פרק חדש ומרתק בסדרה 'גיבורים נשכחים' שנעשתה בשיתוף עם בית אבי חי.

הכינו גרעינים, ציפורניים, כוס קפה או שעתיים פנויות. הנה מגיע סיפור, שלא תשכחו זמן רב, אולי אפילו עד סוף ימי חייכם. סיפור על איש שלא הפסיק לעשות למען המדינה, הכין את התשתיות החשובות ביותר ונעלם ממש ברגע האחרון. סיפור על אדם שאש בערה בקרבו מיומו הראשון עד יומו האחרון, אך הוא הקפיד לברוח מאור הזרקורים.

מצלמה. אורות. אקשן!

תודה ליטבת, יובל ותמר מבית אבי חי על התמיכה והסיוע לאורך כל הדרך.

קטעים בהיסטוריה – זה פודקאסט!

 

בפרק הזה תשמעו על העלייה לארץ, הצריף של משפחת כהן, מכבי האש, ההגנה, הפו"ש, הפו"מ, חיילים ארצישראלים בצבא הבריטי, צינור המים לנגב, מלחמת העצמאות, ארה"ב, יחידת הלמ"ס ועוד ועוד ועוד…

 

מוזיקה

• Piano Moment – bensound
• Tomorrow – bensound
• new dawn – bensound
• Desert City – Kevin Macleod
• A Hero Steps Forward – TeknoAxe
• Memories  – bensound
• Slow motion – bensound
• Better days – bensound
• Harbinger of Redemption – TeknoAxe
• Mesmerize – Kevin Macleod
• Setting Foot in The Vale of Eternal Blossoms – TeknoAxe
• Lost Frontier– Kevin Macleod
• Sunny – bensound
• Mysterioso March – Kevin Macleod
• Lasting Hope – Kevin Macleod
• Epic Movie Introduction – TeknoAxe
• Acoustic breeze – bensound
• שיר הכביש – בית ספר שורשים
• זמר הפלוגות – מקהלת ותזמורת צה"ל

לינקים לנושאים שעלו בפרק:

פרויקט 'גיבורים נשכחים'

מייל ליובל מלחי

מייל לבית אבי חי

לינק לפודקאסט החדש 'קטע פילוסופי' של אושי שהם קראוס

לינק לפרוייקט אוטו גשם

 

אליהו במדי הצבא הבריטי במרכז התמונה עם שפם

 

חיילים ארצישראליים בצבא הבריטי במדבר צפון אפריקה

 

יצחק שדה שני מימין, אליהו לשמאלו יושב על דלת המכונית

 

אבא וסוניה כהן עם ילדיהם. אליהו למעלה מימין 

 

אבא כהן ובניו

[su_spoiler title="תמליל הפרק"]

האלוף שהפך לטוראי – פעמיים – אליהו בן חור (כהן)

בשעה הקרובה אתם עומדים לשמוע את הפרק השלישי בסדרה "גיבורים נשכחים". הסדרה נעשתה בשיתוף עם בית אבי חי בירושלים.

בית אבי חי הינו מרכז לתרבות יהודית-ישראלית המעודד יצירה מקורית וחדשה בתחום.

במהלך כל השנה  מתקיימים בבית אבי חי  מופעים, הרצאות, וסדנאות בתחומים שונים,  בהם: חברה, ספרות שירה, חינוך, מוסיקה ומגוון פעילויות לילדים.

באתר האינטרנט של בית אבי חי תמצאו מגוון כתבות ופרויקטים מעניינים ומרתקים בנושאים שונים בתרבות ובחברה היהודית – ישראלית.

רוצים לדעת עוד?  אתם מוזמנים להיכנס לאתר בית אבי חי – bac.org.il  – ולגלות גיבורים מרתקים נוספים.

אליהו בן חור – הקדמה

ישנם אנשים שאת שמם אנחנו מכירים: דוד בן-גוריון ראש הממשלה הראשון, חיים וייצמן הנשיא הראשון, יצחק שדה מפקד הפלמ"ח. כאלה. אבל יש גם אנשים אחרים שעשו המון, אך התרחקו מאור הזרקורים.

כזה הוא סיפורו של אליהו כהן, לימים אליהו בן חור. סיפור שמתחיל בצורה מרתקת ולאט לאט מגביר את הקצב. אז הכינו גרעינים, ציפורניים, כוס קפה או שעה פנויה. הנה מגיע סיפור, שלא תשכחו זמן רב, אולי אפילו עד סוף ימי חייכם.

 

בשנת 1948 עם קום המדינה ועם הפסקת פעילותם של הארגונים המחתרתיים, רבים מאנשי המחתרות שינו את שם משפחתם לכינוי שלהם במחתרת. יגאל סוקניק הפך ליגאל ידין. אליהו כהן, אחד המפקדים הצבאיים הבכירים בארץ שנקרא "בן חור" הפך לאליהו בן חור.

כך שהדמות שאנחנו עומדים לדבר עליה, יש לה למעשה שני שמות משפחה. כדי למנוע בלבול, קראתי לאליהו כהן בן חור פשוט – אליהו. זהו סיפורו.

ההתחלה

אליהו כהן שיקרא אליהו בן חור נולד בעיר וִויטֵבְּסְק שבּבּלארוס או ברוסיה הלבנה כפי שהיא נקראה. בחלק היהודי של העיר לא היו חשמל או מים זורמים בבתים. אמו של אליהו הייתה בעלת בית מלאכה ומסחר לכובעי נשים שנקרא מאדאם סופי. אביו היה פַּקיד בבית מסחר לאריגים והיה פעיל בתנועה הציונית באזור. באחד הימים עשו השלטונות חיפוש בבית המשפחה ומשמצאו חומר ציוני – נאסר האב לשלושה חודשים. לאחר שחרורו, התנדב האב לגדוד הכבאים בעיר ומצא שוב עבודה במקצוע הבדים.

בשנת 1915 עברה המשפחה לעיר קראקוב שהייתה אז חלק מרוסיה וכיום נמצאת בדרום פולין. אביו של אליהו, אבא כהן, נכנס כשותף במכרות פחם והמשפחה זכתה לרווחה כלכלית. משפרצה המהפכה ברוסיה, החרימו השלטונות הסובייטים את כל רכוש המשפחה ואת דירתם המרווחת. אליהו ומשפחתו נאלצו לעבור לדירה קטנה בת חדר אחד בחצר הבית.

אבא כהן היה אחראי על תחנת הכבאים בעיר ומדי ערב  גנב קמח, שהיה מחביא בשקית מתחת לחולצתו. אם היה נתפס היה מוצא להורג, אבל לא הייתה ברירה. אליהו בן ה-8 עסק בקטיף תפוחי אדמה, הביא הביתה תפוחי אדמה רקובים, וכך התקיימה המשפחה במשך התקופה הקשה בקראקוב.

ערב אחד נעצרו אביו ואמו של אליהו כהן באשמת בורגנות וניצול הזולת אך שוחררו בעזרתו של קרוב משפחה, ששירת בצבא האדום. המשפחה הבינה כי עליה לעזוב את האזור מהר ככל האפשר. הם קנו כרטיס רכבת לוילנה ותכננו משם להגיע לפלסטינה. וילנה הייתה אז בשטח האימפריה הרוסית וכיום היא בירתה של ליטא.

לאחר שהגיעו לוילנה חלתה האם, והמשפחה נאצלה לשהות בוילנה זמן ממושך. בזמן שהייתם מצאו אבא כהן והאחים הגדולים עבודה, ואילו האחים הקטנים הלכו לבית הספר ולמדו עברית.  יהודי וילנה ששמעו על כוונתה של המשפחה להגיע לפלסטינה הקשו על האב– לאן אתה נוסעים? לארץ שוממה? מה תאכלו שם? אפילו תפוחי אדמה לטשולנט של שבת לא יהיו לכם. אבל האב סירב להקשיב.

לאחר שנה וחצי בעיר, ארזה המשפחה את מטלטליה ונסעה לוורשה, משם לוינה ומשם לטרייאסט שלחופי הים האדריאטי. טרייאסט שהייתה תחת שלטון אוסטרי במשך מאות שנים, שימשה כעיר הנמל המרכזית של האימפריה, והייתה אחת הערים החשובות באירופה.  מסוף מלחמת העולם הראשונה שייכת העיר לאיטליה ויש לה מעמד מיוחד גם כיום. בטרייסט עלתה משפחת כהן על ספינה והפליגה מזרחה, עד אשר בחודש מאי 1923, הגיעה לארץ ישראל.

לאחר הסגר של שבועיים בו וידאו השלטונות כי אין חולים בקרב העולים, עברה המשפחה לדירה קטנה ברחוב נחלת בנימין פינת רוטשילד בתל אביב. האב והאחים הגדולים, אליהו ביניהם, ישנו על המרפסת ואילו האם והאחים הקטנים ישנו בחדר בתוך הדירה. לאחר זמן מה קיבל האב מגרש ברחוב הרכבת פינת אחד העם והקים עליו צריף בן ארבעה חדרים. הצריף היה ללא מים זורמים, חשמל או שירותים. צריף.

בתחילה עבד אב המשפחה ביישור חולות ולאחר מכן סלל עליהם כבישים. לנוכח המצב הכלכלי הפסיק אליהו ללכת לבית הספר, ויצא לעבוד במאפיה ברחוב בוגרשוב. זמן קצר אחר כך עזב את המאפייה והצטרף לאביו בעבודת יישור החולות תחת השמש הקופחת והוא בן 14.
אלתרמן כתב על העבודה הקשה של סלילת הכבישים את שיר הכביש:

הַךְ, פַּטִּישׁ…
דּוּד הַזֶּפֶת חַם
יָד נוֹטֶפֶת דָּם;
כָּכָה בֶּן אָדָם
בַּמִּדְבָּר נִלְחָם

 

באחד הימים חזה אבא כהן בשיטפון בתל אביב ובשריפה גדולה שפרצה ביפו. ככבאי לשעבר לא  יכול היה לעמוד מנגד, ובשנת 1925 החל להקים גדוד מתנדבים של כבאים או לוחמי אש כפי שהם נקראים כיום.  ראש העיר דאז, מאיר דיזינגוף, סיפק למתנדבים צריף, משאבה רתומה לצמד סוסים, סולם ומדים, וכך נפתחה תחנת הכיבוי הראשונה בארץ. אליהו שהיה בן 14 התנדב גם הוא בתחנה, היה אחראי על תרגילי הסדר של המתנדבים ושירת כאחד הכבאים הראשונים של העיר תל אביב.

חוץ מעבודתו בכבישים ובמכבי האש, הצטרף אבא כהן להגנה, והפך למפקד מחלקה. המשפחה אירחה בביתה עולים חדשים, האם דאגה לצרכיהם והאב עזר לרבים מהם להתאקלם בארץ. דבר זה לא נעלם מעינה של ההנהלה הציונית, שהייתה הגוף המבצע של ההסתדרות הציונית העולמית, זו שהעסיקה אותו בשכר.  לאחר קרוב לשנתיים פסק זרם העולים, האב פוטר מעבודתו ויחד עם סוניה החליטו להקים מסעדת פועלים בביתם.

אליהו מצטרף להגנה

בינתיים הלך אליהו בדרכו של אביו והצטרף להגנה. את ההצטרפות עשה בחשאי, כמו במסדר סודי, בחדר חשוך שם נשבע כאשר ביד אחת החזיק אקדח וביד השנייה, ספר תנ"ך.

באחת מפינות הצריף המשפחתי למד אליהו לפרק ולהרכיב כלי נשק שונים. אל הצריף היו מגיעים חבריו להגנה וישיבות רבות נערכו באותו צריף. אם אתם מגיעים לנחלת בנימין פינת רוטשילד, בשעת לילה מאוחרת, הטו את אוזניכם ואולי תשמעו אותם…

התקשורת הסודית של ההגנה התנהלה ע"י שליחים שרצו, רצים,  ואחיו הצעיר של אליהו, מאיר, היה בין רצי ההגנה.

בצריף של משפחת כהן היו משכנים מדי פעם עולים חדשים בלתי לגאלים או כאלו שחלו והיה צורך לטפל בהם. סוניה דאגה לעולים כמו לילדיה, אף על פי שהמצב הכלכלי של משפחת כהן לא היה מזהיר. לילדיהם חזרו ואמרו ההורים כי ישנם שלושה כללים חשובים בחיים – לא לשקר, לא לרכל ולסייע לזולת ככל האפשר.

בהגנה השתתף אליהו בקורסים שונים והתקדם בשורות הארגון. אחד ממוריו היה יונה רסין, שומר בעל ניסיון של יותר מעשר שנים, שסיפר לאליהו כי ארגון השומר לא הסתפק בשמירה סטאטית בתוך היישוב, אלא יצא אל מחוץ לגדר, לקראת האויב, וביצע מארבים ופשיטות. לדברי רסין כח מגן היה חייב להיות גם בעל ניידות ותמרון. רסין לימד את אליהו לרכוב (LIR-KOV) על סוס, העביר אותו אימוני שדה ביום ובלילה ואמר לו משפט שאליהו לא שכח לעולם – "הלילה, הוא ידיד האמיצים".  בזיכרונותיו כתב אליהו "אני לא שכחתי והשתדלתי להעביר זאת גם לאחרים".

את ארגוני השמירה וההגנה הראשונים יזמו אנשי השומר, שהמציאו טקטיקות שמירה ממש מאפס. הם המשיכו לשפר את ראיית ההגנה המרחבית שלהם, שלחו אנשים לקורסים צבאיים בחו"ל, ואת הטקטיקות  שלמדו, כמו גם את חזונם, העבירו לאנשי ההגנה.

בסוף 1925 עבד אליהו כנהג בעיריית תל אביב והסיע בעיקר את פקידי העירייה הערבים ממקום למקום. באותה שנה, כשמלאו לו 19 שנים הפך למפקד ההגנה בסניף שכונת בורוכוב, והיה אחראי גם על רמת גן ועל בני ברק. עד אז המפקדים בהגנה היו יוצאי הגדודים העבריים ועתה בפעם הראשונה נבחר לתפקיד בחור צעיר, עולה חדש.

בשנת 1929 פרצו בארץ מאורעות תרפ"ט בהם נרצחו יהודים בכל רחבי הארץ על ידי המון ערבי משולהב ומוסת שלדברי אליהו כהן "הרסו שרפו, ושחטו יהודים בחברון, במוצא, בצפת, בחולדה, בקסטינה ובעוד יישובים". אחד המהלכים שהפכו את ההגנה לנציגת כל יהודי א"י הייתה כאשר החליטו למנות חצי מראשיה מקרב ההסתדרות וחצי שני מקרב נציגי המפלגות הימניות יותר. כך למעשה נשמר האיזון בהגנה, והפך אותו לארגון כלל ארצי והתשתית לצה"ל.

 

בשנת 1932 בגיל 25 הפך אליהו למפקד השומרון בהגנה. בסיבוב ההכרות שלו עם האזור לא היה לו או למפקדו כסף. הם הלכו ברגל, ואכלו רבע כיכר לחם כל אחד לארוחת צהריים. אליהו החל לפקוד את פעילי ההגנה באזור, אסף כסף וקנה סוסה. כך יכול היה לעבור מיישוב ליישוב ולהעביר שיעורים בנשק ובתנועה בלילות.

עד מהרה החל אליהו כהן להעביר קורסים בכל רחבי הארץ ובאחד מהם, השתתף אחיו הצעיר מאיר, שהיה מדריך איתות וקשר מוכשר.  המאותתים היו מעבירים הודעות מדרום הארץ לצפונה באמצעות פנסים בלבד.  את  תפקידם בהגנה עשו בהתנדבות בלילות, בעוד בימים עבדו עבודות פיזיות תובעניות.

 

בתחילת שנות ה-30 מצב השמירה בארץ היה עדיין בחיתוליו. כיתות הכוננות הורכבו מאנשים שהוכשרו לתפקיד באופן זריז וחלקי. אליהו, החליט להקים קבוצת שומרים מקצועיים ניידים שאפשר יהיה להפעיל לבד או בצוותים קטנים. הוא לא חיכה להחלטה רשמית של ארגון ההגנה וייסד בשומרון את אגודת השומרים. אליהו נבחר למזכיר הארגון והודיע על הקמת הארגון ליצחק בן צבי, יושב ראש הנהלת הוועד הלאומי שהייתה הארגון המקדים לכנסת ישראל, לפני קום המדינה.

 

רבים היו מופתעים מכך שארגון ההגנה נכשל בשמירה על היישוב היהודי. בארגון פרצו ויכוחים פוליטיים וחיפשו את האשמים. אליהו התאכזב שבמקום להסיק מסקנות ,הארגון מחפש שעירים לעזאזל, עזב את תפקידו וחזר לתל אביב.

 

לאחר כשנה קרא אליהו גולומב, מפקד ההגנה המבוגר והנערץ בן הארבעים, לאליהו כהן וצבי בן יעקב שהיה אחד המפקדים הבכירים בארגון. גולומב הטיל על השניים למצוא נקודה נוחה להורדת מעפילים בלתי חוקיים לחוף. השניים התחפשו למחפשי עתיקות וסרקו את חוף הים בין תל אביב לראש הנקרה. הם חזרו ודיווחו כי חוף כפר ויתקין הוא החוף המתאים ביותר להורדת מעפילים.

ביולי 1934 הגיעה לארץ ספינת המעפילים הבלתי לגאלים או הבלתי חוקיים בפעם הראשונה, הוֶלוֹס. המבצע הצליח וכ-350 מעפילים ירדו אל החוף ונטמעו בקרב האוכלוסייה המקומית. אולם למרות ההצלחה, הפעולות שננקטו בִּזְמַן הורדת המעפילים, כמו למשל הקשר בין הספינה לבין החוף, או דרך פיזור המעפילים, היו חסרי סדר ותאום לחלוטין.

אליהו גויס להגעתה השנייה של ולוס שהצליחה להוריד רק 50 מעפילים, וכשהשחר הִפְצִיע, קפטן הספינה חזר ללב ים. הבריטים זיהו את הספינה, עקבו אחריה, ולא הרשו לה להיכנס לארץ. כך שטה הולוס בים התיכון במשך שבועות ונקראה ספינת הרפאים. לבסוף הורדו המעפילים בפולין ולאחר שהצליחו לקבל רישיונות עלייה רשמיים, שבו לארץ.

אליהו כהן היה איש קשה ונטה להתווכח בלי סוף. בישיבה בה דנו על הורדת המעפילים השמיע אליהו ביקורת רבה על מארגני המבצע. ראשי ההגנה לא אהבו את הביקורת שהשמיע ולא זימנו אותו יותר לפגישות בנושא.

גולומב החליט לשלוח את אליהו למשימה בצפון הרחוק – שמירה באזור אגם החולה. לאחר שנוכח כי קשה להתנייד סביב הביצה, רכש אליהו סירת מנוע איתה סייר באגם הגדול. בכל אותה עת עבודתו היום יומית של אליהו הייתה להוביל דגים מהחולה לטבריה.

אליהו התחבב על שבטי הבדואים באזור החולה, והיה מביא להם מזון, אותו קיבלו בברכה. השבטים באזור חיו בעוני מחפיר. בקיבוץ בית זרע הקים אליהו בית מלאכה לנשקים, שם שיקמו נשקים חלודים ופגועים. הוא התריע בפני ישובי האזור כי השמירה ואבטחת היישוב לוקות בחסר. למרות זאת נטו רבים לא לשמוע לעצתו של המשוגע, רואה השחורות.

אליהו החליט לעשות מעשה. לילה אחד התגנב למספר משקים, פתח רפתות ואורוות והחליף בין בעלי החיים של המשקים. אנשי עמק הירדן שקלטו עד כמה חמור היה מצבם, החליטו לבסוף להקשיב לו והקימו שמירה מרחבית שנעשתה באמצעות שישה שומרים רכובים.

יום אחד נקרא אליהו למשרדו של שאול אביגור, מפקד בכיר בהגנה ולימים סגן שר הביטחון במלחמת העצמאות. אביגור הטיל על אליהו להיות שומר הראש של נשיא ההסתדרות הציונית חיים וייצמן.  משה שרת, שהיה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, טען כי תפקיד זה אינו מתאים לאליהו ושלח אותו חזרה לאביגור. משחזר אליהו לאביגור, אמר האחרון בזעם כי אין לו כרגע משרה פנויה בהגנה. אליהו כהן יצא את משרדו בזעם ושוב מצא עצמו מחוץ לארגון.

רבים מאנשי ההגנה הראשונים למדו את מקצוע ההגנה והשמירה מספרות צבאית. הבריטים החרימו ספרות שכזאת ובחנויות ספרים כמו בחנות הספרים של בלומשטיין בפינת הרחובות נחלת בנימין ואחד העם, החביאו מאחורי וילון ספרים שעסקו בנושאים צבאיים וטופוגרפיה. (בלחש) – סליחה, יש לכם ספרות טופוגרפית?

 

באחד הימים, בשנת 1936, בעת ששהה בירושלים, פגש אליהו ביעקב פת מפקד אזור ירושלים בהגנה. מששמע פת כי אליהו נותר ללא תפקיד, מינה אותו על המקום לסגן מפקד אזור ירושלים בהגנה, מבלי לבקש אישור על כך מאיש.  באותה שנה, שוב נִכְשָל המודיעין של ארגון ההגנה ולא הִתְרִיע כי מרד ערבי גדול עומד לפרוץ בארץ. הפעם הערבים היו מוכנים, והיישוב היהודי בארץ ישראל עמד בפני סכנה מוחשית ביותר.

מאורעות תרפ"ט

כיום נהוג להתייחס לאוכלוסיה הערבית בארץ ישראל, אלו הדוברים ערבית, כאל קבוצות אתניות בעלות תרבות וייחוד: יש ערבים ישראלים, יש דרוזים, יש בדואים ויש פלסטינאים. בשנות ה-30 , היישוב היהודי התייחס לערבים ולכנופיות ערביות בתור "הערבים".  וכך, למרות שזה נשמע כהכללה, מבחינה היסטורית זהו המינוח בו עשו שימוש ואותו תשמעו בפרק.

 

כשהחלו המאורעות בארץ, גייס אליהו את רחל שוורץ, אימה של ראומה וייצמן שהייתה חברה בהגנה ובעלת מכונית, ויחד יצאו לחלק נשק לצוותי הגנה, כאשר שוטרים בריטים חמושים מסתובבים ברחובות. ההמון של 1936 לא היה אותו המון פורע של 1929. הפעם הערבים היו מוכנים, הם התארגנו ליחידות קטנות ומהירות, חמושות בנשק אותו היטיבו לתפעל. יחידות אלו ידעו להסתנן ליישובים יהודיים בחסות החשיכה, ולזרוע הרס ואימה בנוסף, חיבלו בעמודי טלפון על מנת שלא יהיה ניתן להזעיק עזרה. הם הציתו מחסנים ותבואה עד שבאחד העיתונים נכתב כי לעיתים עמק יזרעאל היה דומה יותר למדורה אחת גדולה.

הפורעים היו מאומנים ופעלו בשיטת פגע וברח וכך שמרו על כוחם ועל אנשיהם גם לאחר שביצעו מעשי הרס ורצח.  אליהו מספר כי בעוד הערבים התכוננו היטב להתמודדות הבאה, ההגנה התכוננה במקרה הטוב להתמודדות הקודמת.

באותם ימים נכתב בעיתון דבר לילדים

"נוף ילדות מוזר כל כך…

לאחר פרוץ המרד הערבי עמק יזרעאל, לעיתים, דמה למדורה אחת גדולה. בשיר שנכתב עוד במאורעות תרפ"ט והפך לשיר ערש כתב עמנואל הרוסי לבנו אבנר:

 

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,
וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן…
אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,
נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ
תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ,
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ
מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ.

 

שמואל יוסף שלום כתב לילדים את "בימינו אלה" שניסה להסביר לילדים על מה ולמה כל הבלגן בארץ:

הנודדת

בתחילת המאורעות, הערבים הגיעו עד ליישובים היהודיים ושם תקפו, וּמֶגִנֶי היישובים התגוננו.  אליהו הבין כי לא צריך לחכות לאויב שיבוא עד לגדרות היישובים, אלא צריך לצאת את הגדר, החוצה, ולפגוש את האויב בדרכו. לא בִּכְדִי נקרא ספרו של אליהו "לצאת את הגדר".  אליהו החל בהקמתה של נודדת, בימינו סיירת, שתיקח את היוזמה מידי הערבים. ההצעה הייתה טעונה באישור ועד ההגנה העירוני, אך אליהו לא המתין וגייס 24 חברי ההגנה למשימה.

פעולתם הראשונה לא היתה מקצועית, בלשון המעטה. יותר קרוב לחובבנות. החברים תעו בניווט, ובדרך נס לא נהרגו או נפצעו. אליהו החליט כי על היחידה להיות מאומנת היטב לפני יציאה לפעולה מסוג שכזה ואפשר לוותר על כמות החברים לטובת איכותם.

אחת הפעולות הראשונות של סיירת "הנודדת" הייתה בקיבוץ קריית ענבים, עליו ירו הערבים בלילות. הנודדת יצאה החוצה והרחיקה את הקרבות משטח הקיבוץ, מהאזרחים ומהילדים. לאחר זמן מה באו חברי הנודדת ונשארו לעבוד בקיבוץ. עבודה ואימונים ביום ושמירה בלילה. את המודל הזה יאמץ הפלמ"ח שנים מאוחר יותר.  המהפכה בקריית ענבים החלה להתפרסם ברחבי הארץ.

הנודדת הירושלמית הייתה הגדולה מבין קבוצות השומרים האחרות  ומנתה כשמונים איש. מפקדי ההגנה גולומב ורוטברג הגיעו לשהות במחיצת הנודדת והתפעלו מכושרם ומקצועיותם.

עתה חיפש אליהו מפקד קבוע ליחידה, ושמע כי ישנו שומר שגם הוא משוטט מחוץ לגדר. שמו היה יצחק לַנְדוֹבֶּרג. אליהו ביקש כי יביאו אותו אליו כדי שיסייע לו לפקד על הנודדת הירושלמית.

באחד מן הימים נודע לאליהו כי השומר יצחק לנדוברג הגיע לפגישה עמו. אליהו דמיין שומר גבוה, חסון עם בלורית אבל במקום זה הגיע שומר נמוך מאוד, מבוגר בן 46, מרושל, ממש שלומפר, בעל משקפיים עבות.  אליהו היה בהלם אך עד מהרה התברר כי לנדוברג, לימים יצחק שדה, היה חזק ומוצק, כמו שור זקן.  לימים דבק בו הכינוי, "הזקן".

כמה מילים על יצחק שדה:

יצחק שדה הוא אחת הדמויות המרתקות בהיסטוריה של היישוב היהודי. מגיל צעיר סבל בחזקת סבו ואף ניסה להתאבד כילד. לאחר שחזר לחיק אימו הפך לבריון שכונתי ואף נשלח ע"י קצין משטרה להרוג נער בן 13 לאחר ששוכנע כי פשע פשעים חמורים. שדה הרג את הנער ביריית אקדח. לאחר מכן התברר לו כי פשעו של הנער היה אהבתו לבתו של קצין משטרה. הוא החל לשתות ולהשתכר, הסתבך בקרבות רחוב, והצטרף לקרקס נודד, שם היה מתאבק. שם הבמה שלו היה בר-כוכבא והוא גם הפך לדוגמן לציורי עירום.  לנגדוברג לחם במלחמת העולם הראשונה, נפצע וזכה בעיטור גבורה. לאחר מכן הכיר את טרומפלדור ונשבה בקסמיו. לנדוברג עלה לארץ ישראל עם חבורת מעריצים, הקים גדוד עבודה גדול, היה מסתובב יחף ברוב שעות היממה ומתעמל באופן קבוע. בערבים ארגן ערבי שירה ריקודים ושתייה. ההסתדרות לא אהבה את גדוד העבודה הפרוע שלו, ולבסוף מריבות פנימיות הביאו על הגדוד את סופו. לנדוברג הפך לשומר ששמו יצא לפניו ולימים יצחק שדה מפקדו האגדי של הפלמ"ח.

 

שדה קיבל את הפיקוד על הנודדת הירושלמית בקריית ענבים. בבקרים היה שדה לוקח שניים-שלושה שומרים ויוצא לשדות על מנת להיתקל בפורעים ערבים ולהלחם בהם. הוא חיפש אקשן. כשאליהו העיר לשדה על כך, שדה לא השיב, אלא הנהן בראשו. למחרת המשיך בפעולותיו.  השניים דרך אגב, נשארו ידידים בלב ובנפש לאורך כל ימי חייהם.

יורם קניוק כתב על הנודדת שהייתה למעשה האמא והאבא של סיירות צה"ל, כך:

"בלילות", כתב קניוק, "לקח אותם שדה למה שכינה 'כיבוי אורות בכפרים הערביים', הוא אמר שאין זה הוגן שהיהודים נאלצים להסתתר בבתיהם בחושך, ואילו הערבים יושבים באור ויורים בהם, הוא לימד אותם לארוב לפורעים לצאת מהפילבוקסים ומהחפירות.  המשימה על פי שדה "היתה לבנות יחידה חכמה, נועזת, מלוכדת, לשמירה על היישובים בסביבות ירושלים. שדה אמר : במקום שהם יבואו אליכם, אתם תצאו אליהם, כוחנו קטן, הלילה מעצים אותנו, הערבי מכיר את האדמה. חוש הגישוש שלו עולה על שלנו . הוא יודע לחמוק . להתחבא , הוא איש מלחמה טוב . הכוח שלנו נעוץ ביכולת ההפתעה, בהתגנבות ובניצול יתרון הלילה". (להוריד?)

קניוק כותב כי שדה עצמו "נראה כבד ומגושם. ראייתו לא היתה טובה . הם יכלו לשמוע אותו מדשדש ממרחק קילומטר , לפעמים נראה כמו משורר שהגיע בטעות, אבל הוא היה להם מפקד במלוא מובן המלה, כשאתה קטן, שינן בפניהם, היה זריז, פיקח ורב – תחבולות ובעיקר, רב – תעוזה".
פרופ' אניטה שפירא כתבה כך:

"השמירה הפסיבית מאחורי הגדר עוררה יצרי זעם וחרון אין אונים, כאשר השדות שמעבר לגדר עלו באש ואלפי עצים נגדעו. לא נמצאה הדרך הטקטית לענות על ההתקפות מן המארב על פועלים בשדות, על מכוניות שבדרך, על סתם עוברי אורח. לאמיתו של דבר, גם לצבא הבריטי לא הייתה בשלב זה תשובה הולמת אך אט אט החלו מתגבשות צורות תגובה אחרות. 'היציאה מן הגדר' – כך כונתה שיטת ההגנה החדשה ששילבה כמה מרכיבים לכדי שיטה צבאית שיש המכנים אותה 'קומנדו', המותאמת למלחמה נגד טרור. הייתה זו לוחמה הבנויה על יחידות קטנות, מאומנות היטב, ניידות, המכירות את השטח ומסוגלות לארוב לכנופיות. ההסתגלות ללוחמה זעירה, המעבר מלחימה ליד המבנים או לאורך צירי התנועה ללחימה בשדה, המיומנות לפעול בלילה, הצטרפו לכדי דוקטרינה צבאית, שפתחה דף חדש במערכי ההגנה היהודית בארץ. ראשיתה של מהפכה זו הייתה ביוזמות מקומיות של יחידות שכונו 'נודדות', שהתאפיינו בכך שעמד לרשותן רכב, והן היו עצמאיות בפעולתן. עם הזמן הן גובשו לכדי יחידה צבאית נפרדת, שכונתה פו"ש, פלוגות השדה."

המדהים בציטוטים של קניוק ושפירא הוא שאין ולו מילה אחת על תפקידו של אליהו כהן, יוזם הנודדת הירושלמית. לאן בדיוק הוא נעלם?

 

בסתיו 1936 לאחר 175 יום של שביתה כללית, הוכרזה הפוגה במרד הערבי. הגל הראשון בא לקיצו. המורדים היו זקוקים לאוויר לנשימה והם ניאותו להפסיק את האלימות כדי לאפשר לועדת החקירה המלכותית, ועדת PEEL לבדוק את הסיבות לפרוץ המרד.  היישוב שהיה זקוק לידיים עובדות, מיהר לפרק את הנודדות וחזר לחיי שגרה.

תכנית החלוקה שהציעה ועדת PEEL חילקה 17% משטח הארץ ליהודים ואת השאר 83% לערבים. אף על פי כן התכנית לא הייתה לרוחם של הערבים, או יותר נכון לרוחה של ההנהגה הערבית הקיצונית, ובספטמבר 1937 חזרו לפעולות האלימות. פרופסור מוסטפא כבהה אמר לי פעם כי אחת הטרגדיות של העם הפלסטיני היא שמנהיגיו לא ידעו לקבל את ההחלטות הנכונות ברגעים הנכונים. את אותם הדברים אמר אבא אבן כי "הערבים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות".

בשנת 1938 ארע האירוע החמור ביותר במאורעות כאשר כנופיה ערבית חדרה לטבריה ורצחה 19 אזרחים מהם 11 ילדים.

ב"דבר לילדים" נכתב כך:

 

 

באותם ימים הוטלה על אליהו משימה חדשה, פיקוד על אזור פתח תקווה.

בפתח תקווה ראה אליהו ליקויים שהיה צריך לתקנם, ובהתנהלות רגישה הצליח לתפוס מקום של כבוד אצל תושבי פתח תקווה הגאים.

הוא זימן את שלושת אחיו שהיו מדריכים ותיקים בהגנה, ואיתם החל לאמן קבוצה גדולה של כמאה מתנדבים לנודדת הפתח תקוואית.

ממזרח לֶפֶתָח תקווה שכנו מָחְצֶבות מגדל צדק על שמו של הכפר הערבי הסמוך מג'דל צאדק סמוך לראש העין ואלעד של ימינו.  הערבים לא אפשרו ליהודים להתקרב למחצבות והעלו באש את כל הציוד במחצבה, למרות שרוב העובדים עד פרוץ המאורעות היו ערבים. אליהו שסייר במחצבות דרש להשתלט עליהן וסיכם עם חברת המחצבות כי הם יממנו 15 שומרים שישמרו על הסדר במחצבה.  מתוקף תפקידו הביא אליהו את יצחק שדה, שנותר מחוסר עבודה לאחר פירוק הנודדת הירושלמית, כדי לפקד על הכח.

שדה ביקר אצל המוכתר הערבי בכפר יחד עם חמישה עשר השומרים החמושים מכף רגל ועד ראש. הוא הבטיח למוכתר כי אנשיו יוכלו לחזור לעבוד במחצבה תמורת הבטחה כי ישמרו על הסדר הטוב. המוכתר הסכים, הקבוצה לגמה קפה יחד והסדר חזר למחצבה . עד מהרה ביקשו הבריטים  לקחת חסות על השומרים, שילמו את משכורתם וצירפו אליהם סמל אנגלי שקיבל הוראות מיצחק שדה.

שוב הצליחו בן חור וסגנו יצחק שדה במשימתם הרבה מעבר למצופה. שדה הרשים מאוד את ראשי ההגנה, הוא היה איש מבוגר, נעים ודיפלומט. אליהו, למרות יכולותיו ומנהיגותו נגרר לויכוחים לעתים קרובות, לא ידע להתפשר או להתכופף, ולפעמים או כמעט תמיד עלה על העצבים של הסובבים אותו.

לאחר ההצלחה בפתח תקווה העלו יצחק שדה ובן חור רעיון – הקמת יחידה נודדת קבועה, יחידה שתהיה זמינה למפקדה הארצית של ההגנה. מפקדת ההגנה הארצית תוכל להפעיל את היחידה הזו ולשלוח אותה למקומות שונים בארץ.

ערב אחד נפגשו השניים עם גולומב, ולאחר שהתכבדו בלחם וריבה ושתו כוס תה, שטחו בפניו את הרעיון. גולומב, התייעץ עם בן-גוריון ומשה שרת, והחליט לשלוח את השניים לשוחח עם ותיקי ההגנה. אחדים מאנשי ההגנה, אלו שהיו כבר מבוגרים ובעלי ניסיון טענו כי הנוער של היום, בשנת 1937, היה רך מדי, מפונק מדי, ויחידה שכזאת לא תצליח. הם היו נגד הקמתה.  הם חששו מתגובת הבריטים, וגם, שיחידה כזאת, שתגן בעיקר על ההתיישבות העובדת, תפר את האיזון העדין של ימין ושמאל בהגנה.

משהתחדשו המאורעות בשנת 1937 הבינו חברי ההגנה כי טעו. יום בהיר אחד נכנס יצחק שדה לחדרו של אליהו ובישר לו כי המטה הארצי הסכים להקים פלוגות שדה – פו"ש בראשי תיבות. בחשש מה בישר שדה לאליהו כי מינו אותו למפקד הכח, ואותו, את אליהו, לסגנו.

שדה ידע כי היה זה עלבון צורב אך אליהו השיב "אין זה חשוב מי מפקד ומי סגן, העיקר שתכניתנו אושרה^[10]."  אליהו העביר את הפיקוד על פתח תקווה לבא אחריו ויצא למשימתו החדשה.

 

הקמת הפו"ש

שדה ואליהו ניגשו לעבודה. הם תלו מפה גדולה על קיר והחלו לסמן את הפיגועים שהתרחשו בשנים האחרונות. מכיוון שלא היה אז את החבר גוגל, הם נאלצו לדלות את הידיעות מתוך ערימות של עיתונים. משסיימו הייתה לפניהם תמונה ראשונית של המקומות שבהם התרחשו פיגועים קשים,  או אלו שבהם הוטמנו מוקשים או שבהם ירו על שיירות. כך הבינו השניים היכן יש לרכז את מירב המאמצים.

לאחר שסימנו את האזורים הבעייתיים יצרו קשר עם המחלקה הערבית של ההגנה וביקשו לקבל ידיעות שוטפות אודות המצב בארץ. עתה החל המודיעין לשתף פעולה עם היחידות הקרביות מבלי שום מתווכים ביניהם. אחדים מאנשי הש"י, שירות הידיעות, כמו חיים כרם למשל נשלחו לאסוף ידיעות על תנועת הערבים שכונו אז כנופיות. הם לא היו יחידה צבאית או תאי טרור וכונו פשוט כנופיות, אבל חלקן היו מאומנות ומקצועיות.

עד מהרה הוקם היה אליהו עסוק בגיוס והדרכות של היחידה החדשה כמעט לבדו. את החניכים החדשים העביר קורסים מזורזים בתפעול נשקים ופעולה בשטח. בסיום הקורס עברו החניכים באמצע כפרים ערביים להפגין נוכחות וכדי להבין את המשמעות של פעולה בשטח אויב.

בעיית הניידות הייתה קשה בארץ ויישובים מסוימים היו מרוחקים מאוד מאחרים. משום כך הוחלט להקים יחידות פו"ש אזוריות בצפון, מרכז ודרום. למרות התנגדויות של מפקדי הגנה במקומות שונים בארץ החלו לקום יחידות פו"ש.  למשל – בירושלים היו הפו"ש תחת פיקודו של יגאל ידין. חברי הפו"ש אבטחו שיירות והציבו מארבים בלילות. בצפון עברו היחידות אימונים אך המשיכו לעבוד במשקיהם. עם זאת הם שמרו על כוננות, משום שבכל רגע יכלו להיקרא לפעולה.

אליהו יחד עם יצחק שדה ויהושע אייזיק היו עוברים מיישוב ליישוב ופוגשים בחברי ההגנה הצעירים. הם היו מסבירים להם מה עליהם לעשות במקרה של תקרית ירי נגד יהודים ומלבים את הלהבה שכבר בערה בקרבם.

 

בדצמבר 1937 הפתיעה כנופיה ערבית את נהלל. כיתת הפו"ש המקומית יצאה לעברה במהירות ואף תיאמה עמדות עם כיתת פו"ש אחרת.הייתה זו הפעם הראשונה בה יצאו לוחמים יהודים אחרי כנופיה ערבית באור יום בלי הוראות מפורשות אלא רק על פי התרגולות והמצבים שהתאמנו אליהם. שדה ואליהו היו גאים עד מאוד, ושדה, שלף בקבוק וודקה שחיכה בתיקו זמן רב לאירוע שכזה. הפעולה, התגובה המהירה והתאום הפתיעו אפילו את ראשי ההגנה הבכירים.

באמצע שנות ה-30 התרחש מהפך בארץ. עד שנות ה-30 התרכזו יהודים באזורים יהודיים ולא העזו להתיישב באזורים שהאוכלוסייה הייתה ברובה ערבית. הדבר כלל גם אזורים שנקנו בכסף מלא על ידי קק"ל. בשנת 1936 נולד מבצע "חומה ומגדל" ששינה לחלוטין את פני ההתיישבות בארץ, והוסיף חמישים ושניים ישובים חדשים תוך פחות משלוש שנים. עד סוף 1938 הוקמו יותר משלושים יישובים באישור בריטי. בשנת 1939 הוקמו 20 יישובים חדשים, ללא אישור. יישובי חומה ומגדל הוקמו ברובם באזורי ספר, כדי להשתלט על כמה שיותר שטחים לטובת מדינה יהודית שתקום בעתיד.

הפו"ש אבטח את יישובי חומה ומגדל ובכל משק שעלה על הקרקע אומנו מספר אנשים והוקמו כיתות פו"ש. בסוף פברואר 1938 תקפו כנופיות ערביות מאורגנות את הקיבוץ הדתי טירת צבי, שעלה על הקרקע בעמק בית שאן, חצי שנה קודם לכן. התוקפים חדרו לחצר הקיבוץ והשליכו מטעני חבלה. כיתת הפו"ש במקום, השיבה מלחמה, חבריה הטילו רימונים ונקלעו לקרבות פנים אל פנים עם התוקפים. הגשם שירד באותו לילה הוציא מפעולה חלק מנשקי התוקפים ולאחר שסחבו את הפצועים שלהם, עזבו. מאותו יום בו הבינו ראשי הכנופיות כי בכל יישוב היה כח מגן מאומן ונחוש, לא שבו לתקוף יישובים בעמק בית שאן בימי המאורעות עד שנת 1939.

העלייה לחניתה

בשנת 1938 התרחש אחד האירועים הגדולים בהיסטוריה של היישוב היהודי, העלייה לחניתה. חניתה שוכנת בגבול הצפון מזרחית לראש הנקרה. באותה תקופה האזור בו הוקמה היה אזור ערבי לחלוטין. בדצמבר 1937 לאחר שהתחפש לנזיר איטלקי, הצליח יוסף סינגליה, איש הקק"ל לרכוש קרוב ל-5000 דונם של אדמה טרשית בגבול הצפון, אבל עדיין היה חשש גדול מלשלוח כח חלוץ יהודי לשם.

העלייה לחניתה נחשבה אז כמעט בלתי אפשרית והמבצע שתוכנן נסמך על יחידות הפו"ש שיכלו להגן על המתיישבים החדשים. האזור היה מרוחק ומבודד מכל יישוב יהודי אחר ועד היום הוא נחשב למבצע ההתיישבות המרשים ביותר בתקופת 'חומה ומגדל'.

קבוצת הכיבוש שעלתה לחניתה הייתה מורכבת מנציגי כל הזרמים בהתיישבות. התכנית הייתה להתיישב בחניתה "תחתית" ולאחר מכן לעלות אל חניתה "עילית". אליהו ויצחק שדה בחרו 90 איש שהוכשרו ואומנו לעלייה. רובם היו מפקדים בפו"ש.

למרות נסיונו של הפו"ש, הפיקוד על המבצע ניתן ליעקב דורי שהיה מפקד מחוז חיפה ולא ליצחק שדה שפיקד על מחלקות פו"ש או לצבי בן יעקב שפיקד על העלייה לחניתה עצמה.  דורי דרש לשמור בשטח עצמו ולא לצאת אל מחוץ לגדר. התחילו ויכוחים. בלילה הראשון שבעים וחמישה לוחמים ערבים התקרבו אל גדר היישוב והחלו לירות אל עבר המגנים והמתיישבים. לאחר שעה וחצי נסוגו. מגני חניתה ספרו שני הרוגים.

כתב אליהו:

"את חניתה הצילו בלילה הראשון אנשי 'קבוצת הכיבוש' ובראשם צבי בן יעקב ומחלקות פו"ש. אנשיהן השיבו אש, לא ברחו מעמדות והדפו את הערבים, שבתחילת הקרב השיגו יתרון טקטי."

לאחר מספר ימי רגיעה עזבו דורי ומפקדים בכירים אחרים את חניתה. צבי בן יעקב נשאר לפקד על העלייה. אחר הצהריים הגיעה קבוצה גדולה של ערבים לחניתה והחלה לירות על הפועלים והשומרים. מחלקות הפו"ש התארגנו במהירות והסתערו משני אגפים על הכנופיה. שוטרים בריטים שהגיעו למקום החלו גם הם לירות על הפורעים הערבים שנסו במהירות.  כתב אליהו:

"יש לשער את תימהונם של המתקיפים שמצאו את עצמם נתקפים בצורה חריפה ביותר. הם ברחו…לאחר מכן הסתפקו התוקפים בירי מרחוק". לאחר העלייה לחניתה החלו שומרי היישוב לצאת את הגדר ולהפגין נוכחות באזור. צבי בן יעקב כתב כי "כוח ההגנה העברי אשר עלה ונתבצר בחניתה עילית לא הסתפק בישיבה בין החומות. מראשית העלייה השתלט על האדמה סביב, על הדרכים, על בטחון התנועה והעובדים. מראשית הופגן הכוח העברי בפני הסביבה והוכחנו לאויב כי אנו מוכשרים לא רק להגן כי אם גם להתקיף וכל התקפה שלהם היתה מסתיימת בהתקפה נגדית ולבסוף בבריחתם מפני כוח חזק וחסון ברוחו והכרתו."

היציאה מן הגדר בחניתה הייתה מכרעת בהצלחת ההתיישבות היהודית המרוחקת שעזרה לקבוע את תוואי הגבול הצפוני של מדינת ישראל.

צבי בן יעקב נשאר כמעט שנה שלמה בחניתה. לאחר מכן הפך לנשק הראשי של ההגנה, אחראי הסליקים הרבים והעברת הנשק המסוכנת מתחת לאפם של הבריטים.  לאחר קום המדינה התמנה למפקד חיל החימוש השני של צה"ל. בנו אלעזר או לזי, גם הוא איש חיל החימוש, יבנה את טנקי המרכבה הראשונים של צה"ל.

 

חשוב לציין כי למרות שהערבים התארגנו צבאית, מבחינה מדינית וכלכלית הם לא  יצרו תשתית מאורגנת,  והמרד בסופו של דבר נכשל לאחר שלוש שנים. פעם, באחת ההרצאות שלי אמרתי למשתתפים – נסו לדמיין מה היה קורה אם לערבים היו הרצל ובן-גוריון.

 

חברי הפו"ש השתתפו בהגנה על חניתה, בהקמת גדר הצפון יחד עם הבריטים ובקרבות רבים נגד כנופיות ערביות. פעמים רבות היו הבריטים והפו"ש נלחמים יחדיו נגד כנופיות שמנו עשרות ומאות לוחמים ערבים. הפו"ש דאג לאבטחת יישובים חדשים שהוקמו במקומות מרוחקים, העלה את מוראל המתיישבים וחיזק את רעיון ההתיישבות.

 

פלוגות השדה למדו לפעול בשטחים הרריים באזור הצפון כיחידות קטנות וגדולות והניסיון שצברו היה יקר ערך,  ושימש את ההגנה בהמשך הדרך.

כשנפגשו אליהו ושדה, לאחר תקופה בה לא התראו, חייכו זה אל זה. למרות שבכיסם לא הייתה פרוטה, ולמרות שלא ראו את משפחותיהם במשך שבועות ארוכים, ידעו השניים כי הקימו במו ידיהם כח צבאי שיום אחד יוכל להוות בסיס להקמת צבא עברי בארץ ישראל.

פעילות הפו"ש הגיעה לשיאה בשיתוף פעולה עם "הידיד", הלא הוא אורד ווינגייט. היחידות הלוחמות של ויינגייט, פלוגות הלילה המיוחדות, והפו"ש, מנעו פגיעה בצינור הנפט הבריטי, וביצעו פעולות מנע כנגד כנופיות ערביות.

 

ואז החליטה ההגנה לפרק את הפו"ש.

 

חיסול הפו"ש

ביישוב היהודי היה מי שחשש מכוחו העולה של הפו"ש. המחנה הימני בהגנה חשש מכוחה של תנועת הפועלים, ומהשמאל הקומוניסטי. השמאל חשש מהימין הלאומני. בכירים בהסתדרות ובראשם בן-גוריון חששו מפני ארגון צבאי חזק ובעל דעה שלא יוכלו לשלוט בו.

החששות והפחדים הללו הביאו לקרע בין המחנות והמריבות הבלתי פוסקות כמעט ושִתְקו את הנהגת ההגנה בארץ.  בסופו של יום, כל מי שלא היה חלק מהפו"ש רצה לפרק אותו. הדבר יחזור על עצמו בדיוק עשר שנים מאוחר יותר עם פירוק הפלמ"ח.

כשנה וחצי פעלו יחידות הפו"ש, ובתקופה זו אומנו כ-2500 איש וכ-850 עברו קורס מ"כים – מפקדי כיתות. לראשות היחידה הצבאית עמדו מחלקות מודיעין, אפסנאות, מחלקת גיוס וטיפול במשפחותיהם, מחלקת אפסנאות, מחלקה רפואית, מחלקת הדרכה ומטה ארצי שפיקד על לוחמיו וכל שאר המחלקות העורפיות. צבא.

בתחילת 1939 התמנה יעקב דורי, יוצא הגדודים העבריים, לראש לשכת ההדרכה של ארגון ההגנה.

דורי היה זה שהודיע לשדה ואליהו ההמומים כי הפו"ש, שההגנה התגאתה בו כל כך, יפורק. חברי הפו"ש רתחו מזעם והתכנסו לדון באפשרויות שעמדו בפניהם.  אחדים הציעו כי יפרשו מההגנה ויקימו ארגון שומרים עצמאי לפרדסנים בארץ.  אליהו קם ואמר כי "מוטב להתפרק כשהפו"ש בשיאו מאשר לגווע בפרדסים ויחד איתנו תגווע מורשת היחידה".

דורי החל למנות מפקדים בכירים "משלו" שלא נמנו עם אנשי הפו"ש. המפקדים החדשים לא תמיד הסתדרו עם יוצאי הפו"ש וסכסוכים לא מעטים פרצו ביניהם. לעיתים היו אנשי הפו"ש נזרקים החוצה. פירוק הפו"ש היה מעשה אמיץ מצידו של דורי והביא לסערה בהגנה.

בספרו טוען אליהו כי בעיתות רגיעה פוליטיקאים מפרקים יחידות צבאיות בקלות, ובעיתות מלחמה דורשים מיחידות אלה לקום ולתפקד כאילו היו באימונים כבר שנים. חוסר התקציב של ההגנה שנבע גם מההעדר תקציב בריטי היה גם הוא אחד השיקולים בפירוק.

במקומו של הפו"ש קם החי"ש, חיל-השדה, שחבריו לא גויסו באופן מלא, אך הוא אורגן כיחידות מחוזיות, מה שהקל על הפעלת הכוחות. לאחר חילוקי הדעות עם דורי שהפכו פומביים, מונה אליהו ליושב ראש ועדה מקצועית שתפקידה היה להקים תכנית הדרכה חדשה בהגנה.

לאחר מספר שבועות, מונה אליהו למפקד קורס ארצי לנשק קל למדריכים בָּמחוזות וּבְגושי ההתיישבות. בקורס תרגלו ירי בנשק קל, זריקת רימון, לחימה בכידון וטיפול במעצורי ירי. למעשה, למרות התנגדותו של דורי, תורת הפו"ש הופצה הלכה למעשה בין כל חברי ההגנה.

לאחר הקורס מינה דורי את אליהו למפקד מחוז ירושלים, אחד התפקידים המכובדים ביותר, אך אליהו ראה זאת כעלבון, כהרחקה מצמרת הנהגת ההגנה, ומהוועדה המקצועית, שהייתה אמונה על גיבוש תורת ההדרכה בהגנה.

ממאי 1939 ולמשך חצי שנה עסק אליהו בפעולות נגד הבריטים ביחידה מיוחדת שנקראה הפו"מ – פלוגות מיוחדות, עליה פיקד יצחק שדה. היחידה כללה 30 לוחמים ותפקידה היה ביצוע פעולות תגמול בכפרים ערביים ופעולות נגד הבריטים. היחידה הטביעה ספינות בריטיות שעסקו במשמר חופים ועצרו ספינות מעפילים. חלק מחברי היחידה נמנו על כ"ג יורדי הסירה שנשלחו ע"י הבריטים לבצע פעילות חבלנית בלבנון ועקבותיהם לא נודעו עד עצם היום הזה.

"הפו"ש", כתב אליהו, "היה אחד השלבים החשובים בהקמת הפלמ"ח וצה"ל וכן בהדגשת החשיבות של הכרת הארץ. אין קשר טוב יותר עם מולדת מאשר אימוני שדה ומסעות צבאיים."

יגאל אלון, לימים מפקד הפלמ"ח כתב בספרו מערכות פלמ"ח כי "חיסולו של הפו"ש היה בשעתו משגה גדול של הפיקוד העליון ואין מי שיחלוק על כך."

אנשי הפו"ש היו הגרעין שהקים את הפלמ"ח. יצחק שדה הפך למפקדו האגדי. אליהו בן חור נשכח מדפי ההיסטוריה.

בערב שנערך לזכרו של אליהו סיפר מאיר דוידזון שהיה מפקד פלוגה ב' בפלמ"ח, על אליהו כך:

 

 

יִגָּאֵל סוקניק לימים ידין, ינהל בפועל את צה"ל במלחמת העצמאות ויהיה הרמטכ"ל השני של צה"ל. האדם שממנו למד את תורת הצבא  היה אליהו כהן.

בשנת 1941 יכול היה אליהו להפוך לאחד מראשי הפלמ"ח. להטוות את הדרך, את ההדרכה ללוחמים, אך אליהו בחר בדרך אחרת.

 

צבא בריטי

ביולי 1941 אישרה מפקדת ההגנה את התגייסותו של אליהו לצבא הבריטי כטוראי מן השורה.  לרבים לא היה ברור מדוע לא התגייס לפלמ"ח אבל אליהו שאף ללמוד משהו מצבא גדול וליישם אותו לאחר מכן בארץ. בשבילו להמשיך בתפקיד פיקודי בכיר בפלמ"ח היה הדבר הקל,  אך להתגייס כטוראי לצבא בעל משמעת ברזל, היה מאתגר. אבל הוא אהב אתגרים. לפני צאתו מינה אותו אליהו גולומב כמפקד ההגנה בצבא הבריטי. הוא לא נתן בידו מכתב רשמי כפי שלא נתנו בהגנה מעולם, גם לא כשמינו מפקדים למחוזות. ניירת היה דבר מסוכן.

גולומב התריע באליהו קשה העורף בנושא המשמעת, והתרה בו כי בצבא הבריטי אי אפשר לעשות קונצים. תפקידך המרכזי, אמר, יהיה רכש. שם בין כל הכלים ועשרות אלפי כלי הנשק, בוודאי תימצא דרך להביא חלק מהציוד ליישוב היהודי בארץ ישראל שהיה זקוק לו כמו אוויר לנשימה.

ראשוני המתנדבים מהיישוב גויסו לחיל החלוץ החיצוני הבריטי שכונה ע"י החיילים "חיל החפרים". הכשרתם הייתה מהירה ולא התייחסו אליהם כאל חיילים אלא יותר כאל פועלים. רבים מהחיילים נשלחו לחזיתות שונות שם עסקו בחפירות, בהעמסה ופריקה של משאיות ושל אוניות אספקה.

מאוחר יותר פיזרו מוסדות היישוב את אנשיהם בין פלוגות ההנדסה והתובלה כדי שתהיה להגנה נציגות בכל חיל ובמקומות רבים ככל האפשר. אי אפשר היה לדעת היכן ומתי תצוץ הזדמנות פז להעברה של נשק ליישוב היהודי.  אליהו הוצב כנהג בחיל התובלה והשירותים.

בשנת 1939 פירסמו הבריטים את "הספר הלבן"של מקדונלד שנודע בכינויו ביישוב העברי בשם "הספר הלבן". הספר כלל חוקים נוקשים נגד עלייה לארץ ישראל, תכנית להקמת מדינה דו-לאומית והגביל את רכישות הקרקע שבוצעו על ידי יהודים. בארץ לא ידעו מה לעשות. מצד אחד הבריטים היו אויבים בפלשתינה, מצד שני, הם לחמו נגד הנאצים.  בן-גוריון בישיבת מפא"י אמר כי "עלינו לעזור לצבא הבריטי כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו להילחם בספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה".

החיילים הארץ ישראלים בצבא הבריטי עשו מה שהיה צריך. הם נשלחו לאן שהבריטים היו צריכים אותם, לקהיר, לצפון אפריקה, למלטה, לאיטליה וליוון. כאמרתו של טרומפלדור במלחמת בעולם הראשונה – "כל חזית היא חזית ציון".

סדר היום בצבא הבריטי היה נוקשה ודרש מהחיילים משמעת גבוהה ואימונים בלי סוף בשמש הקופחת. ביומניהם כתבו החיילים כי לארוחת צהריים קיבלו ארבעה ביסקוויטים ובשר מסריח. קשה היה להיות חייל בצבא הבריטי. אליהו סיים טירונות חיל רגלים ואחריה טירונות נוספת של נהגים.

עוד בתקופת הטירונות התעקש אליהו על שיפור תנאי המזון, חתימה בעברית על תשלום המשכורות ועוד ועוד תנאים. הוא הפך שם נרדף לעושה צרות, trouble maker. לאחר הטירונות עבר אליהו ליחידת תובלה והתמנה לסמל.

אחד הדברים שהיו חשובים לו היו ועדות תרבות ביחידות השונות. הועדות הקימו עיתון משותף בשם "עיתון לחייל" ומדי פעם היו מגניבים ידיעה כזאת או אחרת לעיתון בדבר מצב היישוב והבית. זה היה מאד חשוב לאווירה ומצב רוחם של החיילים. אליהו גם התעקש שבכל יום שישי ידליקו נרות, יקראו יחד פרק מהתנ"ך, ישירו בציבור וייהנו מדברי מתיקה. ההווי היה חשוב לאליהו שידע שאין תחליף להחדרת מוטיבציה והעלאת המורל כמו אירועים שכאלה.

 

החיילים בצפון אפריקה הצליחו לאסוף נשק ושלל רב אותו הם העמיסו על משאיות והצליחו לשלוח לארץ ישראל במסווה. הם הכינו למשל חביות בעלות פתח כפול ולכלכו אותן בשמן כך שהחיילים הבריטים לא העזו להתקרב אליהן. בחביות אחרות הם העמיסו כדורים ומעליהם פיזרו ברגים וחלקי מתכת אחרים.  באותו זמן היו בארץ מעט מאוד מכונות ירייה, אך תוך זמן קצר הצליחו אנשי ההגנה בצבא הבריטי, ואליהו בפיקודם, לשלוח לארץ עשרות מכונות ירייה, כדורים וחגורות הזנה.

בארץ לא היה גבול להתלהבות מכלי הנשק.

 

200 ימי חרדה

בתחילת המלחמה היה חשש כבד כי הגרמנים יחצו את תעלת סואץ ויגיעו לארץ ישראל. אורי ברנר כתב כי ההכנות לפלישה גרמנית והתנגדות צבאית לא היו מיתוס. הוא כתב:

 

מפקדי הפלמ"ח הניחו כי הפלישה תהיה בעיקר בעזרת טנקים ובחרו מקומות שיהיו קשים להגנה ולתנועה בעיקר באזור הצפון. המקום להתרכזות היישוב היהודי היה באזור ואדי ערה, זכרון יעקב והכרמל. גם היהודים בצבא הבריטי בפיקודו של אליהו הכינו תכנית משלהם.

יעקב דורי שהיה רמטכ"ל ההגנה בשלב זה שלח מכתב לחיילים ובו הורה כי אם הבריטים יסוגו להודו, על החיילים הארץ ישראלים לחזור הביתה עם הרכבים והנשקים שלהם. האחראי על ביצוע ההוראה הזאת, כתב דורי, יהיה אליהו כהן.

התכנית של אליהו כהן ואנשיו הייתה להקים במהירות גשר דוברות על הנילוס. על הגשר הזה יעברו במהירות יחידות של הצבא הבריטי וגם של חיילים ארץ ישראלים שיסעו להכין את המגננה על הארץ.  מתוך עשרים וחמישה אלף חיילים בצבא הבריטי התרכזו כחמישה עשר אלף חיילים במצרים, שהיו אמורים לאחוז בנשק ולהגיע לארץ ישראל.

לאחר שהגרמנים כבר היו קרובים למצרים ולתעלת סואץ, הבריטים החלו דוחקים אותם לאחור, ולאחר 200 ימי חרדה, חזר היישוב היהודי בארץ לנשום ולטפל במשימות השוטפות שעמדו לנגד עיניו. החיילים בצבא הבריטי שבו לאסוף נשק  על מנת שיועבר לארץ ישראל.

חשוב להגיד כי למרות שההגנה ראתה באליהו כמפקד הראשי של החיילים הארץ-ישראלים בצבא הבריטי, משה שרת ובן-גוריון מינו אנשים משלהם לאותה עמדה. הדבר גרם לבלבול ומתיחות בין הצדדים כמעט לֶכְֹל אורכה של המלחמה.

 

צפון אפריקה

עתה נעו הבריטים מערבה ברדיפה אחר כוחותיו הנסוגים של רומל. יחידות התובלה היהודיות החלו לפעול במדבר המערבי. במדבר הם מצאו שלל רב, נשקים ותחמושת ודאגו להעביר אותם לארץ דרך מצריים בדרכים שונות ומסוכנות. ככל שהתקדמו מערבה, הדרך הפכה ארוכה יותר ולעיתים היו צריכים לעבור תשעה מחסומים של הצבא הבריטי, בהן נדרשו להראות ניירות ולעבור בדיקה של תכולת הארגזים והחביות. ברכבים שיצאו לכיוון הארץ היו בדרך כלל שני נהגים, כך יכלו לנהוג ברציפות במשך  שעות רבות עד שהגיעו ליעדם.

החיילים היו בקשר עם חיילות ארץ ישראליות מיחידת ה- ATS, חיל הנשים, שהיו מגיעות למחסומים ומדווחות לנהגים מי נמצא באיזה מחסום ובאיזה שעות. במקרה הצורך גם היו מגיעות למחסומים ומפלרטטות עם שומרי המחסום כדי להסיח דעתם.

שמואל אוסיה ששירת גם הוא בצבא הבריטי היה אחראי על מתן רישיונות למשאיות עמוסות חומרי בניין. הוא סיפר כי בסוף 1942 הגיע אליהו כהן והסביר כיצד תעבוד השיטה שתאפשר לשלוח נשק לארץ. בדרך זו עברו בין 12 ל-15 משאיות נשק לארץ שהיו עמוסות בכל טוב.

היחידות הבריטיות שהיו עתה בצפון אפריקה, פגשו קהילות יהודיות צפון אפריקאיות ועזרו לחלקן להגיע למצרים. פעם כשחנו בטריפולי הגיעו לאוזני החיילים שמועות כי המקומיים עומדים לבצע פוגרום ביהודי העיר. החיילים אימנו את צעירי המקום בשימוש בנשק והשאירו בידיהם כמה מכונות ירייה כדי שיוכלו להגן על עצמם בשעת הצורך.  הם גם פתחו בית ספר ללימוד עברית והשאירו אחרי לכתם מורה לקהילה.

 

איטליה

בשנת 1943 לאחר שהאיטלקים הובסו, התקדם הצבא הבריטי וחצה את הים התיכון לאיטליה.  אליהו והיחידות עברו לסלרנו, עיר בדרום מערב איטליה, אך חלק מהאוניות טובעו בדרך, וכמאה ארבעים ושניים חיילים ארץ ישראלים ניספו באירוע. בסלרנו נשארו היחידות שנה שלמה.

באיטליה עבר אליהו ליחידת תובלה 462 שם יכול היה להקדיש את כל כולו למען המטרה הציונית. אליהו הצליח לשמור על הווי ארץ ישראלי, חייליו הגישו עזרה לקהילות היהודיות באיטליה ונבנתה תשתית להעברת ציוד לארץ ישראל. באותה עת החלו אנשי ההגנה ואליהו בראשם, בהכנות לעלייה בלתי לגאלית לארץ שתתבצע ע"י המוסד לעליה ב' של ההגנה.  הייתה גם עלייה לגאלית לארץ ולכן העלייה הבלתי לגאלית הפכה לעלייה ב'.

מבין עשרות אלפי הפליטים היהודים שהתרכזו באיטליה, הפליגו לארץ ישראל יותר מעשרים ושניים אלף מעפילים בספינות המוסד לעליה ב'.

 

 

משהגיעה יחידת התובלה לאיטליה, התגלו בה שחיתויות רבות. רבים מהחיילים היו במדבר במשך שנים ועתה הייתה בידם הזדמנות להשיג דברים בדרך זו או אחרת. אליהו מונה לרס"פ הפלוגה כדי לעשות בה סדר.

אירוני שדווקא אליהו, אחד האנשים הישרים ביותר בצבא הבריטי הוביל את "מבצע סוכר". באחד הימים חסר כסף לרכישה של אונייה שתוביל נשק ומעפילים ארצה. אליהו הופקד על מבצע בו הוחלט לשדוד סוכר, שהיה אז יקר ערך, ולמוכרו בשוק השחור. בעת שרכבת משא צבאית עשתה דרכה לדיוויזיה שחנתה ליד מילאנו, רוקנו  אליהו ואנשיו קרונות שלמים מלאים בסוכר ומכרו את הסחורה במיליון לירטות. הכסף לספינה נמצא. במהלך הפעולה לאחר שהעמיסו את הסוכר על משאיות, התעורר ויכוח בין האנשים האם הדבר מוסרי. אליהו בן חור השתיק אותם ופסק כי "מה שנלקח אין מחזירים".

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, ביולי 1944, הוחלט על הקמתה של יחידה ארץ-ישראלית לוחמת בשם הבריגדה היהודית. באוקטובר 1944 הפליגה היחידה לאיטליה שם עברו חייליה אימונים, והם  השתתפה בקרבות רק במרץ ואפריל 1945.  אליהו כתב כך – "אין לבטל את ניסיונה של הבריגדה בחזית. המדד הוא לא כמה ימים, שכן מספיק לפעמים יום אחד, קרב אחד, כדי לקבל שיעור שלא ישכח לעולם; יום אחד שבו אתה למד על בשרך תורה שלמה".

 

סוף מלחמת העולם

אליהו היה אדם לא קל. יעיד על כך כל מי שהכיר אותו כולל חבריו הטובים.  אחד מהם כתב עליו כי "בצד תפישת עולם מגובשת ובעלת ערכים לאומיים מעל המקובל, נאמנות וחברות ללא גבול, היה בו משהו מחוספס, גס וחסר התחשבות. הרבה קשרים וגשרים שרף בלא משים."

בסוף שנות השישים ראיינה ננה שגיא לימים פרופסור שגיא, את אליהו כהן לעבודת מחקר בשם "ההולכים על הים". לאחר ראיונות מקיפים בנושא המוסד לעליה ב' עם רבים וטובים, כתבה פרופסור שגיא כי אליהו תכנן והקים במהלך המלחמה תשתית שחיברה בין היחידות היהודיות לבין היהודים העקורים. אליהו, כתבה שגיא, "חזה את ההתפתחות מיום התגייסותו לצבא הבריטי, לחם ופעל להקמת תשתית ארגונית ודעת קהל ציבורית ביחידות, לחם במפקדיו הרשמיים בצבא וכל זאת בלי הדרכה מהארץ… עשרות חברים", כתבה פרופסור שגיא, "התחילו את עדותם ב: – אליהו אמר, עשה, פקד…"

עוד כתבה שגיא כי אליהו כהן הניח את היסודות הראשונים לארגון עליה ב' מאיטליה, אם כי בעצמו לא נכח באף הפלגה אחת של ספינת מעפילים ועזב את איטליה עוד לפני שהחלה ההעפלה בקנה מידה גדול.

בכל הראיונות שנערכו עם אליהו לאחר המלחמה, גם שנים מאוחר יותר, סירב בתחילה לדבר. סירב להגיע לכנסים.

סירב לקשור כתרים לראשו.

"הייתי רק סמל בצבא הבריטי", טען, "כל אחד עשה מה שהטילו עליו בצורה הטובה ביותר. שום דבר לא נעשה ע"י יחיד. שום יחיד אינו רשאי ליטול לעצמו את כל הזכות."

 

צינור המים בנגב

לאחר חזרתו לארץ מאיטליה, כשפוזרו החיילים העבריים, קרא בן-גוריון לאליהו כהן למשרדו והטיל עליו להפוך למפקד ההגנה באירופה.  כל אחד היה מתרגש ממינוי שכזה ומודה לבן-גוריון. אבל לא אליהו.

אליהו השיב לבן-גוריון כי ההגנה צריכה מספר מפקדים באירופה בנושאי בריחה, העפלה, ארגון הנוער להעפלה ורכש. בנוסף השיב אליהו, כי מינוי שכזה צריך לבוא מתוך ההגנה ולא מחוצה לה. בן-גוריון התרגז והשיב לאליהו כי להגנה אין עניין באירופה והיא לא מסתדרת אפילו עם הערבים בארץ.  הוא יושב ראש ההסתדרות הציונית והוא ממנה אותו לתפקיד. כהן שהיה עקשן לפחות כמו בן-גוריון סירב לקחת על עצמו את התפקיד וכתב – "כאשר לא שכנע אותי, נפרדנו ולא קיבלתי על עצמי את התפקיד". הוא הוסיף כי "בן-גוריון רגז מאוד, ובן-גוריון, לא שוכח".

 

הנחת הצינור לנגב

לאחר חזרתו ארצה הצטרף אליהו לקואופרטיב או איגוד דרום יהודה בנגב ועבד כנהג אוטובוס. הוא המשיך לשרת בהגנה וקבל על עצמו  פרויקט שאפתני, הנחת צינור מים ליישובי הנגב. בן חור ניהל את פרויקט צינור המים מקיבוץ ניר עם הסמוך לשדרות. מנהלי "מקורות "שהיו אחראים על  הפרויקט היו לוי אשכול, לימים ראש הממשלה השלישי ופנחס ספיר, שיהיה שר האוצר השלישי של מדינת ישראל.

 

הנחת הצינור החלה בתחילת שנת 1947 ומטרתה הייתה לספק מים ליישובים יהודים חדשים בנגב שקמו רק חודשים ספורים לפני כן. אבי הרעיון היה המהנדס שמחה בלאס, לימים ממציא הטפטפת, שכבר השתתף בפרויקטים רבים של מקורות שהוקמה בשנת 1937. בלאס הציע לתפוס את מי מקורות הירדן בעמק החולה ולהוליכם אל הנגב במוביל ארצי שייבנה לאורך בקעת הירדן. בלאס גם הציע כי המים יכנסו לצינור גדול באורך של 30 ק"מ שיעבור מתחת להרי יהודה וירושלים. הרעיון הזה היה מדהים ובעל חזון אך באותה שנה הוא נראה כמעט בלתי אפשרי. מאיפה משיגים צינור כה ארוך וכה יקר?

בקיץ 1946 החלו הבריטים לפרק צינורות מים גדולים באורך של מאות ק"מ. צינורות אלו שימשו בימי הנאצים לכיבוי שריפות בלונדון ועתה לא היה בהם עוד  צורך. אלו היו הצינורות הראשונים בהם זרמו מים בנגב.

הנחת הצינור הייתה עסק מסובך. הערבים לא הסכימו שהצינור יעבור דרך שטחיהם ואף חיבלו בצינור בכל הזדמנות. אליהו הבין שיש צורך בשמירה על הצינורות, גייס תקציב מחברת מקורות וכך הוקמה התשתית לחטיבת הנגב של צה"ל שהוקמה על בסיס שני גדודי פלמ"ח בראשית 1948.

באחת הפעמים היה צורך להעביר את הצינור דרך כפר ערבי בשם עוג', ששכן באזור חוות השקמים של אריאל שרון. רוב הערבים בכפר, בהנהגתו של מורה הכפר, התנגדו להנחת הצינור.  אליהו נפגש עם המורה ואמר:

מורה הכפר הסכים ובכפר צמחה לה גינת נוי מודרנית שהייה בימים ההם לאחד מפלאי הנגב.

הנחת צינור המים בנגב חיזקה את האחיזה היהודית בנגב ואפשרה ליישובים היהודיים הקטנים  לשרוד המהלך מלחמת העצמאות. נתן אלתרמן ידע להעריך את מפעל ההשקיה וכך כתב בטור השביעי:

לא פעם נחלקו דעות חכם ופתי:

את ההיסטוריה מי עושה? למי יתרון?

אחד מכריז: עושים אותה הקבינטים!

שני שר: הפקידות!

שלישי טוען – ההון!

 

אחד סח: הנשיא! אחד סח: הסנטור!

נכון, אך יתכן כי עד לסוף דבר

יוברר עוד שאותה עשה האינסטלטור

אשר כיוון צינור עם ברז למדבר.

 

כאשר ועדה של האו"ם ביקרה בנגב בקיץ 1947 וראתה את צינור המים והיישובים שקמו במדבר, טען אחד מחבריה כי "צינור המים הזה יתן לכם את הנגב".  בתכנית החלוקה או תכנית כ"ט בנובמבר נתן האו"ם כמעט את כל שטח הנגב למדינה היהודית, כפי הנראה הודות למפעל המים.  הנחתו המוצלחת של הצינור בניהולו של אליהו  התבררה כהצלחה מסחררת.

יום אחד נקרא אליהו לבן-גוריון, להשתתף בדיון על עתידו של הצבא לאחר שתקום המדינה. לבן-גוריון היה מטה צללים, אנשי בריגדה לשעבר שעבדו במקביל לצבא ויעצו לבן-גוריון בנושאים שונים, בעיקר בטחונים. בשיחה נזרקו לאוויר רעיונות שונים כאשר חלק מהאנשים דרש כי הבריגדה היהודית שבצבא הבריטי תהווה את הבסיס לצבא ואילו חלק אחר הציע את הפלמ"ח כבסיס מפני שכבר התנהל כמיני-צבא בפני עצמו. אליהו ביקש גם הוא את זכות הדיבור ואמר:

"אני לא מבין…"

 

חי"ם – חיל המשמר – חיילים פחות קרביים להגנה ומשמר על יישובים

לא זאת בלבד שאליהו לא הסכים, הוא גם טען  שמתנגדיו לא מבינים מהחיים שלהם ואף שוגים, ובכך קנה לו עוד ועוד אויבים. אליהו יצא מהפגישה ובדרכו החוצה הפטיר – יש לי צינור מים להניח. "תגידו לבן-גוריון שחזרתי לנגב".  חברה הועדה נותרו ודאי המומים.

 

הקמת המדינה ופירוק הפלמ"ח

בשנת 1948 החלה הסוכנות לרקום תכניות להקמתה של מדינת ישראל.  דוד בן-גוריון שקיבל לידיו גם את תיק הביטחון, ידע שישנן שלוש מחתרות הפועלות בארץ, כל אחת בנפרד. לאחר שלמד את הנושא לעומק, ולמרות שתשתית ההגנה הייתה הנרחבת ביותר, והפלמ"ח היה היחידה המובחרת, התעקש בן-גוריון על הקמתו של צבא חדש מאפס, ובמקביל פירוק של שלוש המחתרות. בן-גוריון ידע גם ידע שהוא נכנס ראש בראש עם הצמרת הבטחונית בארץ באותם הימים.

רצונו של בן-גוריון עורר את זעם אנשי הפלמ"ח שהציעו רעיונות כמו להשאיר את הפלמ"ח בתור סיירת או יחידה מובחרת. בן-גוריון לא רצה לשמוע.

 

אליהו נקרא למטה הכללי של ההגנה שם נשאל מה הוא רוצה לעשות? הוא השיב כי היה רוצה לפקד על ירושלים או על הנגב שהכיר היטב. "בשנתיים שעשיתי שם" אמר, "הכרתי את היישובים, את הערבים ואת השטח – שלושה נתונים העשויים להועיל."  יעקב דורי, שיתמנה בקרוב לרמטכ"ל הראשון של צה"ל, חזר לאליהו כעבור זמן מה ודיווח לו כי בן-גוריון היה רוצה שיהיה הממונה על אגף ההדרכה בצה"ל.

אליהו הסכים ולקח על עצמו את התפקיד. באותם ימים היה שמו אליהו כהן, אך כינויו בהגנה היה בן חור. בן-גוריון דרש לחדול משימוש בשמות הכינוי של ההגנה ורבים שינו את שמם לשם הכינוי שלהם. יגאל סוקניק היה לידין, ואילו אליהו כהן הפך לאליהו בן חור.  מאז נודע שמו כאליהו בן חור ובסוגריים כהן.

כל ההדרכות שנעשו בצה"ל בתקופת מלחמת השחרור היו פרי ידיו, מחשבתו וניסיונו של אליהו.  חיים לסקוב, לימים הרמטכ"ל החמישי של צה"ל שימש כסגנו.

 

לסקוב שהיה איש ההגנה, שירת שנים רבות בצבא הבריטי וממנו למד סדר ומשמעת. אליהו שגם הוא שירת בצבא הבריטי, ראה את החייל הישראלי כמשהו שונה מהחייל הבריטי. "לחייל היהודי, אמר, לא מספיק שיגידו לו אלה תקנות המלך. הוא ישאל תמיד – למה? וצריך להסביר לו. המשמעת צריכה להיות מודרכת, מוסברת מודגשת באמצעות דוגמה אישית, בהתנהגות יום יומית ובמלחמה".

באחד הימים היה צריך להיפתח קורס למפקדים.  לאחר שתכננו תכנית וגייסו את המדריכים, לא נמצא מבנה מתאים לקורס. בנוסף, נושא המזון לא הוסדר ולא סופקו מזרונים. לסקוב טען כי אי אפשר להתחיל את הקורס עד שכל הבעיות יסתדרו. אליהו רתח מזעם. כאן לא היה הצבא הבריטי אלא צבא עברי חדש וטרי.

 

במהלך מלחמת העצמאות, מחודש מרץ 1948 הייתה ירושלים נתונה תחת מצור. תושבי העיר חסרו מים, מזון ומצרכים בסיסיים. ראשי היישוב הבינו כי יש להגיע אל ירושלים במהירות. באפריל 1948 יצא לדרך 'מבצע נחשון' שהפתיע את הערבים, בו השתלטו לוחמים על הדרך העולה לירושלים ואפשרו לשיירות אספקה להגיע אל ירושלים הנצורה. המבצע הגדול הראשון הראה כי על המדינה הצעירה לקחת את היוזמה  לידיה והוכיח עד כמה חשוב היה גורם ההפתעה.  לימים יאמר דוד בן-גוריון כי "אלמלא הצליחה מערכה זו (מבצע נחשון) אינני בטוח אם היינו מגיעים להכרזת העצמאות".

אבל רגע, אליהו הוא אלוף, אחראי על ההדרכה בצה"ל, איך הוא קשור?

מטרת מבצע "נחשון" הייתה לספק לאוכלוסיה הנצורה בירושלים אספקה רבה ככל האפשר. לאספקה הזאת דאג בין השאר אליהו, קצין המנהלה של המבצע.

במהלך המלחמה נאבק אליהו על דרכו למרות שלרבים מהחיילים לא היה ציוד בסיסי. הוא התעקש על הדרכות שכל חייל צריך לעבור בשעה שלרבים מהם לא היו מדים, נעליים, נשק ותחמושת. באי רצונו ואולי אי יכולתו להתגמש קנה לו שוב אויבים רבים.

באחד הימים הגיע אליהו לבן-גוריון ושוחח איתו על הקרבות של מלחמת העצמאות ומדוע לדעתו יש שגיאות גדולות בהפעלת הצבא. בן-גוריון שהיה גם שר הבטחון לא רצה לשמוע עוד דעות. אליהו, איש ההגנה טען:

 

לאחר הכרזת העצמאות נדרשו הארגונים השונים להתפרק מנשקם. בהפוגה הראשונה בקרבות, שהחלה ב-11 ביוני, הגיעה ארצה האלטלנה, אוניית נשק של האצ"ל.  הממשלה דרשה כי הנשק יועבר לצה"ל ואילו האצ"ל דרש כי הנשק יועבר לסניף האצ"ל בירושלים. עימותים פרצן בין כוחות צה"ל ולוחמי האצ"ל. בקרבות נהרגו 16 לוחמי אצ"ל, שלושה חיילי צה"ל, ונפצעו עשרות אחרים.

לקראת חידוש הקרבות במלחמת העצמאות, במאי 1948, פרץ משבר: ישראל גלילי שהיה ראש המפקדה הארצית של ההגנה, סוג של רמטכ"ל, פוטר על ידי בן-גוריון שחשש מכוחו ומנטיותיו הפוליטיות. ראשי אגפים אחרים במטכ"ל שהיו כפופים לגלילי בהגנה התרעמו כי בן-גוריון עושה מהלך מפתיע ולא מקובל בדיוק עם התחדשות הקרבות. הממשלה הקימה ועדת שרים לבירור המשבר בפיקוד העליון והושגה פשרה – ישראל גלילי יוחזר אבל בלי תפקיד רשמי. גלילי לא רצה ליצור קרע במטכ"ל בשעה כה קריטית ופרש או התפוטר כדבריו בתחילת ספטמבר.

בן-גוריון ביקש מיוחנן רטנר, מראשי ההגנה להתמנות לרמטכ"ל. רטנר סירב בטענה כי בן-גוריון מתערב במהלכים צבאים וממיט אסון בזירות בהן הוא דורש דברים שאין הוא מבין בהם כמו למשל לשלוח מעפילים שרק ירדו מהאוניה, היישר לשדה הקרב במקומות הקשים ביותר כמו בלטרון לדוגמה.

המלחמות הפנימיות במשרד הביטחון ובצה"ל בראשית המדינה החלישו מאוד את הדרג הצבאי, אנשי צבא רבים יוצאי ההגנה והפלמ"ח פרשו לאחר מלחמת העצמאות ולקח זמן רב עד שצה"ל התאושש מהזעזועים הללו.

 

ההתפטרות

בן-גוריון ידע שאליהו בן חור היה איש קשה. למרות זאת הוא העריך את כישוריו הצבאיים ומינה אותו למפקד על הקרבות בדרום הארץ. היה זה התפקיד שביקש קודם לכן, מפקד הכוחות בנגב, דהיינו אלוף פיקוד דרום. על אליהו היה להחליף את מפקד הנגב נחום שריג, הפלמ"חניק הותיק, שהיה ידוע בכינוי סרגיי. אליהו חשב שלא מתפקידו להחליף איש מוכשר כשריג, רק בגלל חילוקי דעות פוליטיים ובפעם השנייה, סירב לבן-גוריון ההמום והזועם.  זו כבר הייתה התאבדות פוליטית.

לאחר הסירוב החלו להתרחק מאליהו גם חבריו הקרובים. בכל מקום שהלך הרגיש לא רצוי. חברי ההגנה התייעצו עם ישראל גלילי והציעו להתפטר. גלילי ענה להם –  "אנו נמצאים במלחמת חיים ומוות מול צבאות ערב. ועלינו קודם כל לנצח במלחמה ולהדוף את הצבאות הפולשים מארץ ישראל…העיקר שננצח ולא נפגום באחדות בפיקוד העליון והמערכת הצבאית".  אליהו מספר כי לאחר השיחה הזו "חזרו יגאל ידין וצבי איילון לעבודה, ואני כבר לא יכולתי לסבול יותר את תכסיסי בן-גוריון והלכתי להילחם במסגרת חטיבת גבעתי".

ישנה אגדה אורבנית כאילו השליך את דרגותיו על שולחנו של בן-גוריון, אך למעשה אליהו לא קיבל את דרגותיו אלא רק לאחר סוף המלחמה.  לאחר שהתפטר מתפקידו, הופיע במפקדת גדוד 54 של גבעתי וביקש להתקבל כטוראי.

אנשי גבעתי לא הבינו אם מדובר בבדיחה. אליהו היה אדם מבוגר באמצע שנות ה-40 לחייו, אחד האנשים הבכירים ביותר בצה"ל. תארו לכם אלוף בצבא שמבקש להיות נהג טנק באמצע מלחמה.  אבל זאת הייתה האמת של אליהו. ברגעים הקשים ביקש להיות בשדה הקרב כאחרון הלוחמים.

אליהו, שהיה לו ניסיון רב בנהיגה, הפך לנהג ביחידת שועלי שמשון בגדוד שהיו ברשותו ג'יפים וזחלים ממונעים. עד מהרה החל אליהו ללמד את הנהגים כי  חוץ מלמלא דלק ומים חשוב מאד גם לדאוג לנקיון הכלי, לבדוק שרשראות, לשמן, לחזק ברגים. אליהו הקנה סדר יום והראה דרכי התנהלות של צבא. עד מהרה הפסיקו רוב המפקדים לצעוק על פקודיהם. החיילים החלו גם הם להתלבש כמו אליהו: חולצות מסודרות, הקפדה על לבוש, גילוח ומראה צבאי ולא האינדיאנים שהיו קודם לכן.  משהו קרה ליחידה הזאת עם בואו של אליהו.

בזמן שהיחידה לא לחמה,ניתן היה למצוא את חייליה בבתי הקפה של רחובות. אליהו טען כפי שטענו רבים לפניו כמו אלנבי ונפוליאון כי הבטלה היא הדבר הגרוע ביותר לחייל, ולכן בזמנם הפנוי החלו החיילים לעבור אימונים קפדניים.

אליהו לא היה לבד, משום שכמעט כל רגע חיפשו חיילים רבים את חברתו, ובתקופה זו שהיתה קריטית למדינה והיתה מתוחה, שאבו החיילים ממנו מעט מהרוגע והשלווה שהשרה על סביבתו. אליהו, לדברי אנשים ששהו במחיצתו במהלך הקרבות, עזר להפוך מספר יחידות למקצועיות יותר בזמן ששירת בהן.

הוא השתתף במספר קרבות באותם ימים כולל המתקפה של יצחק שדה על משטרת עיראק סויידן הלא היא מצודת יואב, שכיום משמשת כמוזיאון של חטיבת גבעתי, ולקח חלק בכיבוש באר שבע בפיקודו של נחום שריג. כל אלה כנהג זחל"ם.

גם אחיו של אליהו השתתפו גם במלחמת העצמאות. אהרון כהן, אחיו הצעיר של אליהו, שירת כקצין קישור במלחמה.  עליו ואל אנשי האו"ם שהיו עימו הוטל לאבטח את יציאת הצבא המצרי מכיס פלוג'ה, אזור קריית גת של ימינו. אהרון נהרג כאשר הג'יפ בו נסע עלה על מוקש.

 

חברו של אליהו, מאיר דוידזון שהיה סגן מפקד חטיבת גבעתי, ביקש ממנו כי יחזור למטה צה"ל שם זקוקים לו יותר. בערב ההוקרה לזכרו תיאר דוידזון את השיחה ביניהם.

 

 

לאחר שהסתיימה המלחמה אליהו כבר לא היה אדם צעיר. הוא היה בן 43, ללא השכלה, ותחת חרם ממלכתי. באחד מראיונותיו הספורים, סיפר בן חור את חוויותיו לאחר המלחמה:

"באותו זמן הייתי מוחרם. היה חרם מוחלט עליי.  אנשים חשובים שראו אותי בצד אחד – עברו לצד האחר. וזאת בגלל חילוקי הדעות שלי עם בן-גוריון. מי העז אז לדבר נגדו?"

 

לאחר מלחמת העצמאות חזר אליהו לדרום שם קיווה להמשיך לעבוד במקורות בהנחת קווי מים נוספים בנגב. לוי אשכול סירב לקבלו לעבודה אולי כי שבע מהויכוחים עימו בהנחת הצינור ב-47 ואולי כחלק מהנידוי שכפה עליו בן-גוריון. אליהו חזר לעבודתו כנהג אוטובוס ועבד בקו באר שבע-תל אביב.

 

מהנדס ייצור

בראשו של אליהו רצה מחשבה אחת. למה מדינת ישראל זקוקה כעת יותר מכל? לאחר שהגיע למסקנה כי התשובה היא תעשיה מתקדמת, החליט שכדי לעזור למדינה עליו להפוך למהנדס ייצור.  הוא סיפר זאת לחבריו שלא הבינו על מה הוא מדבר. אליהו לא סיים אפילו בית ספר יסודי ולמרות השירות בצבא הבריטי האנגלית שלו הייתה ברמה נמוכה. אבל אליהו לא צחק.

הוא כתב:

"לא היה אכפת לי להתחיל ללמוד עם דרדקים בני שש. אינני בוש לעשות את מה שצריך. אבל ללמוד שתים עשרה שנים בבית ספר יסודי ובית ספר תיכון לפני שאתקבל לאוניברסיטה – לזה פשוט כבר לא היה לי זמן. אף על פי כן רציתי להיות מהנדס יצור".

אליהו קיבל תכנית לימודים לבית ספר יסודי ולאחר חצי שנה ניגש למבחן. חלק ממנו היה בעל פה ואליהו התבקש לספר על מלחמות יהושע בן נון.

הוא מספר:

"שמחתי ופתחתי בהתלהבות בהרצאה על האסטרטגיה של כיבוש הארץ באותם ימים. אחרי חמש דקות הפסיק אותי הבוחן וביקש לעבור לשאלה אחרת. רגזתי. שכחתי שאני בבחינה כתלמיד ואמרתי לו מה שהייתי נוהג לומר לחניכים בקורסים בהגנה: 'אל נא תפריע לי'.  המורה גיחך בתוך זקנו הקצוץ ואמר: 'אדוני הגנראל, עכשיו אתה תלמיד'. תפסתי היכן אני ונדמה לי שמאז לא נכשלתי בהתנהגות גנראלית. אחרי שעתיים של תשובות קצרות, היו הבחינות מאחורי והתעודות בידי".

בכל אותה תקופה המשיך אליהו לנהוג באוטובוס כדי לפרנס את לאה אשתו ובנו הקטן דוד. לאחר תשעה חודשים נוספים עבר אליהו בחינות גמר. הוא ביקש וקיבל המלצה מנשיא המדינה חיים וייצמן, אותה שלח לאוניברסיטת ברקלי.

משהתקבל, נדחתה בקשתו לויזה לארצות הברית. קונסול ארצות הברית טען שאליהו העביר לפני שנים מספר הרצאה אוהדת על הצבא האדום ויש לו חשד שהוא אוהד את הקומוניזם. זאת לא הייתה חוכמה חצי מדינה הייתה אוהדת קומוניזם באותה תקופה.  לאחר הפעלת קשרים העניין הסתדר. אליהו ארז מזוודה, נפרד מלאה ודוד לשש שנים וטס. רגע שש שנים? הוא נפרד מהם לשש שנים? מסתבר שכן. הכסף באותם ימים לא היה בנמצא, הוא לא יכול היה לחזור ואליהו נפרד מהם לשש שנים תמימות, אבל אל דאגה, תיכף הכל יסתדר.

וכך באמצע שנות הארבעים לחייו, גנרל ואלוף בצה"ל, איש בעל עבר צבאי מבריק, החל אליהו ללמוד באוניברסיטה עם סטודנטים ועם מרצים שהיו צעירים ממנו בכמה שנים טובות. הוא מספר:

"התקשיתי בכל: בפרנסה, באנגלית, במקצועות מדויקים ואף בלימודי יסוד. לא סיפרתי לאיש על עברי, אך מיד לאחר תחילת הלימודים ידעו כולם מי הייתי, ודיקן הסטודנטים פנה אלי תמיד בתואר גנראל.  הסטודנטים הישראלים בקמפוס סייעו לי. איש לח"י לשעבר שהתמחה בהכנת מעטפות נפץ ובשליחתן בימי המחתרת, עזר לי במתמטיקה והסטודנטיות שלנו קנו בשבילי אוכל בתורנות והכינו לי תבשילים לכל השבוע."

מצבו הכספי של אליהו היה גרוע. עד מהרה עבר להתגורר עם אדם נכה שבו טיפל במשך כל ימות השבוע.  במהלך היום היה רץ משיעור לשיעור ובאמצע היום היה רץ הביתה לבדוק מה שלום המטופל הנכה שלו. הוא היה עוזר לו להתרחץ, להתלבש ואף היה מאכיל אותו. בסופי שבוע היה אליהו נישאר בבית עם מטופלו ולומד. דמיינו לכם את הסיטואציה הזאת.

יום אחד הטלפון בביתו צלצל,  ואליהו קיבל הודעה מהקונסוליה,  שמשה שרת המבקר בעיר רוצה לפגוש אותו. שרת ששמע על מצבו של אליהו, הניח בידו 5000 דולר, סכום עצום באותם ימים. "יהודי טוב ביקש ממני לעזור לישראלי טוב", אמר לאליהו. אליהו רצה לדחות את ההצעה אך לבסוף התרצה ובתנאי שזו תהיה הלוואה. אליהו החזיר את ההלוואה עד הסנט האחרון ודאג לאסוף קבלות ממנו. כשנפטר משה שרת מצאו פתק בביתו בו נכתב כי העניק הלוואה של 5000$ לאליהו. משרד החוץ דרש את הכסף ולאחר שאליהו הציג את הקבלות שלחו לו מכתב התנצלות.

זה לא היה הדבר היחיד שעשה שרת למען אליהו. הוא הטיס ללוס אנג'לס את אשתו של אליהו, יחד עם בנם, וסידר לה עבודה בקונסוליה. בקיץ עבד אלוף במיל' אליהו בן חור, בן ה-44 כסבל בנמל של לוס אנג'לס.  הוא המשיך בלימודיו באוניברסיטת לוס אנג'לס, שהיתה  קרובה יותר לקונסוליה מאשר אוניברסיטת ברקלי.

באחד הימים קיבל אליהו בקשה מהקרן קיימת לישראל לבוא ולהרצות בסן פרנסיסקו. הוא קיבל כרטיס טיסה, טס, הרצה וחזר לביתו. לאחר מספר ימים קיבל צ'ק על סך 150 דולר. הוא מספר:

"החזרתי את הצ'ק לשולחים וכתבתי: רבותי, אינני רגיל לפעול למען הקרן הקיימת בתשלום". הם החזירו לי את הכסף והסבירו כי אצלם מקובל לשלם והם אינם יודעים מה לעשות בכסף. שוב החזרתי הצ'ק וכתבתי "זה שאינכם יודעים מה לעשות בכסף, אין זה עיניני. אני מבקש מכם לא לשלוח אלי שוב את הצ'ק".

עד מהרה החל גם בנו של אליהו, דוד ללמוד באוניברסיטה לצד אביו.  באחד הימים נקרא אליהו לקונסוליה שם העניק לו הנספח הצבאי דרגות אלוף. היה ברור לאליהו כי דרגות האלוף ניתנו לו באישור של דוד בן-גוריון.

עד מהרה סיים אליהו את לימודיו, והתיידד עם משפחה יהודית עשירה שלקחה אותו לעבוד באחד ממפעליה.  לאחר שהייה של שש שנים בארצות הברית, חזר  עם משפחתו לארץ והחל לעבוד כמהנדס ראשי בכור תעשיות, חברה ציבורית ענקית שהעסיקה בשיאה עשרות אלפי עובדים.

לאחר עבודתו בכור עבר בן חור לנהל את "ידע חברה למחקר ופיתוח", חברה שסוחרת בידע של מכון וייצמן ונמצאת בבעלות המכון. מספר שנים לאחר מכן הפך למהנדס באיגוד התעשייה הקיבוצי והיה מבקר הפנים ואחראי תלונות הציבור בעיריית הרצלייה.

 

יחידת הספר

לפני פרוץ מלחמת ששת הימים פנה משרד הביטחון אל בן חור וביקש ממנו להקים יחידת מתנדבים לכיבוי אש בכל יישוב. על היחידה היה להתאמן ולרכוש ציוד, בעזרתו יוכלו אנשיה לתת מענה ראשוני לשריפות. בן חור גייס את ותיקי ההגנה, חיילים משוחררים ממלחמת העולם השנייה ומאיגוד השוטרים המשוחררים וצרף אותם לצוותו. בן חור מספר כך:

"בדקנו את כל האנשים וסיווגנו אותם מקצועית – שלא יהיו בלופים. גם גייסנו נשים כנהגות – עם רכב פרטי. זה דפק באופן יוצא מן הכלל. כל האנשים המתנדבים האלה קיבלו אות מלחמת ששת הימים."

 

בשנת 1967 התמנה אליהו בן חור למפקח כללי להנדסת בטיחות באיגוד הישראלי של חברות הביטוח. בן חור טען כי השם היה מפוצץ אבל התפקיד היה בלוף אחד גדול.

בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים ספגו יישובי הצפון מהתקפות בלתי פוסקות מצד הגבול הלבנוני.  בן חור האמין כי בטחון היה לא רק נשק וכוח אדם אלא גם חיזוק יישובי ספר. חלוציות כוללת התנדבות, ואת זה, אמר אליהו, הוא מבקש קודם כל מעצמו ולא מאחרים.

עד מהרה ארגן בן חור יחידה התנדבותית לוחמת שהכילה יוצאי ההגנה, האצ"ל והלח"י שנקראה למ"ס – לוחמי המדינה לספר. בשנת 1969 במסיבת עיתונאים סיפר בן חור כי ליחידה התנדבו יותר מ 1000 איש. כל אחד מהמתנדבים ביחידה הזו היה אמור לצאת לשבוע ימים בצפון הארץ. תמורת השירות לא קיבלו המתנדבים שום תשלום.

בארכיון ההגנה עברתי על הטפסים ששלחו המתנדבים. הנה כמה מהם:

שפיאצקי אפרים, נולד בשנת 1902. נסיון צבאי – מפקד פלוגה בפרטיזנים

מאיר שרעבי- ניסיון צבאי –  קשר, הדבקת כרוזים ושמירה, קרבות במסגרת האצ"ל ברמלה ויפו

יוסף ונציה. שנת לידה – 1903. ניסיון צבאי – 10 שנים בלגיון הזרים הצרפתי,  השתתף בקרבות צפון אפריקה, הודו וסין

דב מטוס מכפר יחזקאל היה בגדודים העבריים

על כולם עלה ד"ר יעקב וינר שנולד בשנת 1894 ושירת בצבא האוסטרו הונגרי במלחמת העולם הראשונה. תחת ניסיון צבאי כתב ד"ר וינר – "הייתי זמן מה שליש ומ"מ קצין מטה כללי במפקדת בריגדה. הייתי צלף מצוין עם הרובה האוסטרי למרחק של 1500 מטר אבל בודאי אהיה זקוק לתרגילים חדשים".

בשנת 1969 חזרו ראשוני המתנדבים משירותם ביישובי הספר בצפון. צריך להבין. ביישובים הללו ישבו חברה צעירים, עובדי אדמה בעיקר. בוקר אחד מגיעים אליהם חברה מבוגרים, זקנים, בשנות השישים ושבעים לחייהם, שזה כמו שנות השמונים והתשעים בימינו. הזקנים, חלקם עם מקלות הליכה והליכונים, טופחים לצעירים ההמומים על השכם ואומרים אל תדאגו באנו לשמור עליכם.

הצעירים היו המומים. הם חשבו שמישהו צוחק עליהם. אחד המתנדבים, אורי פומפיאנסקי מנתניה כתב לאלוף בן חור על חוויותיהם בקיבוץ אֲדָמִית:

 

למרות שמאות מתנדבים שלחו טפסים ליחידה החדשה, משרד הביטחון לא אהב את היוזמה הפרטית וסירב לבטח את המתנדבים הרבים. בן חור שוחח עם ראש הממשלה גולדה מאיר, ששלחה אותו למשה דיין שר הבטחון, ששלח אותו לסגן שר הבטחון צ'רה, הלא הוא צבי צור שהיה הרמטכ"ל השישי.

צור טען באוזני בן חור שקר בחורף באזור הצפון והלא המתנדבים אינם אנשים צעירים ובאופן כללי ניסה להניא את בן חור מהפעלת היחידה. בן חור לא הצליח לשכנע את צור והיחידה התפרקה.

 

מלחמת יום כיפור

כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים הרגיש אליהו שהוא רוצה לעזור אבל ידע שלא יועיל אם "יסתובב בין הרגליים" במטכ"ל. במקום זה, הוא הגיע לעיריית תל אביב והציע את שרותיו כנהג. חיילים רבים היו בחזית וחסרו ידיים עובדות. העירייה שמחה והוא קיבל לידיו מפתחות של משאית זבל או מכונית-אשפה כפי שקרא לה, אותה נהג כחודש ימים.

 

 

קריית שמונה

לאחר מלחמת יום הכיפורים חרה לאליהו מצבה של קריית שמונה. הוא טען בראיון

 

אליהו עבר לקריית שמונה, הקים בה משמר אזרחי שימש כיועץ לראש העיר בענייני בטחון, ויועץ העירייה לתיעוש העיר במשך שנים רבות.

על התנדבותו בקרית שמונה ובתל אביב זכה אליהו בשנת 1975 לפרס אזרחות טובה. בעיתון דבר נכתב כי קיבל את הפרס "כאות הערכה על כך שהטיף כל השנים להתנדבות ונתן דוגמא אישית לכך".

 

בשנותיו האחרונות חלה אליהו ונלחם במחלתו במשך זמן רב. בבית האבות שבו התגורר כתב פתקים ורשימות קצרות. לפני מותו עוד הספיק להוציא לאור את ספרו המרתק 'לצאת את הגדר'.  ימים ספורים לאחר שיצא הספר, בשנת 1985, הלך אליהו לעולמו.

את הפתקים והרשימות שהשאיר אחריו, אסף חברו מאיר דוידזון והוציא לאור ספר שני על חייו של אליהו בשם "דמותו של אלוף שנוי במחלוקת".

 

שאלתי את עצמי מדוע שמו של אליהו לא התפרסם כשמם של חבריו?

את התשובה, אני חושב, מצאתי בכתבה בעיתון מעריב משנת 1958. באותה שנה התקיים בארץ "כנס ההעפלה והבריחה". בן חור בחר שלא להשתתף. רפאל בשן, כתב ידוע ממעריב נפגש עם בן חור הזועף שטען כי מנהיגים מסוימים לקחו לעצמם קרדיט על מבצעי ההעפלה בעוד שרבים וטובים כלל לא מוזכרים.

"הבריחה וההעפלה אינם קונצנזוס של אף אחד", אמר בן חור לבשן, "איש אינו יכול…

הראיון ממשיך ובן חור מספר – "עוד כשהיינו בלוב…"

בסופו של הראיון מגיעים שוב לכנס ההעפלה.

 

בערב הזיכרון לזכרו סיכם מאיר דוידזון את פועלו של אליהו בן חור כהן כך:

 

בסיום דבריו, אמר דוידזון כי אליהו היה דוגמא חיה למונח "בכל נפשך ובכל מאודך".

 

גרשון ריבלין שהיה סמל בפלוגת התובלה, גם הוא הספיד את אליהו:

"המפקד והאלוף אליהו בן חור הדמות הסוערת והנאבקת, האיש אשר אש בערה בעצמותיו מאז הכירונו, אשר לחם למעלה מעשר שנים בכל מחלותיו ובמותו בערב שבת נאסף אל עמו…אליהו בער תמיד בשלהבת אש ותמיד רצה כי להטו ילבה להבות, בלב כל אחד מהסובבים אותו.

מאביו אבא כהן ראש וראשון למכבי האש בתל אביב נחל את חוסר המנוחה ולהט הדבקות במטרה. בית הכוהנים בחולות צפון תל אביב היה יומם ולילה קלחת שוקקת לכל בחור וטוב, לשם הביאו כלים מוברחים, שם הייתה תחנת האזנה האלחוטית לשידורי הבולשת משם יצאו צעירים נלהבים לבצע תכניות ומעשים.

ובין בני אבא כהן בלט אליהו. בעל עיני הפלדה הבלתי רגילות, הוא היה אחד מחבורת הבכירים שצמחו ליד אליהו גולומב, דוב הוז, יוסף הכט, יצחק שדה וחבר ומפקד למופת לפעילות ותעוזה, ליציאה מהגדר, ולא רק הגדר הפיזית, ולכל חריגה מעבר למה שנהוג היה עד אותו יום.

תמיד מתייצב במצודות המסוכנות שבחומה- אש, במחצבות ראש העין, אש בירושלים ובנודדת קריית ענבים, אם בראש ראשוני הפו"ש, או בין המתנדבים ללבוש את מדי הצבא הבריטי, ושם הוסמך(?) ע"י מפקדת ההגנה כבכיר לחברינו בצבאם ועליו הוטל לכנס אותם לארץ ישראל בבוא רומל בשערי מצרים ואחרי כן באירופה  מן הנשארים את שרידי עמו אל אוניות ההפעלה שבאיטליה. והוא היה זה אשר בידיו הופקדה מחלקת ההדרכה במטכ"ל להכין את מגוייסינו למלחמה של ממש. והוא היה זה שהסיר מכתפיו את דרגות האלוף שלו והלך לנהוג ג'יפ בחזית הנגב…

אליהו לחם בעצמו בחייו ובמותו. החיות שלו ורוחו הסוערת לא עזבוהו עד יומו האחרון."

אליהו כהן, אליהו בן חור. אליהו.

 

[/su_spoiler]

Podcast: Play in new window | Download (95.5MB)

Subscribe: Google Podcasts | Pandora | iHeartRadio | TuneIn | Deezer | RSS | More