת בגדיה.

בכל אותה עת, לא ידעו הבריטים מי מפקד על ההגנה. מכיוון שהם ראו בהגנה ארגון בלתי חוקי, אנשי ההגנה מעולם לא חשפו בפניהם מי היו מפקדי הכוחות ובמיוחד לא את מפקד הרובע. אלו נשמרו בסוד מוחלט.

בתחילת חודש מרץ 1948 הזמין ויינגרטן את הלפרין לביתו. הלפרין חשש מעט מויינגרטן ולאחר התלבטויות החליט להיענות להזמנתו. משה רוסנק ששמע על ההזמנה טען כי הלפרין הוא מפקד הרובע ועל ויינגרטן לבוא למפקדה ולא ההפך, אך הלפרין לא רצה ליצור מהומה והלך לביתו של ויינגרטן. בתום שיחתם יצא הלפרין מביתו של ויינגרטן, שם בצורה מפתיעה ומחשידה למדי, חיכו לו חיילים בריטים שהאשימו אותו בפיקוד על ההגנה, אסרו אותו והוציאו אותו מהעיר העתיקה.

דב יוסף, המושל הצבאי של העיר בזמן המלחמה כתב על ויינגרטן כי היה מאותם טיפוסים המתגלים בדרך כלל במאבקו של עם הנלחם בעריץ שהשתלט עליו. הוא היה רודף שררה…נראה שהיה משוכנע שיש בכוח הערבים להכות את ההגנה וכן היה בטוח שהבריטים לא יעזבו את ארץ ישראל לעולם."  קצינים אחרים טענו כי ויינגרטיין כה רצה לשמר את יחסיו עם הבריטים עד כי הוא עצמו הסגיר את הלפרין.

מפקד בעל כורחו

הבריטים החלו להיות מטרד כבד על אנשי הרובע. הם ערכו חיפושים אחר נשק, למרות שידעו כי יש נשק גם אצל הערבים. ככל שחלפו הימים, החלו החיילים הבריטים  גם הם לפרוק עול ולבצע מעשים על דעת עצמם. בסוף חודש מרץ ערכו הבריטים חיפוש אחר נשק בשני בתי הכנסת הגדולים בעיר "ניסן בָּ"ק" ו"החורבה".

בית הכנסת "החורבה" שנקרא גם חורבת רבי יהודה החסיד, נבנה על ידי רבי יהודה שעלה לארץ מפולין, ובנה בית כנסת שנהרס ועמד נטוש שנים רבות וזכה לכינוי החורבה. בית הכנסת הזה נבנה מחדש על ידי תרומה של יהודי בגדדי עשיר נהרס שוב במלחמת העצמאות ועמד נטוש עד שנבנה מחדש בשנת 2010.

טוב עוד רגע מתחילה המלחמה, צריך להזדרז.

איפה היינו, הא כן, הבריטים מחפשים נשק. בסוף חודש מרץ השתוללו חיילים בריטים, הכו תושבים, שברו רהיטים ולקחו חפצי ערך כמו מצלמות, משקפות ושעונים. הם גם החרימו ציוד עזרה ראשונה, קסדות פלדה והתנהגו בגסות. היה משהו בהתנהגותם של החיילים הבריטיים שהראה תסכול הולך וגובר. כאילו אמרו 'אנחנו לא יכולים יותר, כמה זמן נשב כאן במתח הזה ונחכה למשהו שיקרה? מתי לעזאזל כבר נִשָלַח חזרה הביתה?'  אפשר היה להבין אותם. מגני הרובע היו פחות או יותר באותו מצב.

בבוקר ה-28 לחודש מרץ 1948 הגיעו מייג'ור וחייל בריטי אל הרובע היהודי. במהירות אופיינית הוחבאו הנשקים או הוסלקו וכולם לטשו עיניים אל המייג'ור ומעשיו ברובע. הקצין ניגש היישר אל סליק בו הוחבאה מרגמה. הוא העמיס את המרגמה על כתפיו והחל לצעוד מהמקום. הידיעה הועברה במהירות למפקד הזמני של הרובע – משה רוסנק, שדרש להחזיר את המרגמה בכל מחיר.

אנשי המגן של רובע התנפלו על המייג'ור והחייל וחטפו את המרגמה ואת נשקם האישי. במהלך ההתגוששות נפצע המייג'ור מירייה בכתפו ואילו החייל הבריטי נהרג. כיתת חיילים בריטית שהייתה באזור רצה אל עבר אנשי המגן שהתפזרו במהירות. אנשי המגן רצו ותפסו עמדות. משה רוסנק פקד להביא כיתה עם נשק לאזור. המצב הלך והתחמם. רוסנק שלא רצה להסלים את המצב אך גם לא היה מוכן לוותר על נשק חיוני כמו המרגמה פקד לא לירות על חיילים שהיו מרוחקים אלא רק על אלו שינסו לפרוץ אל תוך הרובע.

במהרה התפתח קרב יריות של ממש בין אנשי המגן של הרובע ובין הבריטים. הודעות נשלחו אל המוסדות הרשמיים, אך בינתיים הגיע המייג'ור הפצוע בידיים מורמות וביקש להפסיק את הקרב. משה רוסנק נקרא לאזור ולאחר דין ודברים הוחלט כי האנגלים יחזירו את כל הנשק שהחרימו ובתמורה יחזירו המגנים את הנשק שנלקח מהאנגלים. בסוף אותו יום היו לכוחות המגן שני הרוגים ביניהם אזרחית ושמונה פצועים מהם ארבעה אזרחים, ואילו לבריטים 3 הרוגים ו-3 פצועים.  לאחר אותו אירוע צוינו אנשי המגן לשבח ע"י מפקדת ההגנה.

לאחר שהסתיים האירוע, השגרה חזרה לרחובות. אחד מאנשי ההגנה אף ביקש אש מחייל בריטי שהצית את הסיגריה שלו ולאחר שהסתובב איש ההגנה, ירה בו הבריטי והרג אותו.

העיר העתיקה הייתה במשך מספר שבועות ללא מפקד רשמי. בתחילת חודש אפריל עוד ניסה הלפרין להתגנב חזרה אל העיר אך נתפס ונעצר.  היה ברור כי דרוש מפקד חדש ומשה רוסנק מונה באופן רשמי לתפקיד והועלה לדרגת מפקד האזור.

רוסנק מפקד העיר העתיקה

רבים לא הכירו את רוסנק ולא ידעו מי היה או מה היו יכולותיו. ידעו כי היו לו יכולות אדמיניסטרטיביות אך לא ידעו האם יש לו כושר פיקודי, כושר לאחד את האזרחים והמגנים השונים אילו מאילו, והאם ידע לפעול נגד הערבים ונגד הבריטים?

רוסנק לא היה פופולרי כמו הלפרין, קודמו. המצב היה שונה עתה בעיר, ורוסנק, שחשש כי לאחר שהבריטים יעזבו לא תוכלנה שיירות להגיע אל העיר, הורה לא לחלק קמח לתושבים אלא רק לחם. את הקמח החל לאגור במחסנים. רוסנק גם לא סמך על אספקת חשמל סדירה לרובע ודרש בכל תוקף משדר אלחוטי עם סוללות.

לאחר שהבין כמה מעט נשק יש ברשות המגנים, עשה רוסנק מאמצים אדירים לרכוש נשק ותחמושת מהאויב באמצעות מתווכחים ארמניים, שרכשו את הנשק לעצמם ומכרו אותו לאנשי ההגנה. בעזרת תושייה רבה הצליח רוסנק לרכוש עוד שלושים אחוז מכלי הנשק שהיו בידי המגנים בפרוץ הקרבות בעיר חודש לאחר מכן.

קשייו של רוסנק לא הסתכמו רק ברכישת נשק, אלא היה עליו להתמודד גם עם תושבי העיר הממורמרים. לאחר כל קרב או מתקפה היה מוזמן לישיבה עם רבנים חרדיים בו היו מאשימים אותו כי מגני העיר מתנהגים בפזיזות, יורים סתם ללא התגרות וכן הלאה. רוסנק היה מאזין באריכות ובסבלנות, מרגיע את הנוכחים, ומסביר להם את המצב לאשורו. לאחר שהרבנים היו מקבלים פרטים מלאים על האירועים והתכניות, היו יוצאים שני הצדדים מרוצים.

אנשי ההגנה היו זהירים. הם ידעו שבקרוב הבריטים יעזבו ויחלו קרבות בינם לבין הערבים. היה להם חשוב לאגור נשק ולשמר את הכח במידה רבה ככל האפשר. באחד באפריל הפגיז הצבא הבריטי את הרובע היהודי ופגז אף פגע בכיפת החורבה. בארץ קמה סערה כי הבריטים יורים אל תוך הרובע, אל עבר אזרחים, מבלי סיבה.

הבריטים מצידם האשימו כי היהודים חופרים מנהרות מתחת לרובע והם מנסים להגיע אל עמדות בריטיות ולפוצצן. בנוסף, טענו הבריטים כי הם שומעים את רעשי החפירה בלילות ומאזינים להם בעזרת מכשירים מיוחדים. המקור לבהלה היו טענות ערביות כי בלילות היהודים חופרים מנהרות מתחת הרובע המוסלמי. הדבר היה מוגזם אבל לא שקר. כוח המגן אכן ניסה להתחבר למעבר תת קרקעי שחיבר בין הרובע היהודי והמוסלמי ובלילות חפר כדי להגיע אל המעבר. אנשי ההגנה לא הכחישו את הדברים, מפני שעדיף היה לאויב להימצא בבהלה.  שיחשבו שחופרים מנהרות מתחת לרובע.

צעירי ירושלים נלחמים

מפאת החוסר בלוחמים וחיילים עורפיים נעזרו מגני העיר בילדים וילדות, נערים ונערות תושבי הרובע. תרומתם הייתה משמעותית ונזכרת במקומות רבים. ילדים מגיל 9 עזרו בעבודות ביצורים, הם מילאו שקי חול, גררו אותם ותרמו במה שיכלו. ילדים יותר גדולים בני 12 ומעלה היו מעבירים מסרים, אוכל, נשק ותחמושת מעמדה לעמדה תוך כדי שהם רצים בשיא המהירות ומשתדלים להימנע מלחשוף את עצמם לאש הצלפים הערביים. הילדים הללו למדו גם לירות באקדח והשתתפו בשמירות בעמדות.

משה רוסנק סיפר כך:

"הילדים עזרו לנו לא מעט. הם היו ספקי התחמושת. הם סחבו וגם קנו תחמושת מהאנגלים. לעתים היו עושים עסקי חליפין איתם, על בקבוקי משקה וכדומה. זאטוטים אלה ידעו כיצר להשיג דברים. מספיק היה שנודיע להם מה מבוקשנו, והם כבר התחכמו כיצר להביא לנו את הדברים. הם היו נפלאים. גילם לא היה למעלה מ-13.  בני ה-15 וה-16 כבר היו לוחמים."

הרובע היהודי נשאר לבדו במערכה

בחודש אפריל 1948 נוצלו השיירות להברחת חומרי נפץ, נשק בגדים ומזון. למרבה צערם של המגנים, הנשק והתחמושת היו ירודים בטיבם: הרימונים היו פגומים והמוקשים ללא מנגנונים. נראה היה כאילו מישהו החליט לצחוק על מגני העיר העתיקה. רוסנק כתב כי ההזנחה של הרובע היא פושעת ואין הוא יכול לשאת בצורה הזאת את עול ההגנה והפיקוד על הרובע.

דוד שאלתיאל מפקד מחוז ירושלים מטעם ההגנה – לא האמין כי ניתן להגן עליו, לא שלח חיילים או אספקה ראויה ודרש מבן גוריון לפנות את הרובע היהודי שוב ושוב, כדי שיוכלו הלוחמים להתרכז במשימותיהם האחרות שדרשו גם הן כוח אדם רב, תחמושת, לילות ללא שינה וכח סבל אדיר.

לימים יאמר רוסנק לבני משפחתו, כי למרות התסכול הרב והמצב הקשה של הרובע "לא היה לי לב לעזוב, המצפון לא נתן".

דוד בן גוריון, סיפר שנים מאוחר יותר כיצד הוא ראה את ההגנה על ירושלים:

"הגנת ירושלים לא הייתה פשוטה….לא היה גוש יהודי רצוף.  ירושלים היהודית הייתה רשת של שכונות פזורות בתוך שכונות ערביות ערבוביה של איים יהודיים וערבים משולבים זה בזה."

בחודש אפריל אזלו מוצרים רבים ביניהם מצות ומלח. אנשי ההגנה סיפקו לתושבים מהמלאי שלהם ככל שיכלו. כולם הבינו שהמצב בעיר לא טוב. בפסח של אותה שנה קיבלו אנשי ההגנה חבילה עליה נכתב "שי למגני ירושלים" החבילה כללה כלי רחצה וגרביים. רק שלא תגידו שלא קיבלו אז שי לחג.

מספר האנשים ברובע, בעיקר מקרב המגנים הלך והתמעט. רוסנק שלח מברק למפקדת ההגנה והתחנן לעזרה הוא כתב: "בכל שבוע יוצאים מספר מאנשינו מסיבות שונות: מחלה, חתונה, מאסר, מעצר וכו', אך תמורתם – אין אנו מקבלים". רוסנק גם התריע בפני ההגנה כי אין בידי המגנים מספיק נשק, דבר שכמעט כל מפקד במלחמת העצמאות חש על בשרו, אך ברובע שהיה נצור, חוסר זה הורגש פי כמה.

בסוף חודש אפריל המשיכו תושבי הרובע להתחנן לעזרה. הרב אורנשטיין כתב וביקש כסף ונפט, כסף ונפט. הרב סיפר כי אין טיפת נפט לחימום או בישול ומלאי העצים בעיר גם הוא הולך ואוזל ובקרוב לא יוכלו לאפות בעיר לחם.

בסוף חודש אפריל כתב משה רוסנק מכתב בהול למפקדת ההגנה בו סיפר כי הפועלים פתחו בשביתה משום שלא קיבלו את כספם.  רוסנק התרעם על כך שהטיפול בעניינים אזרחים גוזל ממנו את כל זמנו והופך את מגני העיר ללא אהודים בעיני התושבים. לעזרתו בא הרב יצחק אורנשטיין.

הרב יצחק אביגדור אורנשטיין היה חבר בוועדה אזרחית שעזרה למשה רוסנק לטפל בתושבי העיר ולדאוג לצרכיהם. הרב אורנשטיין היה הרב הממונה על הכותל המערבי משנת 1930.

הרב אורנשטיין היה מאמין גדול בעבודה פיזית וביישוב הארץ. הוא ארגן קבוצות רבות של תלמידי ישיבה שיצאו לעבוד במושבות סמוכות והיה מגיע אליהם לבדוק מה שלומם, לחזק את רוחם ולהתרשם מעבודתם. באחת הפעמים לא הורשה הרב לחזור לרובע לאחר שיצא ממנו, עד שלבסוף נתרצו הבריטים בפברואר 1948.

משנכנס חזרה לרובע החל לדאוג לתושבי הרובע וגם למגני הרובע כאילו היו ילדיו. הוא ואשתו, ליבה, הפכו למושא להערצה.  בביתם הייתה עמדה של ההגנה, וכל אימת שהבריטים היו מגיעים לחפש נשק, היו מחביאים אותו מתחת למיטת הרבנית אורנשטיין והיא בזריזות הייתה נשכבת על הנשק והרימונים ולא יוצאת מהמיטה עד שהבריטים היו עוזבים.

הרבנית אורנשטיין בישלה למגנים ואף תיקנה את גרביהם. הם נקשרו אליה והחלו לקרוא לה אמא. בביתם של הרב והרבנית אורנשטיין נכים ונזקקים והרבנית אף ניהלה בית תמחוי לתושבי העיר שלא יכלו להשיג אוכל לעצמם.

הרב אורנשטיין היה המגשר בין ההגנה ורבני העיר. הייתה לו השפעה קסומה על רבנים ספרדים ואשכנזים ואפילו על נטורי קרתא. הוא שכנע את הרבנים לא לעזוב, השפיע על בני ישיבות לעזור בעבודות ביצורים ואף התיר לעשותם בשבת מחמת פיקוח נפש.  בנו של הרב אורנשטיין, אברהם אורנשטיין הצטרף למגני העיר ואף היה מפקד על אחד הקטעים ברובע. בתו בת השלוש עשרה, שרה, הייתה קשרית בעמדות והייתה רצה מעמדה לעמדה, תוך כדי סיכון חיים, כפי שעשו שאר הקשריות הצעירות.

אין ספק שהייתה זו משפחה מיוחדת במינה עם סיפור טרגי שעמד בפתח.

ירושלים – מאי 1948

בתחילת חודש מאי הלכו והתמעטו השיירות לירושלים.  היה ברור כי עזיבת הבריטים היא עניין של ימים ספורים. לכולם גם היה די ברור כי אז גם יחלו הקרבות בין היהודים והערבים. בתחילת חודש מאי, תחת פיקודו של רוסנק אוחדו כוחות האצ"ל שכלל אנשי לח"י, וההגנה, והושג הסכם לפיו כל הכוחות ישתפו פעולה בצורה מלאה לחלוטין.

ההסכם בין ההגנה לבין האצ"ל ברובע היהודי קבע כי שני הארגונים יחלקו מטבח משותף ומכאן גם את מזונם, יעברו אימונים משותפים, ולמרות שהאצ"ל ימשיך להיות יחידה עצמאית, ראש האצ"ל יצטרף למטה הפיקוד של ההגנה ברובע. [

זה לא היה דבר של מה בכך. בין האצ"ל וההגנה שררה איבה אמיתית שהביאה לעיתים להרוגים. חודש מאוחר יותר, בתחילת יוני 1948 ראש האצ"ל מנחם בגין חתם על הסכם לפיו יתגייסו כל חברי האצ"ל לצה"ל, אבל האיבה ביניהם לא שככה ואף התעצמה.  רוסנק שדאג לאיחוד אנשי ההגנה הלח"י והאצ"ל, הקדים את כולם. לא סתם קרא לו נשיא המדינה ראובן ריבלין "מאחד ירושלים".

הבריטים עוזבים

הקולוניאליזם הבריטי, כיבוש ארצות ומושבות כדי לתרבת אותם או לשלוט על חומרי גלם הלך ונעלם לאחר מלחמת העולם השנייה. קולוניות שהיו תחת שלטון בריטי זכו בעצמאות – ירדן בשנת 1946, עיראק, הודו ופקיסטן בשנת 1947, בורמה וסרי לנקה בתחילת 1948. היה ברור כי בקרוב יגיע השלטון הבריטי לסיומו גם בפלשתינה ארץ ישראל. על פי החלטת האו"ם היה עליהם לעשות זאת עד האחד באוגוסט 1948. אבל הבריטים, כמו בריטים שמרו את הקלפים קרוב לחזה.

בבוקר יום חמישי, ה- 13 במאי, זיהו נערים שתפקידם היה לתצפת על העמדות הבריטיות, תכונה רבה. הבריטים החלו לפנות ציוד. משהו קורה. רגע רגע, אני לא מאמין! הבריטים עוזבים את הארץ, המנדט מתקרב לסיומו.

באותם רגעים הגיע בחור בלונדיני ונמוך אל הרובע והתייצב לפני משה רוסנק. הוא הציג עצמו ואמר: "שמי אלברט מלוויל. אנחנו עוזבים עכשיו אבל ברצוני להישאר ולהילחם לצידכם." רוסנק לא ידע איך להגיב לבקשה המוזרה ולאחר התלבטות הודיע כי הוא התקבל ומעתה שמו יהיה אלברט כהן.  אלברט לחם לצד הכח היהודי באומץ לב עד אשר נפצע ופונה לבית החולים.

בשעה שש ורבע של אותו יום חמישי ב-13 במאי, פינו הבריטים את עמדותיהם והחלו לצעוד אל מחוץ לעיר העתיקה. הם עצרו מול ביתו של מרדכי ויינגרטן ומסרו לו את המפתחות של שער ציון, הודו לו על עזרתו ואף השאירו ברשותו נשק. לאחר מכן הסתובבו ויצאו מהעיר העתיקה.

הם השאירו אחריהם עשרות אלפי ערבים, מוסלמים ונוצרים, אשר צרו על אלף ושמונה מאות היהודים שנותרו ברובע, ביניהם מאה וחמישים מגנים, אנשי ההגנה האצ"ל והלח"י, מאוחדים, מוכנים לשלם בחייהם ובלבד שיבטיחו את שלומה של האוכלוסייה היהודית ברובע היהודי בירושלים.

מיד עם עזיבתם של הבריטים תפסו מגני העיר את עמדותיהם במבצע שנקרא 'מבצע שפיפון' שתוכנן ע"י משה רוסנק ואושר כחודש לפני כן. בעת תכנון המבצע הבהיר רוסנק כי המגנים יזדקקו לחמישים לוחמים נוספים כדי לבצע את התכנית, אך אלה מעולם לא באו.

כשהבחינו הערבים כי היהודים תפסו את כמעט את כל העמדות הבריטיות, הם פתחו לעברם באש. המלחמה החלה.

מלחמת העצמאות

לרשות הכוחות היהודיים עמדו 131 מגנים מגיל 14 ומעלה. לרשותם עמדו 45 אקדחים, 17 רובים, 2 מקלעים ומרגמה אחת. סך הכל 112 כלי נשק ל-131 מגנים.

ב-14 במאי, יום לפני סיומו הרשמי של המנדט הבריטי בארץ ישראל, וכדי לא להכריז על עצמאות ביום שבת, הכריז דוד בן גוריון ביום שישי בצהריים בניגוד לדעת רבים, על "הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל הלא היא מדינת ישראל".

ברובע היהודי בירושלים, כמו בשאר חלקי הארץ התחוללה מלחמה של ממש. הערבים ירו על העמדות שתפסו היהודים. חיילים עם מקלעים עברו מעמדה לעמדה וירו אל עבר הערבים, כדי שיחשבו שיש מקלע בכל עמדה.

החשובה בעמדות שתפסו מגני העיר ממש עם עזיבתם של הבריטים, הייתה עמדת הצלב שנקראה כך משום שהייתה ממוקמת על גג הכנסייה היוונית ברובע הארמני. העמדה הזו השקיפה על הרובע היהודי. הארמנים פנו לגורמים רשמיים ביקשו לפנות את מגיני הרובע והבטיחו כי לא יאפשרו ללוחמים הערבים לתפוס את העמדה על גג הכנסייה.  דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, קיבל הוראה לפנות את העמדה וכך פקד על מגני העיר –  לוותר על עמדת הצלב האסטרטגית שצפתה על הרובע היהודי.  רוסנק ניסה להסביר לשאלתיאל כמה חיונית הייתה העמדה, אך ללא הועיל. שעה לאחר פינוי העמדה ע"י מגיני הרובע נפל החלל היהודי הראשון מכדורי הצלפים הערביים שתפסו את העמדה האסטרטגית כל כך.

בינתיים עודכן משה רוסנק כי לא תגיע אל הרובע תגבורת לא בנשק ולא באנשים.

המגנים בירושלים היו מאומנים יותר מאויביהם וביקשו לצאת ולכבוש שטחים נוספים ברובע, אך הפקודה שהגיעה ממפקדת ההגנה הייתה כי שביתת האש בתוקף ואין להתקדם ולכבוש עמדות ושטחים.

בחמישה עשר במאי 1948 המלחמה השתוללה בעיר העתיקה בירושלים. הרובע היהודי הופגז ושריפות פרצו בחלקיו השונים. הלוחמים הערביים התקדמו והחלו לכבוש חלקים מהרובע. אזרחים רבים ביניהם אמהות וילדים נמלטו מבתיהם והחלו להתכנס בשני מוקדים שהיו סמוכים האחד לשני – בית רוטשילד וארבעת בתי הכנסת הספרדיים שנמצאים בדרום הרובע, דרום מזרחית לכותל וסמוך לשער האשפתות, לא הרחק מהחנייה של הכותל. אם אתם עדיין מתקשים, שימו בגוגל מפס והוא ייקח אתכם ישר לשם.

הילדים הרבים שפונו מבתיהם נשלחו לעמדות כקשרים והעבירו פקודות, תחמושת, מזון וליוו את הפצועים. הילדים התרוצצו ברחבי העיר ואספו קופסאות שימורים, מסמרים וברגים מהם הכינו המגנים רימונים. הילדים לא הלכו ברחובות שהיו מסוכנים, אלא עשו דרכם על גבי גגות הבתים, מזנקים מגג אחד לשני, עולים בסמטה זאת, יורדים בסמטה הבאה כמו חתולי רחוב מיומנים.

ילדים בני 12 כמו מוטקה מזרחי כבר היו לוחמים לכל דבר ובאחד הימים כאשר זיהה לוחם ערבי, עם פחית חומר נפץ על גג, ממש מולו, אחז בתת המקלע שלו…וכך הוא מספר:

"הערבי עמד גלוי לגמרי . נצמדתי לפינת הבית, כיוונתי אליו את הסטן והרקתי עליו מחסנית שלמה. הוא נהרג ונפל מהגג, אך אני לא יכולתי להפסיק את האש, כי התבלבלתי לגמרי . היתה זו הפעם הראשונה שיריתי ברצינות כדי להרוג אדם."

ואנחנו מדברים על ילד בן 12 להזכירכם.

בשבעה עשר במאי התקרבו הלוחמים הערביים אל לב ליבו של הרובע היהודי עד שכמה מאות מטרים בלבד הפרידו בינם לבין מגני הרובע. רַבָּנִי הָרֹבַע שֶׁנֶּחֶרְדוּ מִקּוֹלוֹת הַיְּרִי הַהוֹלְכִים וּקְרֵבִים, נִסּוּ לָצֵאת הַחוּצָה עִם דֶּגֶל לַבן וּלְהִכָּנַע. תקוותם הייתה שחייהם וחיי תלמידי הישיבות ינצלו ואולי אף יוכלו להישאר ברובע עם סילוק המגנים החמושים. האירוע הזה התרחש עוד מספר פעמים ובכל פעם חטפו מגני הרובע את הדגל הלבן המאולתר מידי הרבנים או מי שנשלח מטעמם וקרעו אותו לגזרים.

מגני העיר המשיכו לשדר בכל אותה עת  למפקדת ההגנה כי הם במצוקה אדירה. ההגנה קירבה מרגמות מחוץ לחומות וירתה פגזי מרגמה אל עבר הלוחמים הערביים שנסוגו במקצת. יצחק רבין שפיקד על חטיבת הראל של הפלמ"ח הציע לתקוף את השטח מצפון לחומה, לבודד את העיר העתיקה ולכבוש אותה. שאלתיאל דרש ממנו כי יבצע פעולת הסחה בהר ציון ושלא ייתן לו עצות.

ההגנה תכננה באותה עת להגיע בשקט אל שער יפו, לפוצץ סורג ודרכו להיכנס לעיר העתיקה. במקום בשעת לילה ובצורה שקטה, הגיע הכח לפנות בוקר על גבי משוריינים שנשמעו למרחוק. הלוחמים הערביים הרבים עלו על החומות וירו על כח הפריצה. הכוח נאלץ להיחלץ מהמקום לאחר שספג נפגעים רבים.

מפקדי הפלמ"ח שכבשו בינתיים בפעולת הסחה את הר ציון, החליטו לפרוץ לרובע. ב-19 במאי, עשרים ושניים לוחמי פלמ"ח פרצו לרובע, עלו על החומות וכבשו חלקים מהרובע הארמני.  הם נפגשו עם אנשי הרובע ומגניו שלא ידעו גבול לשמחתם. חלקם החלו לזעוק "אג'א משיח, אג'א משיח" הגיע המשיח, למראה אנשי הפלמ"ח.

בעיתון הצופה של אותם הימים נכתב, אולי בִּדרמטיות יֶתֶר, על הפגישה המרגשת בין לוחמי הפלמ"ח ומשה רוסנק:

"יריות בודדות של האויב והלוחמים הפורצים נעים קדימה. תוך דקות מספר בא הרגע הגדול – איש המגן, מפקדה הצעיר של ירושלים העתיקה לחץ ידו של ראשון הפורצים. ההתרגשות הייתה רבה אם גם לא יאה ללוחמים להזיל דמעה פה ושם עמדו הלוחמים וניגבו מעל פניהם נטפי דמעה. לא הרבו לדבר. "חיכינו לכם" – אמר אחד ממגני העיר העתיקה ורוסנק הוסיף "לו לא ידענו שהנכם באים אלינו ספק אם היינו מחזיקים מעמד".

הפלמ"ח היה כח חלוץ אשר בעקבותיו היה אמור להגיע כח נוסף שיציל וישנה את גורלו של הרובע.  אל הרובע הוכנסה מחלקה של מתנדבים מבוגרים שנאספו יום קודם לכן ונודעו בשם חי"ם, חיל המשמר. חלקם צויד בנשק אף על פי שלא ידעו להפעילו וחלקם היו אנשים מבוגרים שלא ידעו לקראת מה הם הולכים ולא היו בכושר לחימה.

אנשי החי"ם לא האמינו למראה עיניהם כשהגיעו לרובע. אחד מהם כתב כי "ילדים בני אחת עשרה או שתים עשרה, סטנים ואקדחים בידיהם, רצים בסערת הקרב כחיילים ממש."

משהבינו מפקדי הפלמ"ח כי שאלתיאל ואנשי ההגנה לא שולחים תגבורת, לא ראו לנכון להמשיך לאחוז בשער ציון, מפני שבקלות יכול היה להפוך למלכודת עבורם. הם היו מעטים מדי להחזיק שטח נרחב והחליטו לעזוב את הרובע.  ליבם של התושבים נפל ברגע אחד. הרובע חזר להיות נצור. המשיח, הלך כלעומת שבא.

הפלמ"ח עוזב את העיר העתיקה

בזמן שעזבו לוחמי הפלמ"ח את העיר העתיקה, הגיעו אליה חיילי הלגיון הירדני, לוחמים מאומנים ומצוידים היטב. הם החליפו בעמדות את הלוחמים הערביים הפחות מאומנים והחלו להפציץ את הרובע בתותחים. הלגיונרים הירדנים החלו לכבוש שטחים נוספים מידי המגנים ואף הגיעו במשוריינים עד לעמדות. הם ירו פגזים, עשו שימוש בתחמושת כמעט ללא הגבלה ותקפו בגלים, זה אחר זה. הלגיון הירדני המאומן תקף את מגני הרובע במשך תשעה ימים רצופים עד אשר כמעט ואזלה התחמושת של מגני העיר.

עַתָּה הֵחֵלּוּ לְהַגִּיעַ שְׁמוּעוֹת לָעִיר כִּי כְּפָר עציון, ישׁוּב דְּרוֹמִית לִירוּשָׁלַיִם, נָפַל בִּידֵי הַלִּגְיוֹן הירדני, לוחמיו נִלְקְחוּ בשבי וְאִלּוּ תּוֹשָׁבָיו נִטְבְחוּ בְּדָם קַר עַ"י חַיָּלִי הַלִּגְיוֹן וְלוֹחַמִים ערביים. הַלִּגְיוֹן עָשָׂה שִׁמּוּשׁ בָּאֵרוּעַ הַזֶּה וּבְעֶזְרַת רַמְקוֹלִים קָרָא לַתּוֹשָׁבִים לְהִכָּנַע לִפְנֵי שֶׁיִּהְיֶה מְאֻחָר מַדֵּי. הַתּוֹשָׁבִים הֵבִינוּ בַּמֶּה מְדֻבָּר.

מַצָּב הַמְּגִנִּים הָיָה רַע, פָּשׁוּט רַע. לוֹחַמִים רַבִּים נִפְצְעוּ וְנֶהֶרְגוּ, הַתַּחְמֹשֶׁת אָזְלָה, תּוֹשָׁבֵי הָרֹבַע הָיוּ שרויים בְּיֵאוּשׁ וּפַחַד תְּהוֹמִי וּבִקְּשׁוּ לְהִכָּנַע. אֲבָל הַמְּגִנִּים לֹא הֵרִימוּ יָדַיִם.

בלילות ביצרו המגנים את העמדות, מילאו שקי חול ושמרו, אבל הם היו מעטים מדי, עייפים מדי ומותשים לחלוטין. התושבים לחצו כל העת על מפקדת ההגנה ועל רוסנק להיכנע, אבל המגנים סירבו. בלילות גויסו התושבים לעזור בביצור העמדות, במילוי שקי חול ובעזרה כללית, אך חלקם ברח וחלקם עזר למגנים רק באיומי אקדח.

כֹּחוֹת שֶׁל חֲטִיבַת הַרְאֵל של הפלמ"ח ושל חֲטִיבַת עציוני, שֶׁהוּקְמָה בנובמבר 1947 כדי לְהָגֵן עַל יְרוּשָׁלַיִם.  הכוחות נִסּוּ לִפְרֹץ לָעִיר העתיקה אַךְ לְלֹא הַצְלָחָה. בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בַּמַּאי נַעֲשָׂה נִסָּיוֹן נוֹסַף אַךְ גַּם הוּא נִכְשָׁל. לְמָחֳרָת נַעֲשֶׂה ניסיון לְהַצְנִיחַ מִמָּטוֹס פייפר חֲבִילוֹת לַלּוֹחַמִים אַךְ הֵן לֹא הִגִּיעוּ לְיַעֲדָן וְנָפְלוּ בְּיָדִי הָאוֹיֵב.

בכל אותה העת, היה נתק מוחלט בין דוד שאלתיאל למשה רוסנק. בעוד רוסנק מנסה ליצור קשר עם שאלתיאל, סירב האחרון לשוחח עימו. למעשה במשך כל ימי הקרב לא דיבר שאלתיאל עם רוסנק ולו פעם אחת. לא הוראה ישירה, לא מילות עידוד, לא שיחה על המצב – פשוט כלום.

קבר אחים בחצר בית רוטשילד

משרבו החללים ברובע ומכיוון שיש איסור לקבור יהודים בתוך חומות העיר העתיקה מפאת קדושתה של העיר, והרובע היה נצור מאמצע חודש מאי ואי אפשר היה לפנותם, אישר הרב אורנשטיין לקבור אותם בקבר אחים זמני בחצר בית רוטשילד.  הרב אישר זאת בידיעה שהחללים יועברו לקבר קבוע מאוחר יותר.

הרב אורנשטיין אסף סדינים וקרשים בעצמו ואמר על החללים קדיש. הוא ביקש את סליחתם של ההרוגים והבטיח להעבירם לקבורה בהר הזיתים.

בעת קבורתם של כמה עשרות החללים, רשם משה רוסנק פרטים מזהים של כל חלל, כדי שיוכלו לזהותו בעת שיובא למנוחת עולמים.

יום לאחר מכן, בעשרים ושלושה לחודש מאי הופגזה העיר העתיקה ואחד הפגזים נפל על ביתם של הרב והרבנית אורנשטיין. השניים נפצעו פצעים אנושים והובהלו לבית החולים, שם הלך הרב אורנשטיין לעולמו. הרבנית שהייתה פצועה קשה, פקחה את עיניה ובכאבים שאלה, היכן בעלי. משהתברר לה כי נהרג, עצמה את עיניה ונפחה את נשמתה.

באותו יום קברו את שאר חללי הרובע, ביניהם גם הרב אורנשטיין ואישתו הרבנית שנהרגו באותו לילה. שנים מאוחר יותר יוכר הרב כחלל רשמי של צה"ל.

סך הכל נקברו 48 לוחמים ואזרחים בקבר הארעי ברחוב גלעד סמוך לבית רוטשילד. בין ההרוגים היו גברים, נשים וילדים, ביניהם ניסים גיני שהיה בן 10.

גיני, בן לעולים מטורקיה ומרוקו, השתתף בהגנה על הרובע כפי שעשו ילדים אחרים. הוא נורה בשעה שהיה בעמדה, נפצע ומת. גופתו זוהתה על ידי שיני החלב שעוד היו בפיו והוא נחשב עד היום לחלל צה"ל הצעיר ביותר.

החורבה נופלת

ב-26 במאי הלכו הירדנים והתקרבו. הם פוצצו בתים עד שהגיעו לחצר החורבה. משהשתלטו חיילי הלגיון על בית הכנסת החורבה, הם עלו לקומה העליונה והחלו לזרוק רימונים לעבר היהודים ששהו ברחוב הסמוך. רבים נפצעו והיו בפאניקה של ממש. אהרון לירון כתב כי:

"הצעקות ברחוב היו איומות. אנשים נפלו ארצה. בנות התרוצצו בהעברת פצועים ובגדיהן מגואלים בדם. מתוך בית הכנסת עלו יללות הנשים והילדים. אבק ועשן כיסו את כל הסמטאות בערפל סמיך והריח החריף של אבק השריפה הכביד על הנשימה."

באותו ערב פוצצו הירדנים את בית הכנסת והחורבה הפכה… לחורבה. מגני הרובע שלחו שדר להגנה – "החורבה חורבה".  באותו ערב הגיעו חיילי הלגיון למרחק של עשרות מטרים מבתי הכנסת הספרדיים שבמרתפיהם היו מכונסים כמעט כל תושבי הרובע שנמלטו מבתיהם.

בכל אותה עת חיכו מגני הרובע לתגבורת. בלילה נשמעו פיצוצים ותושבי הרובע החזיקו אצבעות שהנה מגיעה התגבורת. אך היא לא באה. . לוחמי ההגנה, האצ"ל והלח"י, המשיכו להלחם אלה לצד אלה תוך כדי שהם סופגים אבידות לא פשוטות.

הפצועים בבתי החולים המשיכו להתרבות וצעירות הרובע טיפלו בהם במסירות. אחד הלוחמים סיפר על ביקורו בבית החולים:

"ראיתי על פני הארץ את הדם הרב ההולך ומקריש ונותן סימניו – כתמיו החומים והשחורים, וראיתי אלונקות אדומות שחורות ומלוכלכות ותחבושות מזוהמות מפוזרות, והרחתי את הרקב והמוות וראיתי את הפצועים שכובים כולם — מי בשריקה ומי בשירה מי באנחה ומי בעישון".

בבוקר ה-28 במאי 1948 נשארו עמדות ספורות בידי המגנים. משה רוסנק עבר, בדק וחישב שהתחמושת בידי המגנים תספיק לקרב של בין שעה לשעתיים. מתוך 218 לוחמי הרובע, 31 נהרגו, 143 נפצעו והשאר היו עייפים ומותשים מהקרבות של חמישה עשר הימים האחרונים, הקרב הרצוף והארוך ביותר במלחמת העצמאות.

הלוחמים של הלגיון הירדני הגיעו מטרים ספורים מבית הכנסת "יוחנן בן זכאי" בו התגודדו כמעט אלף מתושבי הרובע. סכנת טבח ריחפה מעל ראשיהם.

באותו לילה תכנן משה רוסנק מבצע בו ניתן יהיה לפרוץ אל מחוץ לחומות ולעזוב את העיר העתיקה. התושבים לא רצו את המגנים ולדעת המגנים אפשר היה והתושבים היו מסתדרים עם הערבים. אך רוסנק לֹא הוֹצִיא אֶת הַתָּכְנִית לַפּוֹעַל.  הוא סיפר כי "לא ביצעתי את התכנית משום שסברתי כי עלינו להציל לא רק את נפשות הלוחמים, כי אם גם להגן על המקום ועל תושביו בכל האמצעים והתנאים שעמדו לרשותנו. לא הפקרנו את האזרחים והחזקנו מעמד כל עוד יכולנו."

רוסנק, עבר בקור רוח בין העמדות שעוד נותרו, ספר כלי נשק ודרש כי יעשו שימוש ברובים הצ'כים ואת התחמושת האנגלית ישאירו למקלעים. אך הוא גם היה מודע למצב התושבים. משה וחברו הלוחם חיים צלניקר סיפרו כי "אנשים וילדים התכנסו בארבעת בתי הכנסת הספרדיים והיו בתנאים קשים לא אנושיים, הריח נורא, שם עשו את הצרכים… הלגיונרים זרקו רימון. הורים פתחו את ארונות הקודש ואומרים וידוי, והילדים שאלו מה זו התפילה הזו".  הם לא שמעו מעודם תפילה של אלו ההולכים אל מותם.

לירון המשיך וסיפר כי "התושבים נתפסו להיסטריה. יללותיהם מילאו את החלל. נערה אחת נטלה סינר לבן קשור לקצהו של מקל וחפצה לשאתו אל הרחוב, אך המגנים התנפלו על ה"דגל", קרעוהו ורמסוהו ואת הנערה דחפו לאחור. "פקודת-הכניעה תבוא רק מן המטה", אמרו לה ברוגזה. אנו פחדנו להיכנע. זכרנו את הדברים שנאמרו באלחוט לפני עשרה ימים: "כניעה פירושה טבח". ידענו מה עשו הערבים לנופלים בידיהם. עמדנו לפני שואה ולא ידענו כיצד זו תרד עלינו."

הפוגה ברובע

רוסנק שדרבן את הלוחמים, אבל גם ראה את הפאניקה בעיני התושבים, הבין כי נותרו בידיו שתי ברירות: הראשונה הייתה להמשיך להילחם עד טיפת הדם האחרונה ובכך לחשוף את התושבים לחיילים הירדנים וההמון הערבי שהיו עלולים להרוג כמעט אלפיים מתושבי הרובע כולל נשים וילדים.  האפשרות השנייה הייתה לבקש הפסקת אש, לקוות שאולי תגיע תגבורת ואם לא, אז להיכנע, למסור את הרובע היהודי ללגיון הירדני, בתנאי שישחררו את האזרחים – וללכת לשבי.

לאחר התלבטות קשה וכואבת אישר רוסנק לשני רבנים לצאת עם דגל לבן ולנהל משא ומתן על פינוי הפצועים וההרוגים בלבד. קצין פלמ"ח שהשקיף מרחוק על העיר העתיקה זיהה את הרבנים והודיע על כך לשאלתיאל. האחרון זעם שהדבר נעשה ללא אישורו ואסר על המגנים לנהל משא ומתן להפסקת אש.

מפקד הלגיון הירדני, עבדאללה א-טל שהועלה בדרגה שלוש פעמים במהלך המלחמה והפך מסרן לסגן אלוף בתקופה קצרה, הסכים להפוגה קצרה אך דרש כי בזמן הזה יתנהל משא ומתן על כניעה.

בזמן ההפוגה ולאחר שפינו פצועים וקברו הרוגים, החלו תושבים לצאת מבתיהם, אל השמש החמימה של אותו יום. ברחוב פגשו בשכניהם הערבים והתערבבו אלו באלו. כבר לא הייתה חזית, כבר לא הייתה דרך להילחם. רוסנק צפה וראה המון ערבי משולהב שרק מחכה לרגע הנכון. הוא סיפר:

"האספסוף חיכה לרגע שבו הוא יתחיל לטבוח. בתנאים אלה לא היה מנוס מן הכניעה והכניעה באה. זו הייתה החלטה יחידה שיכולתי להחליט באותו יום כי כל החלטה אחרת הייתה הופכת את העיר העתיקה לבית מטבחיים גדול".

רוסנק כינס את המטה הפיקודי יחד עם נציגי התושבים. בהצבעה גלויה החליטו הנוכחים פה אחד על כניעה. ממכשיר הקשר עדיין בקעו קולות מפקדת ההגנה כי הם אוסרים על מגני הרובע להיכנע. רוסנק קם, תפס את מכשיר הקשר וניפץ אותו על הארץ.

אהרון לירון כתב:

"אין ספק כי תעוזתו של משה רוסנק הצילה את תושבי הרובע ולוחמיו מטבח נורא. הסכם הכניעה נחתם ב-2 בצהריים, אך שאלתיאל קיבל את ההודעה על הכניעה רק בשעה 5 אחרי הצהריים, לפני מסדר ההליכה לשבי. כך גמל משה רוסנק לדוד שאלתיאל, שסירב לדבר אתו, ולו פעם אחת, בכל חמישה-עשר ימי הקרבות!"

עדינה שריון שהייתה מורה בת 28 ברובע היהודי ובתקופת הקרבות טיפלה בפצועים הרבים כתבה:

"היתה שעת בין הערביים והכול הזהיר בזוהר השקיעה….הייתי לבדי. שוב לא חששתי מפני הבדידות. להפך, הייתי זקוקה לה. רציתי להתייחד עם עצמי. הדמעות החלו זולגות מעיניי, בכיתי חרישית. כל רגשות הסבל, המסירות, הדיכאון וצער הפרידה מצאו להם פורקן בדמעות אלו. זכרתי את החברים שהלכו ולא ישובו עוד. זכרתי את החברים האחרים שאף מעליהם נפרדתי, אך בתקוה להתראות. 

זכרתי את מראה החורבן של הרובע היהודי בעיר העתיקה. אותו רובע שעליו מסרנו את נפשנו, שבגללו נהרגו ונפצעו החברים… זכרתי את בתי הכנסת המפוארים, זכרתי את מראה האספסוף הערבי המתרוצץ עם לפידים בוערים להצית הכול. מה מדכאת היתה הכניעה, אך לא היתה ברירה אחרת, לא היה טעם להמשיך במלחמה בלא תחמושת. היינו מאבדים את כל אשר איבדנו וגם מוּצאים להורג או נשחטים. כך הצלנו לפחות את הנפשות.

אך כמה כואב הדבר לצאת את העיר העתיקה כמנוצחים? כיצד אבוא הביתה? שוב זורמות הדמעות, חרש-חרש…"

הרובע היהודי נכנע

לפני החתימה על הסכם הכניעה, השמידו מגני הרובע את כל הנשק שהיה ברשותם כדי שלא יפול שלל. בשעה 5 אחר הצהריים נכנסה מחלקה של הלגיון אל הרובע. מולה עמדו כ-40 לוחמים בלבד, אלו שהיו מסוגלים לעמוד. עבדאללה תל מששמע על כך, סירב להאמין כי כמה עשרות לוחמים הצליחו להחזיק מעמד במשך עשרת ימי הקרבות. "אילו הייתי יודע על כך קודם", אמר, "הייתי שולח אליכם את אנשי מצוידים במקלות".

א-תל שתכנן להוביל את השבויים במצעד דרך כפרים באזור עד לירדן, סירב לקחת רק 40 לוחמים. זה היה מביש. על כן, דרש כי עוד מאות אנשים ילקחו בשבי יחד עם הלוחמים ביניהם זקנים ונערים צעירים בני 13.  בין 340 השבויים היו כחמישים לוחמים וחמישים פצועים, ביניהם כאלו שהיו פצועים קשה, וכאלה, כמו אברהם אורנשטיין, שהתייתמו ימים ספורים קודם לכן.

אלברט מלוויל כהן, הטוראי הבריטי שערק לשורות הלוחמים היהודים נפצע במהלך הקרבות. גם בצד הירדני היו חיילים בריטים שערקו ועזרו ללגיון. הם חיפשו ומצאו את אלברט כהן ומשהציעו לשחררו, סירב האחרון ודרש ללכת לשבי יחד עם שאר הלוחמים. לאחר המלחמה השתחרר אלברט כהן והצטרף למשטרת ישראל.

באותו ערב החלו תושבי הרובע, האזרחים, לעשות דרכם החוצה, כפי שסוכם, דרך שער ציון אל שכונת קטמון בעיר החדשה שננטשה על ידי הערבים בתחילת הקרבות. אלף ושמונה מאות אזרחים ניצלו ממה שיכול היה להיות טבח עצום בגודלו כפי שקרה בכפר עציון ימים ספורים קודם לכן. כניעתו של רוסנק ובחירתו ללכת לשבי עם לוחמיו, היא ששמרה על חיי התושבים הללו.

לאחר שהרובע פונה מיהודים, הוא הוצת ובער במשך כל הלילה. כשהלהבות החלו להתקרב לבית החולים בו היו פצועים, העבירו הירדנים את הפצועים אל בית הספר הארמני.

עבדאללה אה-תל, מפקד הלגיון הירדני כתב בזיכרונותיו: "השכונה היהודית נהרסה. לא נותר בה מקום שלא נפגע ושלא נגרמו לו נזקים חמורים. דבר זה הפך לבלתי אפשרי את שיבת היהודים למקום זה… ירושלים הקדושה טוהרה מיהודים וזו הפעם הראשונה מזה למעלה מאלף שנים, שלא נותר בה אף יהודי אחד."

נפילת הרובע היהודי בתש"ח הייתה הכישלון הגדול והצורב ביותר שנחלה המדינה הצעירה במלחמת העצמאות, במיוחד כשהתברר מאוחר יותר כי ניתן היה לכבוש את העיר העתיקה בקלות יחסית, בימים הראשונים של המלחמה.

בזמן שהותם בשבי, החלו רבים לנסות ולשחזר את שארע ברובע ביניהם אהרון לירון ומשה רוסנק. 30 יום משעזבו את ירושלים קרא רוסנק לשבויים את הדברים הבאים:

"30 יום חלפו מאותו היום בו הנחנו את נשקנו והלכנו בשבי לפני האויב. מאחורינו השארנו עיר הרוסה, עולה בלהבות. מאחורינו השארנו חברים יקרים שיחד איתם עמדנו שכם אל שכם מול האויב. ביום זה נתייחד עם זכר הלוחמים האמיצים שהביאו את הקורבן העליון ונתנו את חייהם להגנת העיר…..העיר נהרסה כליל, בתי הכנסת המפוארים-פוצצו, שרידי תרבות עתיקי יומין הנם כיום תלי חורבות…אולם אדירה אמונתנו שלא רחוק היום, בו שוב נחזור ונכבוש את העיר העתיקה ונבניה!"

בתחילת חודש מרץ 1949, תשעה חודשים לאחר שנפלו בשבי, חזרו השבויים מירדן. רוסנק שהלך בראשם אל השבי, היה האחרון לעזוב את מחנה השבויים ולסגור את השער אחריו.

מיד לאחר נפילת הרובע ניסו כל המעורבים להטיל את האשמה זה על זה. הויכוח נמשך למעשה עד היום. רוסנק בחר לשתוק גם כאשר הואשם שמסר את ירושלים לירדנים.  שתים עשרה שנים הוא שתק עד שפתח פיו בפעם הראשונה ודיבר עם עיתונאי בשנת 1960 בו סיפר את סיפורו וסיפור הרובע היהודי במלחמת העצמאות.

לאחר מלחמת ששת הימים, גייס רוסנק את הרב הראשי שלמה גורן וקברם של מגיני הרובע נחפר. למרות שלמשה רוסנק שמר על הפתק בו כתב את סממני הזיהוי של הנופלים, הזמן עשה את שלו ואי אפשר היה לזהות את כולם. באוגוסט 1967 הועברו גופותיהם של ארבעים 48 החללים לקבר אחים בהר הזיתים. משה רוסנק שליווה את ארונות המתים קרא על קברם פרקי תהילים. מאז בכל שנה בטקס לזכרם עמד זקוף לצידם, לצד הלוחמים שאהב ואיבד. מר ראובן (רובי) ריבלין, נשיא מדינת ישראל, מספר על רוסנק…

סוף דבר

בערוב ימיו אמר רוסנק לנתי חתנו, כי "מתשעה חודשים בשבי הלגיון הירדני הוא לא זוכר דבר, אבל אין לילה ואין דקה שהוא לא זוכר מה קרה ב-168 יום שהיה ברובע היהודי". בקשתו היחידה והאחרונה במשך כל חייו מבני משפחתו הייתה:…אנא קברוני ליד לוחמיי. בשנת 2006 הלך משה רוסנק לעולמו ונקבר בהר הזיתים בסמוך לקבר האחים הגדול, בו קבורים לוחמיו. בקשתו האחרונה, מולאה עד תום.

משה רוסנק עשה את המוטל עליו. כקצין צעיר הוא נקלע למצב בלתי אפשרי. הוא היה בסך הכל מפקד מחלקה בשעה שלא נותר מפקד לרובע היהודי. המעמסה הנפשית הייתה עצומה. רוסנק המשיך לתפקד בכל אותה עת במסירות תוך כדי שהוא דואג למגני העיר מבלי שאכפת לו אם הם אנשי ההגנה האצ"ל או הלח"י. הוא טיפל בתושבים ועזר בכל. אבל המחשבות כבר החלו לנדוד. מה יהיה בסוף?

בן גוריון, ימים ספורים לאחר נפילת הרובע אמר כי "אחרי עמידת גבורה שתעמוד לעד בתולדות הצבא והעם היהודי, נפל גוש עציון. ואחרי עמידה של גבורה אולי גדולה יותר, נפל לפי שעה היישוב היהודי בעיר העתיקה שהיה נתון במצור הרבה חודשים."

פחות מחודש לאחר שנלקחו מגני ירושלים בשבי, סירבו אנשי האצ"ל להפקיד ספינת נשק בידי צה"ל ובחילופי אש בין הצדדים נהרגו שלושה חיילי צה"ל ושישה עשר אנשי אצ"ל ועוד עשרות נפצעו. אפשר להבין כמה שנאה הייתה בין המחנות וכמה מדהימה העובדה כי משה רוסנק הצליח לאחד בין הכוחות ולהפוך אותם לכח מגן אחד בירושלים. כח מגן שעמד לבדו מול לגיון ירדני וכמות אדירה של חיילים.  כח שסירב להיכנע ומנע מהתושבים לעשות זאת במשך ימים ארוכים עד אשר היה ברור כי כניעה קרוב לודאי תציל את 1700 תושבי הרובע מטבח. רוסנק ידע את ההשלכות שיהיו לכניעה והוא נאבק על שמו ועל סיפור הרובע עד יומו האחרון.

אחרי שנים רבות של שתיקה מתוך כאב, בשנת 2006, התרצה משה רוסנק לשבת ולשוחח עם החוקר אלידע בר שאול שהגיע לשאול אותו מספר שאלות אך לבסוף ראיין אותו במשך ארבע שעות. רוסנק סיפר את סיפור הרובע במלחמת העצמאות, אודות הגבורה של לוחמיו שלחלקם קרא גיבורי ישראל ואת ההחלטה על הכניעה. באותו הלילה עלה על יצועו ובבוקר כבר לא היה בין החיים.

מוזיקה

אם משה רוסנק היה שומע את התכנית הזאת הוא בטח היה כועס עלי. ספר על שולמית קובי שנהרגה בעת שטיפלה בפצועים, היה אומר, שאחיה, שמעון, חבר תנועת הנוער העובד, נהרג בעיר העתיקה ארבעה חודשים קודם לכן.  ספר על יפה הרוש בת ה-16 שנהרגה בעת שניסתה לזרוק רימון אל עבר האויב, ספר על משה מזרחי בן ה-14 ששימש כצופה למגנים ונהרג מפגיעת צלף.

ספר על התושבים המבוגרים שנשארו עד הסוף בביתם ושנשרפו למוות, ספר על ישי מצליח שהביא אוכל לפצועים ונהרג בדרכו, ספר על יואל פרידלר מפקד האצ"ל שנפצע, ובדרכו לבית החולים נרצח ע"י מתנקש ערבי, ספר על אסתר ציילנגולד  עולה חדשה מאנגליה, מורה בת 22 שהפכה ללוחמת, שימשה כמקלענית, נפצעה בתחילת הקרבות, ברחה מבית החולים ונהרגה בקרב. מילותיה האחרונות היו "אמא, אמא, הרגו אותי". ספר על דב-יוסף ספרנוביץ, חרדי תושב הרובע שהצטרף ללוחמים, נפל בקרב, והותיר אחריו אישה וחמישה ילדים. ספר על יעקב אנייס, היה רוסנק אומר לי, ועל ברוך ששון ועל עטרי, ועל קופרמן ועל אזולאי ועל שטיינברג ועל רחמים ועל גרינברג ועל יהודה רדוש ועל ביטון. והם קבורים יחד, בקבר אחים, בהר הזיתים.

אז הנה, סיפרתי.

משה רוסנק

גיבור נשכח

דברי סיום

האזנתם לפרק הרביעי בסדרה גיבורים נשכחים.

בעשרים ותשעה לחודש מרס 2016, יתקיים ארוע מרתק בבית אבי חי בהנחייתה של הילה קורח, אנוכי והחוקר אלידע בר שאול. המפגש הולך להיות פצצת אנרגיה על ההיסטוריה של ירושלים במלחמת העצמאות עם דמויות מרתקות שלא כיסיתי כאן בפרק.

בואו לבית אבי חי בעשרים ותשעה לחודש מרס 2016 והראו את תמיכתם בפרוייקט הזה. במפגשים האחרונים היו באזור 200 איש והייתי מאוד רוצה למלא את האולם, מה שאולי יוביל אותנו לסדרה נוספת לאחר שזו תסיים. פרטים נוספים על האירוע והאירועים הבאים בדף הפרק ובאתר של בית אבי חי bac.org.il

אני רוצה להודות לכל הצוות בבית אבי חי שמלווה את הסדרה בפודקאסט ובאירועים – תודה ליטבת, יובל, תמר ועדי מבית אבי חי על התמיכה והסיוע לאורך כל הדרך.

תודה לנשיא רובי ריבלין על הזמן שהקדיש לנו ועל הראיון המרתק. תודה להילה קורח שמנחה את הסדרה בצורה קלילה ומרתקת בבית אבי חי.

תודה לנתי מלחי, חתנו של משה רוסנק, שקרא את הפרק והעיר הערות חשובות. נתי, ולא אין קשר משפחתי, מקיים הרצאות וסיורים בעיר העתיקה בעקבות רוסנק ולוחמיו.  סיורו של נתי נקרא "גיבור בעל כורחו".

תודה לאלידע בר שאול על אישור השימוש בקטעי ההקלטה של רוסנק.

תודה לעמיעד בראלי שמתחזק את האתר קטעים בהיסטוריה בהתנדבות ותמיד זמין לטיפול, תיקון, חיזוק ואבטחת האתר. עמיעד עושה את עבודתו בשקט מאחורי הקלעים אבל הוא נכס יקר ערך לתכנית ואני מודה לו מעומק ליבי על תחזוקת האתר.  תודה גם לאלון דניאל שאחראי על הלינקים לתכניות בוויקיפדיה וללאוניד גבירץ שעובד על דף חדש שיאפשר לכם לחפש סטטיסטיקות מעניינות על שמות רחובות בארץ. תודה גם לאדם דברנסקי שעוזר לי לשדרג את האפליקציה, אותה ניתן למצוא בחנות של גוגל. בקרוב גם תהיה לנו אפליקציה לאייפון. עובדים על זה…

אני רוצה גם להודות לרני שחר שעוזר לי במספר פרויקטים חדשים שבקרוב תשמעו עליהם.

ולבסוף תודה לסקסופוניסט ואיש המוזיקה אריק לבנת שאישר לי לעשות שימוש בשירו המדהים ירושלים של זהב המנוגן על שופר.  בפעם הראשונה ששמעתי את זה נעתקה נשימתי.

ותודה לכם המאזינים של התכנית.

זהו,

אני יובל מלחי

קטעים בהיסטוריה

Check Also

פרק 150: הטלנובלה של חביבה רייק – גיבורים נשכחים (פודקאסט היסטוריה)

סיפורה של חביבה הוא טלנובלה שלמה. סיפור על עוני, יהדות בגולה, ארץ ישראל, ציונות, מלחמת …

29 comments

  1. תודה יובל.
    זהו אחד הפרקים הטובים ביותר שלך!

  2. בעקבות ההקשבה לפרק, נזכרתי בתיאוריה ההיסטורית על הסכם סודי בין ההנהגה הציונית ולבין מלך ירדן. התאוריה שאני לא יודע האם היא קונסיפרטיבית או מהימנה טוענת שבצורה חשאית הוחלט איזה חלקים ישארו במדינה היהודית שתקום ואילו חלקים יסופחו ע"י ממלכת עבר הירדן (ולא יהפכו למדינה פלסטינית).
    בעקבות ההסכם, הקרבות עם הליגיון היו מעטים יחסית ולא הורגש מאמץ לבצע כיבושים גדולים (למשל לכיוון תל אביב). לטרון נתפסה אבל לא התשמשו בה כעמדה קידמית שולטת לכיבוש רמלה ולוד. לא היה ניסיון לחבור לכוחות המיצרים באזור קריית גת על מנת לבודד את הנגב. כמו כן הסכם שביתת הנשק הראשון שנחתם היה עם הירדנים והם הסכימו להחלפת שטחים בכמה אזורים.
    אז בהנחה שהתיאוריה נכונה, זה יכול להסביר מדוע הישוב היהודי היה כל כך אמביוולנטי לגבי הרובע היהודי. אומנם האנשים בשטח לחמו, הפלמ"ח לקח יוזמה ואף כבש שטחים, אבל מצד ההנהגה לא הסכימו לשלוח כוחות, נשק או ציוד ואף משכו את הכוחות שהגיעו לרובע. התנהגות שכזו יכולה להיות מוסברת אם מראש הוחלט שהעיר העתיקה תהיה שייכת לירדנים, תמורת שהירדנים לא יתקפו את העיר המערבית. בעצם התוצאה נקבעה מראש.

    לאחר ההסבר הארוך, אני אשמח לשמוע מה דעת יובל מלחי על זה. בעיקר אשמח לשמוע למה התיאוריה הצינית הזאת לא נכונה.

    יובל ה

    • בסביבות ירושלים היו קרבות קשים ביותר, העיר החדשה בסופו של דבר ניצלה, מדוע אתה חושב שהיו כוחות זמינים שלא נוצלו? על המצור שמעת?
      בלטרון היו קרבות קשים שהסתיימו בהתשה הדדית של שני הצדדים, צה"ל והלגיון.

  3. פרק מעולה! אני מאוד אוהב את הקונספט של פרק רגיל עם "נספחים" של ראיונות והקלטות
    (גם כתבתי על כך תגובה בעבר)

  4. איציק כהן

    יישר כח. כתבה ומאמר מעולה וחשוב לדורות הבאים

  5. אבי, איש ההגנה, היה ממגיני הרובע. עזב את הבית ללא הודעה וחזר מהשבי כשנה מאוחר יותר.
    בניסיוני למצוא מה קרה אתו בעיר העתיקה בדקתי מסמכים רבים בארכיון צה"ל.
    עליתי שם על הסיפור של הרב וינגרטן ובתו.
    חבל שהשמטת את הספור הזה המלמד רבות על אותה תקופה ועל מה שהיה צפוי לנו.

    פרטים – התקשר ל- 0528409416

  6. יובל (אחר)

    לא רק הגיבור נשכח, כי אם הקרב כולו.. זו הפעם הראשונה בארבעים שנותיי שאני נחשף לסיפורו האמיתי של המצור על ירושלים העתיקה במלחמת העצמאות, לאחווה ומעשי הגבורה של הלוחמים, ולנתק התמוה ביניהם לבין פיקוד ההגנה.

    תודה לך יובל! הפרקים האלה נהדרים וחשובים לאין ערוך. לו היה הדבר תלוי בי, הייתי מוסיף אותם לתכנית הלימודים של משרד החינוך. כולי ציפיה לפרק הבא! 🙂

  7. מרתק, חשוב כל כך, וצובט בלב.
    איפה ישנם עוד אנשים כאלה בימינו?
    לא רבים.
    תודה!

  8. תודה לכולכם! אין כמו לקבל קצת תגובות מהמאזינים ולדעת שהפרק ריגש אתכם לפחות כמו שהוא ריגש אותי…

    יובל

  9. Great. Thanks A lot!!!!
    love your site

  10. חיים רוכברגר

    היי יובל.
    נהניתי לשמוע את הפרק המאלף. ונזכרתי בסיפורה של אימי – שחברת הטובה ביותר, זו שבכל הילדות והבגרות שלי תמיד הייתה כמו בת בית אצלנו.. אביה היה רב הכותל הראשון, שמה שרה, ואמא גם סיפרה פעם ששרה הייתה קשרית בתקופת המצור על העיר העתיקה.

    אז ביום שישי שאלתי את אימי מה היה שמה של שרה לפני הנישואין. ואכן השם היה אורנשטיין!

    ובכן – התקשרתי אליה לשמוע מממנה את סיפורה.

    טוב… אז אני לא הקלטתי (וחבל) ולדעתי שווה פרק המשך לסיפור של רוסנק. אני אכתוב כמה נקודות מסיפורה:

    ראשית היא לא הייתה מסוגלת לספר דבר במשך 19 שנים – ורק בלחץ ילדיה היא נפתחה לספר.

    במצור היא הייתה בת 9!! והייתה קשרית של אחד המפקדים.
    כמו בסיפור – הקשרים היו רצים תחת מטר כדורים להעביר הודעות. למשל אותו לילה שפלוגות החי"ש הגיעו לסיוע (וגרמו למשבר נפשי עצום כשלמחרת הסתלקו) – היא נשלחה להודיע לעמדה מרוחקת ליד השוק שלא יירו בכוח שמגיע. היא זוכרת שזו הייתה הפעם הראשונה שפחדה שכן היית צריכה ללכת בחושך מוחלט על שיברי זכוכיות בסכנת חיים.

    ביום האחרון לפני שהורים נהרגו האמא שלה באה לבקרה. שרה לא הייתה בבית שבוע שלם (ישנו על מזרונים חשופים בחדר שצמוד למפקדה) ואמא באה לראותה בהפתעה וביקשה מהמפקד לשחררה לישון בבית באותו לילה. לאחר זמן הופיע אביה (זה ממש הפתיע אותה). הוא דיבר איתה וביקש מהמפקדים שיבקשו מאחיה שפיקד על עמדה מרוחקת – שיבוא בשבת לסעודה שלישית (ואכן האח הגיע).

    באותו לילה היו מספר בלתמי"ם ששרה וחברותיה קיבלו משימות כך שהגיע הביתה רק ב 12 בלילה.
    הוריה אז התגוררו בבית שכנים שכן ביתם היה ממש על הגבול עם הרובע המוסלמי, והייתה שם עמדת הגנה.
    שרה החליטה באותו לילה לוותר ולא להעיר את השכנים (ואולי יש עוד אורחים שישנים שם..), ולכן שוב חזרה לישון ליד המפקדה.
    הליגיון החל באותו לירות פגזים שהרגו את אביה (רסיס – כאשר קם ליטול ידיים לשחרית) ואז אמא קמה לראות מה שלומו אז גם היא נפצעה.
    לשרה הגיע במהרה שמועה שהוריה נפצעו ומיד רצתה לרוץ לבית החולים (חושב משגב לדך), אך אחד הלוחמים עצר אותה והבטיח שיבוא איתה בבוקר (מסוכנת הדרך וארוכה).
    למחרת אכן הוא ליווה אותה ושרה הגיע לבית החולים. האולם היה מלא בפצועים ודם. שרה מצאה את אמא ודיברו. היא שאלה אותה מה עם אבא ואמא אמרה שאינה יודעת. אז שרה הסתכלה מסביב והנה רואה גופה מכוסה ורגליים עם נעליים מבצבצות.. זיהתה מיד שהן של אביה – והבינה.
    שרה יצאה החוצה עם הלוחם שליווה אותה. הוא גם הבין ולקח אותה לצד השני של הרחוב. שרה לא הייתה מסוגלת לבכות.
    אחיה הגיע אח"כ ושאל אותה מה עם ההורים. שרה אמרה שאמא בפנים – ולא יכלה לספר שאבא נהרג.
    אחיה עבר אותו תהליך… גם הוא הבין.
    הוא יצא ואמר שהוא חייב לחזור לעמדת הקרב – ונפרדו. (לפני כן ביקש מהלוחם שלא יתנו לה לשוב להיות קשרית).
    כשהרופאים סיפרו לאמא שאבא נפטר היא אמרה שאין עוד טעם… ונפטרה בתוך שעה.
    שרה נשארה מחוץ לבית החולים ללא אפשרות לחזור ולהיות קשרית.
    לאחר כמה דקות שרה קמה ונכנסה לבית החולים לשמוע שאמא נפטרה גם כן. אז היא פשוט הצטרפה לצוות בית החולים ובמשך שבוע טיפלה בפצועים ללא הרף – וללא מסוגלות לבכי.
    כיום שרה גרה בנתניה והייתה גננת הרבה שנים. הסיפור שסיפרה לי היה כאילו היא חיה מחדש ובבירור כמו אתמול.
    זו גיבורה אמיתית שלדעתי חשוב שסיפורה – וזווית ראייתה תשמר ותזכר
    בתודה
    חיים

  11. חיים רוכברגר

    אופס… תיקון: היא הייתה בת 13. לא כפי שכתבתי קודם

  12. מרגש עד דמעות

  13. יואב לוכסמבורג

    הסיפור על הקשרית הצעירה , כל כך קרוב ליום העצמאות ממש מרגש תודה חיים
    אנחנו חיים בים של רגשות מאירועים של תקומה שחוו הורינו ומאירועים שחווינו אנו ושעצבו את אופיינו .
    היש עוד מקום שכזה שהוא כמו סיפור ושגיבורי הסיפור חיים איתו כל הזמן?

  14. נורא מעצבן שאי אפשר לגלול באתר הזה בצורה נוחה

  15. פרק מרגש ….-חובה להכניס את פרק הגבורה לתכנית הלימודים בבתי -הספר.

    • נחום אליאך

      רוב התושבים לא נלחמו והסתתרו אזי הגבורה מצומצמת רק לכמה עשרות שאכן נלחמו. אלה בדרך הכלל היו צעירים חילוניים והחרדים כרגיל הסתפקו בלהיות חרדים

    • מסכים איתך בהחלט!

      יובל

  16. יובל, התרגשתי בצורה בלתי רגילה.

  17. יש ספר ישן ויפה שנקרא "שועלים בחורבות " שמספר את סיפור הקרב על הרובע מנקודת מבט של ילדים שהיו קשרים. מתאים לכל גיל .

  18. הקרבות האלה, הגבורה הזו של אנשי ההגנה מתועדים במוזיאון ששכחתי את שמו בירושלים. הייתי שם. להאשים את החרדים שלא נלחמו? זה לא להבין כלום ממה שהתרחש שם. הם לא ידעו לירות ולא היה להם נשק, בקושי היה ללוחמים והם עזרו כמה שיכלו בגבורה. גם להאשים את ההנהגה שלא עזרו זה חוסר הבנה אלמנטרי של המצב המאוד קשה שלנו במל' השחרור. אנשים מסתכלים טלוויזיה ומתמכרים לחשיבה קונספירטיבית.

  19. תמימות או התממות לחשוב נטישת הרובע היהודי והעיר העתיקה לא היו מכוונים.

    היו מעשים מכוונים איומים,כמו שליחת השיירה האחרונה ,שיצאה דרך שער הגיא עם פלמחניקים,שהועסקו

    בקונדיטוריית קיבוץ "רמת הכובש" (שם פאשיסטי לקיבוץ).

    לא היו להם מטווחים,כשדרשו ,נאמר כי אין מי שילמד.
    אימי ועוד שתיים הושבו במשאית על ערמות עצים עם נשק שלא ירו בו ומכשיר קשר,חשופות לחלוטין לירי.
    הנהג הראוי הוריד אותן לתא הנהג.
    הרכב בו היו מזוודות נפגע,על כן שרפו אותו,שלא יפול ידי האוייב הערבי.
    אימי קנתה מזוודה,כי אמרו שיוצאים לטיול!!
    בשיירה זו נהרגו 30 ,או אולי נשלחו למוות!!
    אחרי שיירה זו לא יצאו שיירות נוספות עד לפריצת "דרך בורמה".
    האם נשלחו כך כי היו יוצאי עירק?!

  20. יום לפני כניעת הרובע היהודי פתחתי את הרדיו – במקרה היה אז חשמל, שלא כמו ברוב ימי המצור על ירושלים.

    להפתעתי, שמעתי פתאום שיחה גלויה (לא בתדרים הכמוסים שאנשי ההגנה השתמשו בהם ,כמו "כינור" ).
    נדהמתי להבין כי זו היתה שיחה , לא קצרה, בין משה רוסנק לבין דוד שאלתיאל. שמעתי את רוסנק מתחנן וחוזר ומתחנן לעזרה ואת שאלתיאל משיב לו בקור רוח מקפיא ודוחה את בקשותיו . ייתכן שאז הבין רוסנק כי לא תגיע כל עזרה. למחרת נכנע הרובע היהודי.

  21. בס"ד
    יובל שלום שמעתי בקשב רב את הפרק אודות משה רוסנק במהלך הראיון עם נשיא המדינה מר ראובן ריבלין עלתה שאלת מצדה ומה שיא מייצגת אולם במחילה ממך מצדה אינה דוגמה טובה אחרי הכול האלטרנטיבה שעמדה לאנשי מצדה הייתה מוות או חיי עבד בעולם העתיק שהיה שכול כיותר גרוע ומשפיל ממות די אם אציין את האגדה במסכת גיטין בתלמוד הבבלי על אותם נערים שנלקחו בשבי לשם משכב זכר והרגישו בזאת ופנו אל החכם שביניהם שישיב להם אם הם נוטלים את חייהם בידם ומשליחים את עצמם לים האם הם בני העולם הבא השיב להם הנער בחיוב ואלו השליחו את עצמם למצולות ים או בלבד שלא לחיות חיים בזויים שכאלו .הכול תלוי במה היא האלטרנטיבה והמהות כך נוכל להבין את החלטתו של רוסנק או לחלופין את החלטתו של שלמה ארדינס מפקד מוצב המזח במלחמת יום הכיפורים הם לחמו עד קצה היכולת והמהות שלשמה הוקם המוצב כחלק מקו בר לב כבר לא הייתה קיימת בשלב זה קו בר לב כבר נכבש כולו למעט מוצב בודפשט בצפון התעלה אז למה לסכן חיי אדם כאשר יש אפשרות ליפול בשבי לחזור מהשבי המצרי.

  22. שלום יובל תודה על פרק מעניין ומרתק כתמיד. למה כוונתך כשרשמת: "במיוחד כשהתברר מאוחר יותר כי ניתן היה לכבוש את העיר העתיקה בקלות יחסית, בימים הראשונים של המלחמה"

  23. מה שלא נאמר כאן – בפרק הנפלא הזה – מפורשות ולא ניתן גם להוכיח כעת, זה שלמעשה הסיוע שלא ניתן לתושבי הרובע, נעשה אולי גם משיקולים שהניעו בזמנו את רוב מערכות השלטון:
    למחוק את העבר היהודי חרדי, בכל דרך.
    החל כאן שרוב תושבי הרובע היו חרדים כנאמר כאן. וכנראה מראש החליטו שזו דרך טובה להתפטר מהם ועל הדרך גם להרוויח סיפור התאבדות וגבורה הרואי כביכול בקרב על העיר העתיקה. זו גם הסיבה כנראה שהרתיחה את שאלתיאל כשהבין שעומדים להיכנע. חיי אדם לא היו ערך עליון אצל השלטון דאז, עיין ערך אלטלנה.
    עבור דרך ילדי תימן, ילדי טהרן ועוד מקרים שכולם היו מגמה ברורה אחת: "עולם ישן עדי היסוד נחרימה"
    תודה על פרק איכותי מדהים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *