פרק 152: המפקד שהציל אלפים – משה רוסנק – גיבורים נשכחים (פודקאסט היסטוריה)

rusnak head onlyבסוף חודש מאי 1948 היה הרובע היהודי בירושלים בסכנה עצומה. הכח היהודי בין החומות מנה כמה עשרות לוחמים בלבד כאשר מולם עמדו מאות לוחמים ערביים והלגיון הירדני.

אלפי תושבי הרובע שברחו מבתיהם התכנסו במרתפי ארבעת בתי הכנסת הספרדיים בדרום הרובע.   התושבים, אשכנזים, ספרדים, חילונים, דתיים וחרדים, לא ידעו אם יחיו, יילקחו בשבי או ימותו בימים הקרובים.

על מפקד הרובע הנצור, צעיר בן 24 בשם משה רוסנק, הוטלה הבחירה הקשה. להילחם עד הסוף או להיכנע. קרוב לאלפיים איש המתינו בדריכות, גורלם היה בידו. ורוסנק היה חייב לקבל החלטה.

 

ב-29.03.2016 על הבמה בבית אבי חי – הילה קורח, יובל מלחי ואלידע5231 בר שאול – סיפורים מדהימים מירושלים של 1948.  לדף האירוע בבית אבי חי

הפרק נעשה בשיתוף עם בית אבי חי – בית של יצירה יהודית-ישראלית מקורית.  

IMG-20160209-WA0021

מוזיקה

 

 

 

thn_1024x768_TID65902_ITEM_MAIN_PIC_253848

ירושלים 1948

David Douglas Duncan

457

הפינוי מהרובע

פינוי העיר העתיקה

 

מחנה השבויים בירדן
thn_1024x768_TID65889_ITEM_MAIN_PIC_253835

 

 

אותרו קברי חמישה חללים בירושלים

 

48

 

תמליל הפרק
Posted by | View Post | View Group

Check Also

פרק 154: מלכת בומביי היהודייה שעברה כל גבול – פלורה ששון (פודקאסט היסטוריה)

בשנת 1894 קרה משהו שהדהים עולם שלם.  פלורה ששון, אלמנה צעירה עם שלושה ילדים, יהודייה …

26 comments

  1. תודה יובל.
    זהו אחד הפרקים הטובים ביותר שלך!

  2. בעקבות ההקשבה לפרק, נזכרתי בתיאוריה ההיסטורית על הסכם סודי בין ההנהגה הציונית ולבין מלך ירדן. התאוריה שאני לא יודע האם היא קונסיפרטיבית או מהימנה טוענת שבצורה חשאית הוחלט איזה חלקים ישארו במדינה היהודית שתקום ואילו חלקים יסופחו ע"י ממלכת עבר הירדן (ולא יהפכו למדינה פלסטינית).
    בעקבות ההסכם, הקרבות עם הליגיון היו מעטים יחסית ולא הורגש מאמץ לבצע כיבושים גדולים (למשל לכיוון תל אביב). לטרון נתפסה אבל לא התשמשו בה כעמדה קידמית שולטת לכיבוש רמלה ולוד. לא היה ניסיון לחבור לכוחות המיצרים באזור קריית גת על מנת לבודד את הנגב. כמו כן הסכם שביתת הנשק הראשון שנחתם היה עם הירדנים והם הסכימו להחלפת שטחים בכמה אזורים.
    אז בהנחה שהתיאוריה נכונה, זה יכול להסביר מדוע הישוב היהודי היה כל כך אמביוולנטי לגבי הרובע היהודי. אומנם האנשים בשטח לחמו, הפלמ"ח לקח יוזמה ואף כבש שטחים, אבל מצד ההנהגה לא הסכימו לשלוח כוחות, נשק או ציוד ואף משכו את הכוחות שהגיעו לרובע. התנהגות שכזו יכולה להיות מוסברת אם מראש הוחלט שהעיר העתיקה תהיה שייכת לירדנים, תמורת שהירדנים לא יתקפו את העיר המערבית. בעצם התוצאה נקבעה מראש.

    לאחר ההסבר הארוך, אני אשמח לשמוע מה דעת יובל מלחי על זה. בעיקר אשמח לשמוע למה התיאוריה הצינית הזאת לא נכונה.

    יובל ה

    • בסביבות ירושלים היו קרבות קשים ביותר, העיר החדשה בסופו של דבר ניצלה, מדוע אתה חושב שהיו כוחות זמינים שלא נוצלו? על המצור שמעת?
      בלטרון היו קרבות קשים שהסתיימו בהתשה הדדית של שני הצדדים, צה"ל והלגיון.

  3. פרק מעולה! אני מאוד אוהב את הקונספט של פרק רגיל עם "נספחים" של ראיונות והקלטות
    (גם כתבתי על כך תגובה בעבר)

  4. איציק כהן

    יישר כח. כתבה ומאמר מעולה וחשוב לדורות הבאים

  5. אבי, איש ההגנה, היה ממגיני הרובע. עזב את הבית ללא הודעה וחזר מהשבי כשנה מאוחר יותר.
    בניסיוני למצוא מה קרה אתו בעיר העתיקה בדקתי מסמכים רבים בארכיון צה"ל.
    עליתי שם על הסיפור של הרב וינגרטן ובתו.
    חבל שהשמטת את הספור הזה המלמד רבות על אותה תקופה ועל מה שהיה צפוי לנו.

    פרטים – התקשר ל- 0528409416

  6. יובל (אחר)

    לא רק הגיבור נשכח, כי אם הקרב כולו.. זו הפעם הראשונה בארבעים שנותיי שאני נחשף לסיפורו האמיתי של המצור על ירושלים העתיקה במלחמת העצמאות, לאחווה ומעשי הגבורה של הלוחמים, ולנתק התמוה ביניהם לבין פיקוד ההגנה.

    תודה לך יובל! הפרקים האלה נהדרים וחשובים לאין ערוך. לו היה הדבר תלוי בי, הייתי מוסיף אותם לתכנית הלימודים של משרד החינוך. כולי ציפיה לפרק הבא! 🙂

  7. מרתק, חשוב כל כך, וצובט בלב.
    איפה ישנם עוד אנשים כאלה בימינו?
    לא רבים.
    תודה!

  8. תודה לכולכם! אין כמו לקבל קצת תגובות מהמאזינים ולדעת שהפרק ריגש אתכם לפחות כמו שהוא ריגש אותי…

    יובל

  9. Great. Thanks A lot!!!!
    love your site

  10. חיים רוכברגר

    היי יובל.
    נהניתי לשמוע את הפרק המאלף. ונזכרתי בסיפורה של אימי – שחברת הטובה ביותר, זו שבכל הילדות והבגרות שלי תמיד הייתה כמו בת בית אצלנו.. אביה היה רב הכותל הראשון, שמה שרה, ואמא גם סיפרה פעם ששרה הייתה קשרית בתקופת המצור על העיר העתיקה.

    אז ביום שישי שאלתי את אימי מה היה שמה של שרה לפני הנישואין. ואכן השם היה אורנשטיין!

    ובכן – התקשרתי אליה לשמוע מממנה את סיפורה.

    טוב… אז אני לא הקלטתי (וחבל) ולדעתי שווה פרק המשך לסיפור של רוסנק. אני אכתוב כמה נקודות מסיפורה:

    ראשית היא לא הייתה מסוגלת לספר דבר במשך 19 שנים – ורק בלחץ ילדיה היא נפתחה לספר.

    במצור היא הייתה בת 9!! והייתה קשרית של אחד המפקדים.
    כמו בסיפור – הקשרים היו רצים תחת מטר כדורים להעביר הודעות. למשל אותו לילה שפלוגות החי"ש הגיעו לסיוע (וגרמו למשבר נפשי עצום כשלמחרת הסתלקו) – היא נשלחה להודיע לעמדה מרוחקת ליד השוק שלא יירו בכוח שמגיע. היא זוכרת שזו הייתה הפעם הראשונה שפחדה שכן היית צריכה ללכת בחושך מוחלט על שיברי זכוכיות בסכנת חיים.

    ביום האחרון לפני שהורים נהרגו האמא שלה באה לבקרה. שרה לא הייתה בבית שבוע שלם (ישנו על מזרונים חשופים בחדר שצמוד למפקדה) ואמא באה לראותה בהפתעה וביקשה מהמפקד לשחררה לישון בבית באותו לילה. לאחר זמן הופיע אביה (זה ממש הפתיע אותה). הוא דיבר איתה וביקש מהמפקדים שיבקשו מאחיה שפיקד על עמדה מרוחקת – שיבוא בשבת לסעודה שלישית (ואכן האח הגיע).

    באותו לילה היו מספר בלתמי"ם ששרה וחברותיה קיבלו משימות כך שהגיע הביתה רק ב 12 בלילה.
    הוריה אז התגוררו בבית שכנים שכן ביתם היה ממש על הגבול עם הרובע המוסלמי, והייתה שם עמדת הגנה.
    שרה החליטה באותו לילה לוותר ולא להעיר את השכנים (ואולי יש עוד אורחים שישנים שם..), ולכן שוב חזרה לישון ליד המפקדה.
    הליגיון החל באותו לירות פגזים שהרגו את אביה (רסיס – כאשר קם ליטול ידיים לשחרית) ואז אמא קמה לראות מה שלומו אז גם היא נפצעה.
    לשרה הגיע במהרה שמועה שהוריה נפצעו ומיד רצתה לרוץ לבית החולים (חושב משגב לדך), אך אחד הלוחמים עצר אותה והבטיח שיבוא איתה בבוקר (מסוכנת הדרך וארוכה).
    למחרת אכן הוא ליווה אותה ושרה הגיע לבית החולים. האולם היה מלא בפצועים ודם. שרה מצאה את אמא ודיברו. היא שאלה אותה מה עם אבא ואמא אמרה שאינה יודעת. אז שרה הסתכלה מסביב והנה רואה גופה מכוסה ורגליים עם נעליים מבצבצות.. זיהתה מיד שהן של אביה – והבינה.
    שרה יצאה החוצה עם הלוחם שליווה אותה. הוא גם הבין ולקח אותה לצד השני של הרחוב. שרה לא הייתה מסוגלת לבכות.
    אחיה הגיע אח"כ ושאל אותה מה עם ההורים. שרה אמרה שאמא בפנים – ולא יכלה לספר שאבא נהרג.
    אחיה עבר אותו תהליך… גם הוא הבין.
    הוא יצא ואמר שהוא חייב לחזור לעמדת הקרב – ונפרדו. (לפני כן ביקש מהלוחם שלא יתנו לה לשוב להיות קשרית).
    כשהרופאים סיפרו לאמא שאבא נפטר היא אמרה שאין עוד טעם… ונפטרה בתוך שעה.
    שרה נשארה מחוץ לבית החולים ללא אפשרות לחזור ולהיות קשרית.
    לאחר כמה דקות שרה קמה ונכנסה לבית החולים לשמוע שאמא נפטרה גם כן. אז היא פשוט הצטרפה לצוות בית החולים ובמשך שבוע טיפלה בפצועים ללא הרף – וללא מסוגלות לבכי.
    כיום שרה גרה בנתניה והייתה גננת הרבה שנים. הסיפור שסיפרה לי היה כאילו היא חיה מחדש ובבירור כמו אתמול.
    זו גיבורה אמיתית שלדעתי חשוב שסיפורה – וזווית ראייתה תשמר ותזכר
    בתודה
    חיים

  11. חיים רוכברגר

    אופס… תיקון: היא הייתה בת 13. לא כפי שכתבתי קודם

  12. מרגש עד דמעות

  13. יואב לוכסמבורג

    הסיפור על הקשרית הצעירה , כל כך קרוב ליום העצמאות ממש מרגש תודה חיים
    אנחנו חיים בים של רגשות מאירועים של תקומה שחוו הורינו ומאירועים שחווינו אנו ושעצבו את אופיינו .
    היש עוד מקום שכזה שהוא כמו סיפור ושגיבורי הסיפור חיים איתו כל הזמן?

  14. נורא מעצבן שאי אפשר לגלול באתר הזה בצורה נוחה

  15. פרק מרגש ….-חובה להכניס את פרק הגבורה לתכנית הלימודים בבתי -הספר.

    • נחום אליאך

      רוב התושבים לא נלחמו והסתתרו אזי הגבורה מצומצמת רק לכמה עשרות שאכן נלחמו. אלה בדרך הכלל היו צעירים חילוניים והחרדים כרגיל הסתפקו בלהיות חרדים

    • מסכים איתך בהחלט!

      יובל

  16. יובל, התרגשתי בצורה בלתי רגילה.

  17. יש ספר ישן ויפה שנקרא "שועלים בחורבות " שמספר את סיפור הקרב על הרובע מנקודת מבט של ילדים שהיו קשרים. מתאים לכל גיל .

  18. הקרבות האלה, הגבורה הזו של אנשי ההגנה מתועדים במוזיאון ששכחתי את שמו בירושלים. הייתי שם. להאשים את החרדים שלא נלחמו? זה לא להבין כלום ממה שהתרחש שם. הם לא ידעו לירות ולא היה להם נשק, בקושי היה ללוחמים והם עזרו כמה שיכלו בגבורה. גם להאשים את ההנהגה שלא עזרו זה חוסר הבנה אלמנטרי של המצב המאוד קשה שלנו במל' השחרור. אנשים מסתכלים טלוויזיה ומתמכרים לחשיבה קונספירטיבית.

  19. תמימות או התממות לחשוב נטישת הרובע היהודי והעיר העתיקה לא היו מכוונים.

    היו מעשים מכוונים איומים,כמו שליחת השיירה האחרונה ,שיצאה דרך שער הגיא עם פלמחניקים,שהועסקו

    בקונדיטוריית קיבוץ "רמת הכובש" (שם פאשיסטי לקיבוץ).

    לא היו להם מטווחים,כשדרשו ,נאמר כי אין מי שילמד.
    אימי ועוד שתיים הושבו במשאית על ערמות עצים עם נשק שלא ירו בו ומכשיר קשר,חשופות לחלוטין לירי.
    הנהג הראוי הוריד אותן לתא הנהג.
    הרכב בו היו מזוודות נפגע,על כן שרפו אותו,שלא יפול ידי האוייב הערבי.
    אימי קנתה מזוודה,כי אמרו שיוצאים לטיול!!
    בשיירה זו נהרגו 30 ,או אולי נשלחו למוות!!
    אחרי שיירה זו לא יצאו שיירות נוספות עד לפריצת "דרך בורמה".
    האם נשלחו כך כי היו יוצאי עירק?!

  20. יום לפני כניעת הרובע היהודי פתחתי את הרדיו – במקרה היה אז חשמל, שלא כמו ברוב ימי המצור על ירושלים.

    להפתעתי, שמעתי פתאום שיחה גלויה (לא בתדרים הכמוסים שאנשי ההגנה השתמשו בהם ,כמו "כינור" ).
    נדהמתי להבין כי זו היתה שיחה , לא קצרה, בין משה רוסנק לבין דוד שאלתיאל. שמעתי את רוסנק מתחנן וחוזר ומתחנן לעזרה ואת שאלתיאל משיב לו בקור רוח מקפיא ודוחה את בקשותיו . ייתכן שאז הבין רוסנק כי לא תגיע כל עזרה. למחרת נכנע הרובע היהודי.

  21. בס"ד
    יובל שלום שמעתי בקשב רב את הפרק אודות משה רוסנק במהלך הראיון עם נשיא המדינה מר ראובן ריבלין עלתה שאלת מצדה ומה שיא מייצגת אולם במחילה ממך מצדה אינה דוגמה טובה אחרי הכול האלטרנטיבה שעמדה לאנשי מצדה הייתה מוות או חיי עבד בעולם העתיק שהיה שכול כיותר גרוע ומשפיל ממות די אם אציין את האגדה במסכת גיטין בתלמוד הבבלי על אותם נערים שנלקחו בשבי לשם משכב זכר והרגישו בזאת ופנו אל החכם שביניהם שישיב להם אם הם נוטלים את חייהם בידם ומשליחים את עצמם לים האם הם בני העולם הבא השיב להם הנער בחיוב ואלו השליחו את עצמם למצולות ים או בלבד שלא לחיות חיים בזויים שכאלו .הכול תלוי במה היא האלטרנטיבה והמהות כך נוכל להבין את החלטתו של רוסנק או לחלופין את החלטתו של שלמה ארדינס מפקד מוצב המזח במלחמת יום הכיפורים הם לחמו עד קצה היכולת והמהות שלשמה הוקם המוצב כחלק מקו בר לב כבר לא הייתה קיימת בשלב זה קו בר לב כבר נכבש כולו למעט מוצב בודפשט בצפון התעלה אז למה לסכן חיי אדם כאשר יש אפשרות ליפול בשבי לחזור מהשבי המצרי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *