פרק 150: הטלנובלה של חביבה רייק – גיבורים נשכחים (פודקאסט היסטוריה)

סיפורה של חביבה הוא טלנובלה שלמה. סיפור על עוני, יהדות בגולה, ארץ ישראל, ציונות, מלחמת העולם השנייה, אישה פורצת דרך שלא ידעה לוותר.

במהלך מלחמת העולם השנייה אמרה חביבה – " עלינו לצנוח לתוך אירופה זו, כאם הפורצת לתוך בית בוער להציל את ילדיה".

לכידה

סיפורה המדהים של חביבה רייק בשילוב קרוב ל-30 יצירות מוזיקליות שונות.5231

הפרויקט "הגיבורים הנשכחים" הוא יצירה חדשה של בית אבי חי ו-"קטעים בהיסטוריה" אשר מביאים לקדמת הבמה דמויות היסטוריות שנדחקו אל קצוות הזיכרון ולא זכו לתפוס מקום של כבוד בספרי תולדות ישראל.
מאחורי כל גיבור נשכח נמצא סיפור מרתק לא פחות מהסיפורים שאנו מכירים מדפי ההיסטוריה. את הסיפורים הנשכחים הללו ננסה להכיר, להבין ולהחיות ממרחק הזמן.

בקרו באתר של בית אבי חי – www.bac.org.ilHila_Korach

ובאתר הסדרה "גיבורים נשכחים" שם תוכלו לגלות אירועים ייחודים הקשורים לסדרה אותם תנחה הילה קורח ובהם אני אציג דמויות נוספות ומרתקות.

ב-1.3.2016 יתקיים בבית אבי חי ערב מיוחד בנושא "מרגלות נשכחות", ביניהן חביבה רייק. בואו לשמוע על מרגלות שעשו היסטוריה. כנסו לכאן – הגיבורים הנשכחים של קטעים בהיסטוריה ובית אבי חי.

מנחה – הילה קורח

האזנה מהנה!

לכידה

מוזיקה

  1. אביב לבנת – מדינת היהודים – (באישור היוצר)
  2. Building_Vistas_Together_with_More_Piano – Teknoaxe
  3. exit insensitive music for astor & friedrich – Daniele Casolino
  4. 118565__antwash__motorcycle-passing – freesounds.org
  5. Mystery Sting – Kevin Macleod
  6. Climbing_a_Square_Tree – Teknoaxe
  7. Drifting_Away_from_the_World – Teknoaxe
  8. Pathway_to_the_Moon – Teknoaxe
  9. Traveling_Snow_Wagon – Teknoaxe
  10. https://www.youtube.com/watch?v=sUK1sKSXNYE
  11. https://www.youtube.com/watch?v=xKpqUtKs7n4
  12. Waltzes_and_Duets – Teknoaxe
  13. Dead_Piano_Island – Teknoaxe
  14. AhDah – Kevin Macleod
  15. Touching Moments Five – Circle – Kevin Macleod
  16. Crisp_Dawn – Teknoaxe
  17. As_the_Smoke_Clears – Teknoaxe
  18. At_the_End_of_All_Things_Revised – Teknoaxe
  19. The_Fallout – Teknoaxe
  20. Solemn_Epilogue – Teknoaxe
  21. Serene – Kevin Macleod
  22. Americana – Kevin Macleod
  23. Dreamy Flashback – Kevin Macleod
  24. Reception – Teknoaxe
  25. Adrift_in_the_Cosmos – Teknoaxe
  26. Buried_Six_Feet_Under_the_Snow – Teknoaxe
  27. Forest_Spirits_Linger_MyCherryCrush – Teknoaxe
  28. Spellbound – Teknoaxe

תודה לתהילה וזאב עופר שספרם חביבה עזר לי רבות בהכנת הפרק.

 

הנערה על האופנוע

83754

פרטיזנים סלובקים

slovak partisans near Banska



חביבה עם נחיתתה בבנסקה ביסטריצה
haviva reik arriving in Banska

בחברת צנחני היישוב
Havia on left

במצרים – לומדים, מטיילים וממתינים…

חביבה שנייה משמאל-1


2016-02-24 10.27.57

חביבה

עיצוב: עמית רכס
חביבה3

תמליל הפרק

הצנחנית שלא צנחה – סיפורה המרתק והמרגש של חביבה רייק

אהלן. זהו הפרק השני בסדרה גיבורים נשכחים שיצרתי בשיתוף בית אבי חי בירושלים.  זה גם המקום להודות להם מעומק ליבי.

בית אבי חי הינו מרכז לתרבות יהודית-ישראלית המעודד יצירה מקורית וחדשה בתחום.

במהלך כל השנה  מתקיימים בבית אבי חי  מופעים, הרצאות, וסדנאות בתחומים שונים,  בהם: חברה, ספרות, שירה, חינוך, מוסיקה ומגוון פעילויות לילדים.

באתר האינטרנט של בית אבי חי תמצאו מגוון כַּתָּבוֹת, פּרוֹיֶקְטִים מעניינים ואירועים מרתקים בנושאים שונים בתרבות ובחברה היהודית – ישראלית.

רוצים לדעת עוד?  כנסו לאתר בית אבי חי – bac.org.il  – וגלו גיבורים מרתקים נוספים.

סדרת הפודקאסטים – "גיבורים נשכחים"

גיבורים נשכחים הינה סדרה על גברים ונשים שלקחו חלק באירועים מכוננים בתולדות העם היהודי ומדינת ישראל אך מצאו עצמם, נשכחים.  פעמים מפני שלא הצליחו במשימה, פעמים כי מישהו אחר לקח את כל התהילה וּלְעִתִּים בלי כל סיבה נראית לעין.  אנחנו כאן כדי לספר את סיפורם של הגברים והנשים הללו.

חביבה רייק – חיים של בחירה בדרך הקשה

חישבו על הפעם האחרונה שבה נאלצתם לקבל החלטה משמעותית בחייכם. מתי הייתה הפעם האחרונה בה עמדתם בצומת מרכזי ושאלתם את עצמכם –  לאיזה כיוון עלי לפנות? היום אתם עומדים לשמוע סיפור על אישה מיוחדת, שמצאה את עצמה פעם אחר פעם בצומת מרכזי שכזה. בחירתה הייתה תמיד אותה בחירה.

בשנת 2005 נולדה בִּתִּי הראשונה בעת שהתגוררנו ברחוב חביבה רייק בגבעתיים. הרחוב הסמוך נקרא על שמה של חנה סנש, אותה הִכּרתי היטב. אבל את חביבה רייק, לא הִכּרתי ממש.  ידעתי שהייתה צנחנית שצנחה באירופה בזמן השואה. הסתבר לי –  שטעיתי. למעשה בעת כתיבת הפרק הזה, גיליתי כמה מעט אני יודע אודות האישה המופלאה הזו.

סיפורה של חביבה הוא טלנובלה שלמה. סיפור על עוני, על יהדות בגולה, על ארץ ישראל, על ציונות, על אישה פורצת דרך, על חושך גדול ועל מה שעושים כשמגיעים לצומת דרכים.

במהלך מלחמת העולם השנייה כשהציעו לחביבה לצנוח באירופה, היא ביקשה זמן לחשוב על כך.  חבריה ניסו להניאה מהרעיון. זו משימת התאבדות, הם לחשו. חביבה הישירה את מבטה ואמרה – " עלינו לצנוח לתוך אירופה זו, כאם הפורצת לתוך בית בוער להציל את ילדיה".

בהקדמה לספר "כאם החשה להציל", שיצא לזכרה של חביבה בשנת 1964, כתב יצחק שדה, מפקדו המיתולוגי של הפלמ"ח, כי לא פעם שאל את עצמו מדוע לא סופר סיפורה של חביבה? תשובתו היתה שקל יותר לספר את סיפורה של חנה סנש שהשאירה מאחוריה חומר רב, יומנים ושירים שהולחנו– "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה"…אלי אלי שלא יגמר לעולם…

חנה המשיכה לכתוב גם לאחר שנתפסה ובמהלך ישיבתה בכלא בהונגריה. על גופתה נמצאו פתקים ושירים שכתבה. סיפורה של חנה היה כה יוצא דופן עד כי הוא הֶאֳפִיל על כל הסיפורים האחרים.

חביבה? היא הייתה אישה פשוטה, כמוני וכמוכם שנעמדה ולקחה על עצמה משימה ועוד משימה, בכל פעם שהיו זקוקים לה.  תיכף תבינו על מה אני מדבר.

יצחק שדה סיפר כי פעם הלכו יחד ברחובות תל אביב כשחביבה אמרה: "אין אני רגילה לדבר, אבל זאת רוצה אני להגיד לפני לכתי: אני בטוחה שאגיע למחוז חפצי. אני בטוחה שאעשה כל מה שיוטל עלי, ואני בטחה שאחזור."

"אך היא לא חזרה. שני שלישים של נבואתה התקיימו. היא הגיעה. היא הצילה נפשות, נפשות רבות. "

מעטים הכירו את חביבה, הקשה יצחק שדה, אך כל אחד מהם אמר כי חביבה היא אישיות ואין יודע להוסיף דבר. בחברה הקטנה שלנו שותקים על חביבה וּכבדה עלינו השתיקה. היה טוב אילו קם מישהו, בעל כח וכישרון, לספר עליה.

אז אולי חלקכם  שמע על חביבה רייק, אבל אני בטוח שחלק גדול מכם לא מכיר את סיפורה המלא והמרתק. לכן, כאן, אולי בפעם הראשונה, תשמעו את סיפורה יוצא הדופן של חביבה.

לאחר שחקרתי את סיפורה של חביבה, נסעתי בקיץ 2015  בעקבותיה והגעתי למחוזות בהם גדלה, ובהם, גם נרצחה.  את שראיתי, ששמעתי ושחשתי אחלוק עמכם בפרק הקרוב. בשבילי לפחות, סיפורה של חביבה הוא לא רק סיפור היסטורי חשוב, אלא גם סיפור אישי מרגש מאין כמוהו. אז יאללה, מתחילים…

חביבה רייק – השנים הראשונות

מרתה רייקובה נולדה בשנת 1914 באימפריה האוסטרו-הונגרית, בסלובקיה של ימינו, כמה ימים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה או המלחמה הגדולה. מאוחר יותר היא תשנה את שמה לחביבה רייק.

משפחתה של חביבה, כמו משפחות רבות באותם ימים, הייתה סלט ארופאי. אביה היה הונגרי, אמה היתה ממוצא אוסטרי ודיברה אך ורק גרמנית, ואילו חביבה גדלה בסלובקיה.

באימפריה האוסטרו הונגרית חיו עמים רבים והיה צורך להבין ולדבר במגוון שפות. אמנם, בבית דברו גרמנית, אולם חביבה שלטה גם בהונגרית, סלובקית, צ'כית ואפילו הבינה קצת רוסית.  לפני שעלתה לארץ למדה גם עברית ואנגלית.

משפחתה של חביבה רייק, טרם שנולדה, התגוררה בבודפשט. לאב היה מפעל קטן אך הוא פשט רגל, ומשפחתה של חביבה ירדה מנכסיה, או במילים אחרות, הפכה לענייה.  אביה ואימה ארזו את מה שיכלו, עזבו את בודפשט ואת דירתם המרווחת ועברו לדירה קטנה ועלובה בכפר סלובקי נידח מאות קילומטרים צפונית לבודפשט. השירותים, כמובן,היו בחצר.

בכפר הסלובקי הנידח עבד האב בבית חרושת לנייר ומשכורתו הספיקה בקושי רב לפרנס את המשפחה כולה.

לאחר המלחמה הורע מצבה של המשפחה ואחיה הגדול ואחותה, בני 9 ו-12 יצאו גם הם לעבוד בשדות האזור על מנת לעזור למשפחה. אמהּ של חביבה כתבה למשפחתה בווינה על מצבם ואלו שלחו להם חבילות שהקלו במעט על המצב.

כשהלכה מלחמת העולם הראשונה והתקרבה לכפרם של משפחת רייק, ארזו בני המשפחה שוב את מעט מיטלטליהם ועברו לכפר שהיה סמוך לעיירה בנסקה ביסטריצה השוכנת במרכז סלובקיה. את העיירה שהפכה לעיר, מקיפים הרים גבוהים וסמוך אליה יש אתרי סקי ושבילי הליכה מדהימים. הפארק הלאומי של סלובקיה שנמצא לא הרחק נקרא "גן העדן של סלובקיה" ויש בו מסלולים מדהימים עם סולמות גבוהים, שבילי עץ מעל מים גועשים ועליות תלולות שבסופן אתה מרגיש שעוד רגע פורחת לך הנשמה ואתה עולה לגן עדן… במיוחד אם יש לך ילדה על הגב שלא מוכנה לרדת…

מקור השם נובע מהשורש בנסקה או מכרה בסלובקית וביסטריצה על שמו של הנהר המקומי הזורם בסמוך לעיר כך ששמה של העיר בתרגום חופשי הוא מכרות הביסטריצה כמו דג על דן, קייאק על הירדן או מכרה על הביסטריצה. דומה משהו.

אביה של חביבה, ארפד, התמנה למנהל המחסן של מפעל הנייר באזור החדש ומצבם הכלכלי של בני המשפחה השתפר. כשאני אומר השתפר זה לא אומר שהם יכלו לנסוע לדיל בטורקיה. זה אומר שהם יכלו להרשות לעצמם לקנות חלב לילדים הקטנים ולהדליק את האח בחורף כמעט בכל ערב.

ילדי המשפחה למדו בבית ספר מקומי שהיה אולם גדול בו התגודדו מאות ילדים, ומורה הייתה עוברת ביניהם, מסבירה ומלמדת כמה שהיה ניתן. ילדי משפחת רייק למדו על חגים נוצריים, השתתפו בטקסים ולמעשה היו יהודים מתבוללים לכל דבר.

באותה תקופה לא פשוט היה להיות יהודי.

האנטישמיות הייתה גלויה, מכוערת, ומכל עבר. אפילו ילדי משפחת רייק שהיו יהודים בלי כיפה או סממנים חיצוניים, זכו מדי פעם לכינוי "יהודי מלוכלך".

לאחר המלחמה הגדולה נסגר המפעל בה עבד אביה, והמשפחה עברה לכפר בשם ראדוָון שהיה צמוד לעיר הגדולה בנסקה ביסטריצה.  ביתם היה בין שניים וחצי חדרים, השירותים עדיין היו בחצר ואת המים שאבו ממשאבה ידנית שהייתה מחוברת לצינור מים שעבר ברחוב. תחשבו מה קורה כשבחוץ  30 מעלות מתחת לאפס ואתם צריכים לשרותים. ככה נולד סיר הלילה והדלי שבו היו עושים צרכים באמצע הלילה. זה כנראה פחות מטורף מלצאת החוצה בחושך מוחלט ובקור מקפיא עצמות.

חביבה החלה ללמוד בבית ספר יהודי נאולוגי שהיה בכפר, כמו גם שני אחיה הצעירים. נאולוגי הוא משהו בין קונסרבטיבי לרפורמי. בבית הספר למדו היסטוריה יהודית, את סיפורי התנ"ך, גיאוגרפיה, מתמטיקה ולשון. אחיה הגדולים של חביבה כבר יצאו לעבוד כדי לעזור למשפחה להתקיים.

חביבה למדה ,כנראה בפעם הראשונה בחייה, על חגים יהודיים וכמה מילים בסיסיות בעברית. בבית הספר למדה חביבה כי להוריה יש גם שם יהודי חוץ משמם שהכירה. שמותיהם היו מרדכי ואסתר והנה בית אחד בו כל יום היה פורים.

אביה של חביבה היה, ובמידה מסוימת נשאר, חידה. ישנן עדויות לכך שהאב היה מהמר כפייתי ואת כספו המועט בזבז במשחקי קלפים. לאחר שעברה המשפחה לכפר החדש החל האב להסתובב בדרכים במשך כל ימות השבוע ובסופי שבוע שב הביתה, ובכיסו פרוטות מעטות. שלושה מששת הילדים כבר עבדו והתגוררו בבתי מעסיקיהם, כך שהיו פחות ילדים בבית משפחת רייק וחלק ממשכורת הילדים העובדים הגיעו לאם הבודדה.

כשהיה ארפד בן 53 יצא לעוד אחד ממסעותיו בעקבות הפרנסה ולא שב. עקבותיו לא נודעו ולאחר תקופת הצער שוב לא דיברו עליו בבית משפחת רייק.

שנות התיכון, פרנסה וציונות

לאחר שש שנות לימוד חביבה רצתה להמשיך בלימודיה. אם לא הייתה ממשיכה, הייתה הופכת לעוזרת או מטפלת ואחר כך ככל הנראה למנהלת משק ביתה. חביבה נרשמה ללימודי המשך וכעבור שנתיים סיימה את בית הספר בעיר בגיל 14.

עתה עמדה בפניה בחירה לאיזה בית ספר תיכון ללכת… – לבית ספר בו אפשר לרכוש מקצוע בסיסי או לבית ספר תיכוני בו אפשר לרכוש השכלה שתכשיר את הדרך לאוניברסיטה. בזמן שחביבה התלבטה חלתה אחותה הגדולה, עזבה את עבודתה וחזרה לגור בבית יחד עם חביבה ואימה. לאחר תקופה לא פשוטה נפטרה האחות בגיל 20 ממחלת הסרטן.  ליבה של אימה נשבר בשנית.

חביבה הבינה שעליה ללמוד מקצוע מעשי ומהיר כדי להכניס כסף לקופת המשפחה, והחליטה ללמוד במסלול של שנתיים ב-"אקדמיה למסחר" בה למדו מקצועות משרדיים כמו הדפסה במכונת כתיבה, קצרנות, ניהול חשבונות ועוד. מדי פעם היה מגיע אחד מאחיה לעיר ולוקח אותה לסרט או לגלידה, וכך הייתה זוכה הנערה הענייה מרדוואן בקצת פינוקים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה קמו תנועות נוער רבות שהיו לאומניות ואנטישמיות. הן היו אנטישמיות ממספר סיבות, אבל בעיקר מפני שליהודים היה חיבור ליהודים אחרים שהתגוררו לעיתים במדינות אויב. האנטישמיות הלכה והתעצמה גם במלחמת העולם הראשונה. אביגדור מאירי בספרו השיגעון הגדול מספר על פגישה שהייתה לו ולידידו יעקב מרגלית עם איכר אוקראיני.

לאחר שאביגדור חולק עם האיכר ומשפחתו הרעבה מלחמו, מתנהלת ביניהם השיחה הבאה:

"– מדוע לא נכנסת גם אתה למלחמה? –  שאלתי בעורמה את האיכר.

– די  לי בבני היחידי, שהיהודים לקחו אותו להרוג במלחמה.

– היהודים?

– ומי עשה את המלחמה הזאת אם לא הם?

– אני גם כן יהודי, דודי – אמרתי לו.

האשה הביטה בי בעיניים עגולות –  והצטלבה מהר במלמול-תפילה. העלמה הפסיקה את בת-צחוק-המוות שלה והביטה בי באכזבה נוראה, והאיכר אמר, כשהוא פונה לעבודתו:

– לֵך באלוהים, לך.

עזבתי אותם והלכתי יחד עם מרגלית, ששימש כל הזמן תורגמן ביני ובין האיכר…

 הנה –  אומר מרגלית לעצמו –  אפילו על פתחו של גיהנום שונאים אותנו!"

גל האנטישמיות הביא לכך שמלבד ארגוני הנוער הלאומניים, הוקמו גם ארגוני נוער יהודיים, כגון:  השומר הצעיר, מכבי הצעיר, בית"ר וארגוני ספורט יהודיים  -מכבי ובר כוכבא, שהיוו מקום כינוס ליהודים שהיו חילוניים ולא מצאו מסגרת מתאימה אחרת.  בתוך עשרים שנה בערך ועד לשנת 1939, קמו יותר מעשרים וחמש תנועות נוער יהודיות ברחבי אירופה שאליהן הצטרפו אלפי בני נוער.

בעוד בני הנוער מצאו דרך חדשה להתאגד, לדבר על עתידם, ללמוד דברים חדשים ולדרוש את אשר מגיע להם בתור אזרחי המדינה, הוריהם לא ראו זאת בעין יפה. הורים דתיים לא אהבו שילדיהם סוטים מדרכם ואילו יהודים שכבר לא היו מחוברים ליהדות לא הבינו מדוע במקום להצטרף לארגון מקומי הם מצטרפים דווקא לארגון יהודי עם זיקה לציונות שעלולה הייתה להביא יותר נזק מאשר תועלת.

בשנת 1929 פקד משבר כלכלי את העולם, ומפעלים, בתי חרושת ועסקים רבים נסגרו. משפחתה של חביבה חששה לגורלה הכלכלי וחביבה שהבינה כי נגזר עליה לעזור לאמה, סיימה את שתי שנות לימודיה ומיהרה לצאת אל עולם העבודה. היא הייתה יכולה כמו שאר חברי כיתתה להמשיך במסלול לימודים ארוך יותר ולהתקדם, אך המציאות שנכפתה עליה הייתה שונה, ובגיל 16 עזבה את בית הספר והחלה לעבוד.

חביבה מצאה עבודה כפקידה בחנות לחומרי בניין, ציוד חקלאי ומוטורי אצל האחים היהודים נוברגר. חביבה הייתה עובדת חרוצה שדאגה לכל הצרכים המשרדיים של המפעל – טיפול בדואר יוצא ונכנס, תיוק מסמכים, הזמנות וכיוצא בזה. כשהייתה משתעממת, הייתה יורדת לחנות בקומה הראשונה ולומדת על חומרי בניין, על קוטרם של צינורות, על מנועים ועל עוד כל מיני דברים שנשים לא היו אמורות לדעת. הידע של חביבה די הדהים את הלקוחות ששמחו לקבל שירות בנושאים "גבריים" מידי אישה חייכנית ונעימה.

בחנות של האחים נוברגר היו זוגות אופניים רבים וחביבה עשתה בהם שימוש בעת נסיעותיה בעיר. משראתה חביבה גם את האופנועים שמכרו האחים נוברגר היא "נדלקה", ועד מהרה חסכה מספיק כסף כדי לקנות לעצמה אופנוע. אנשים היו המומים כשראו אותה נוהגת בכלי זה, מפני שלא היה זה נהוג בתחילת שנות השלושים באירופה לראות בחורה נוהגת בעצמה על אופנוע. עם הזמן היא קיבלה את שם החיבה "הבחורה על האופנוע".

הכסף שהרוויחה חביבה עזר לה ולאמה ואפילו נשאר מספיק כדי שתוכל לרכוש לעצמה בגדים חדשים ולצאת לסקי באזור עם אחד מאחיה. חביבה גלשה בהרים רבים בסביבה ולמדה להכיר אותם היטב, היכרות שתשרת אותה שנים אחר כך…

בשנת 1932 החל היטלר לבסס את שלטונו בגרמניה ולבסוף לתפוס את השלטון. מוסוליני ורעיונות הפשיזם, בו המדינה קודמת לכל הרעיונות האחרים, הלכו והתפשטו. יהודים במדינות שונות ברחבי אירופה החלו לדאוג במקצת, אבל קיוו שכמו בפעמים אחרות בהן האנטישמיות הרימה ראש, גם הגל הזה יעבור. את צ'כוסלובקיה שנפרדה לצ'כיה וסלובקיה, הנהיג באותם ימים ידיד היהודים תומאס מסריק, שהגן על היהודים בארצו, נלחם באנטישמיות, תמך ברעיון הציוני ואף ביקר בארץ ישראל. על שמו של מסריק קרויים רחובות רבים בארץ ואפילו קיבוץ בשם כפר מסריק.

חביבה המשיכה לפרוח והחלה להתנדב לאחר שעות העבודה בסניף המקומי של הצלב האדום ובתחנת כיבוי האש. היא הפכה לידועה מאוד בעיר שהיו בה בערך 11,000 תושבים וכמעט כל אחד הכיר אותה בצורה כזאת או אחרת.

עם עליית האנטישמיות באירופה, התקרבותה ליהדות בבית הספר  וכנראה גם מסיבות נוספות שנותרו כחידה עד היום, הצטרפה חביבה לקן של השומר הצעיר בבאנסקה ביסטריצה ואף אימצה לעצמה שם עברי – חביבה.

תנועת נוער זו הוקמה לא למען, אלא על ידי בני נוער שחיפשו לעצמם דרך חדשה בגולה. בתנועה למדו הצעירים על ציונות, על היסטוריה של העם היהודי, על המצב בארץ ישראל ועוד.

אט אט נשבתה חביבה ברעיונותיה של התנועה הציונית. היה זה מרד נעורים שכזה. באותה תקופה הורים רבים אסרו על ילדיהם להצטרף לתנועות ציונית שהכניסו כל מיני רעיונות "משונים ונוראים" במוחם של הילדים.  במשפחות מעוטות יכולת היו אמורים הילדים לעזור בכלכלת הבית. במשפחות עמידות היו ילדים שלמדו עריכת דין או רפואה, וההורים שלהם השקיעו בהם כל ימי חייהם. אם כך, מה פתאום לקום וללכת להיות חקלאי, השם ישמור גוואלט, אוי ויי איזמיר, בארץ נידחת ומסוכנת. זה תנועת נוער זה?  זה בררה…

משפחות שידעו אידיש בטח בירכו את מדריכי התנועות הללו ב- – זאל מאן דייעך האנגען מיט דער לוקשן פון דיינע יואך שזה בעברית – שיתלו אותך עם האטריות שבמרק שלך.

לקח לחביבה זמן רב ללמוד על מה לעזאזל דיברו חברי הקבוצה. מה היה בפלשתינה, מה היו המאורעות של שנת 1929, מה זה קיבוץ וכמובן מילים רבות בעברית שחברי הקבוצה עשו בהן שימוש. רוב חברי הקבוצה הבוגרת היו סטודנטים וחביבה הייתה אישה עובדת שהתבלטה ולעיתים… לא ממש לטובה.  באחת משיחות הביקורת שעשתה הקבוצה, בה ניסו חברי הקבוצה לתקן את דרכּיהם בעזרת חברי קבוצתם, קם אחד מחברי הקבוצה והאשים את חביבה כי היא מתנהגת בצורה איומה. צחוקה, האשים חבר הקבוצה, הוא צרחני, והתנהגותה קולנית, בולטת ובלתי מרוסנת. היא כל הזמן רק רוצה לבלוט, כל הזמן שואלת שאלות שיראו שהיא מתעניינת אבל לא מבינה כלום.  התנהגותה היא גועל נפש. כשמעירים לה היא פורצת בצחוק מתגלגל, היא לא מבינה שזה משהו רציני. צריך לפקוח לה את העיניים שתהיה מסוגלת לביקורת עצמית ותתחיל לחנך את האופי המשונה שלה".[2]

חברי קבוצה יצאו להגנתה של חביבה, שבוודאי נפגעה במקצת מהביקורת הנוקבת. הביקורת של חבר הקבוצה מאפשרת לנו להבין שחביבה הייתה שונה משאר חברי הקבוצה.

למרות הביקורות, חביבה התלהבה מהעובדה שבחיים הקיבוציים יש שאיפה לשוויון מגדרי או שוויון בין המינים. עתה החלו לדבר בקבוצה על יציאה להכשרה ואפילו על עלייה אבל לחביבה היו דאגות אחרות.

אחיה של חביבה, אימרה, היה ספר ולאחר שנים רבות בהן עסק במקצוע, רצה לפתוח מספרה משלו. חביבה עזרה לאימרה לשכור חנות ולהפוך אותה למספרה לתפארת. לאחר מכן אחותה מצאה שידוך לקונדיטור שזה עתה עבר לאזור וחביבה עזרה לזוג הצעיר לפתוח קונדיטוריה. עתה הייתה חביבה עסוקה בעבודתה, בשומר הצעיר, ועזרה ככל שיכלה במספרה של אחיה ובמעדנייה של אחותה וגיסה.

בינתיים, בעוד ועוד כנסים של הקהילה היהודית נאמו דוברים על מצב היהודים בגרמניה ועל החשש פן הדבר יתפשט גם למקומות אחרים ולצ'כוסלובקיה. חברי הקן שהגיעו לאחד הכנסים נדהמו עד כמה מנסים הנואמים להרגיע ולהסביר כי הדבר לא יצא מחוץ לגבולות גרמניה ואין ממה לחשוש.

חביבה עודדה את אחד מחברי הקן להתפרץ לבמה ולשאת דברים על רעיון העלייה לארץ ישראל כאפשרות היחידה הריאלית.  באולם קמה מהומה שלמה, שוטר שהיה במקום החל לחקור את הנער אך לאחר דין ודברים עזב את המקום.

מהר מאוד הפכה חביבה לדמות מרכזית בקן המקומי של השומר הצעיר. חברי הקן נפגשו לעיתים קרובות ויצאו עם אופניים לטיולים באזור. וחביבה למדה להכיר את הכפרים, הכבישים והשבילים שהיו מרוחקים יותר מביתה. את חברי השומר הרבים שמנו כ-70 איש אירחה חביבה בביתה. חברי התנועה שילמו עבור המצרכים ואימה של חביבה קיבלה אותם בשמחה ובישלה למענם. מאוחר יותר תספר כי כאשר הגיעה החבורה לביתם, הרגישה צעירה בעשר שנים מפני שכל הזמן הייתה בין צעירים.

עד מהרה הפכה חביבה למנהלת הקן ולרוח החיה בחבורה. משגילתה שאחד מחברי הקבוצה יודע עברית, מינתה אותו למורה והוא החל להעביר שיעורים לשאר חברי הקבוצה. היא כתבה מכתבים, ביקשה סכום כסף להקים עיתון משלהם, אירגנה כנסים והרצאות והדביקה בהתלהבותה את שאר חברי הקן. לאחר זמן מה הרחיבה חביבה  את פעילותה ודחפה להקמתם של סניפים נוספים של השומר הצעיר. חלק מהסניפים הללו היו מרוחקים עשרות קילומטרים מהעיר ופעמים אחדות רכבה שלוש שעות על אופניה יחד עם עוד חברים כדי להגיע אל קינים מרוחקים.

בסוף שנת 1935 הכירה חביבה חבר השומר הצעיר אחר שהיה צעיר ממנה בדיוק בשנה, אהרון מרטינוביץ. לאהרון היו חיים דומים לאלו שלה, הוא גדל בלי אבא וחי חיי עוני ומחסור. כבר לאחר פגישתם הראשונה, התאהב אהרון בחביבה שופעת הבטחון העצמי, החל לבקרה ולשלוח לה מכתבים.  במחנה קיץ של 1937 בעת ריקוד הורה, נקעה חביבה את רגלה. אהרון ליווה אותה ובא לבקרה בבית החולים המקומי שם גילה לה כי הוא מאוהב בה. חביבה לא הייתה מופתעת.

בשנת 1937 אירופה עדיין הייתה אותו מקום כמו בשנת 1933. גילויי אנטישמיות עדיין הופיעו פה ושם, אבל החיים המשיכו. אנשים קמו, הלכו לעבודה, חזרו הביתה ושיחקו עם הילדים ליד האח הבוער.

בינתיים אחותה, בעלת המעדנייה, התגרשה מבעלה שעזב את העיר, ואילו היא חזרה לגור בבית אמה, אך בקושי הצליחה להתפרנס. שוב  נאלצה חביבה לדאוג לפרנסת האם ושוב נדחה רעיון העלייה שלה ארצה.

באחד מן הימים הסתבר לחביבה שאמה בת ה-64 הייתה זכאית לקצבה ממשלתית, שתספיק למחייתה.  הדבר היכה בחביבה כברק ומיד ביקשה להתקבל, יחד עם אהרון, להכשרה שתוביל אותה ארצה.

בשנת 1938 נסעו חביבה ואהרון לכיוון עיר הבירה של סלובקיה, ברטיסלבה כדי  להירשם להכשרה.  לא הרחק מברטיסלאבה נמצאת וינה, בירת אוסטריה, והשניים ניצלו את ההזדמנות וקפצו לווינה לבקר את משפחתה של חביבה. משעברו את הגבול לאוסטריה שמו לב כי הרחובות מקושטים בדגלים ובסמלים נאציים. בעת הביקור התברר לשניים כי גרמניה פלשה לאוסטריה. השניים הזדרזו, נפרדו לשלום וחזרו לסלובקיה. באותו יום הכריזה גרמניה על סיפוחה של אוסטריה שאזרחיה קיבלו את הבשורה בשמחה גדולה.

באפריל 1938 לאחר שחזרו השניים לכפרה של חביבה, התחתנו חביבה ואהרון בנישואים אזרחיים. שמם הרשמי היה ארמין ומרתה מרטינוביץ. עד מהרה עברו השניים לברטילסבה שם עבדו בהכשרה בעבודות פיזיות, אהרון עבד בתחנת קמח מקומית ולאחר מכן הפך לאינסטלטור וחביבה בבית חרושת לפרקטים.

בספטמבר 1938 נחתם הסכם מינכן שאיפשר להיטלר לספח חלקים נרחבים מצ'כוסלובקיה. בנובמבר 1938 הוכרחה סלובקיה למסור את חלקיה הדרומיים להונגריה שתמכה בהיטלר כבר מיומו הראשון. הסלובקים הזועמים הוציאו צו גירוש לכל מי שהגיע למדינה מהונגריה וביניהם משפחתה של חביבה. הסלובקים גירשו את היהודים אל הגבול ההונגרי אך ההונגרים סירבו לתת להם להיכנס וכך נשארו אלפי יהודים תקועים במעבר הגבול בחורף האירופאי הקשה.

חברי תנועות הנוער זרמו במהירות לאזור, הקימו אוהלים, תנורים וניסו לדאוג למגורשים ככל שיכלו. הם גם דאגו להעביר לארץ את הידיעות על מצב המגורשים.

חביבה מיהרה לחזור לבנסקה ביסטריצה וקיבלה מכתב המלצה על משפחתה איתו נסעה לשר הפנים. השר היה בחופשת חג המולד באותם ימים, אך חביבה גילתה היכן שהה, התייצבה מולו וקיבלה את אישורו להשארת משפחתה בסלובקיה עד להגירתם לפלשתינה.

בינתיים פלשה גרמניה לצ'כיה ואילו הסלובקים בעידודם של הגרמנים הכריזו על עצמאותם. הגרמנים דגלו במדיניות הגירה וקיוו כי יהודים פשוט יעזבו את אירופה. חלק מהיהודים רצו לעזוב אך ההגירה לארץ ישראל הוכרזה כבלתי חוקית או בלתי לגאלית והיה מאוד קשה למצוא אישור לעלייה ארצה.  ארגונים שונים ניסו להעלות מעפילים רבים ככל האפשר אך הדבר היה מסוכן ודרש מאמצים אדירים.

העלייה לישראל

בינואר 1939 העפילה יהודית רייק, אחותה הגדולה של חביבה, לארץ ישראל וירדה בחוף קיבוץ שפיים.  יהודית ביקשה להישלח לקיבוץ מענית, קיבוץ אליו הייתה גם חביבה אמורה להגיע בעתיד.

בינתיים בברטיסלאבה הפכה חביבה למזכירתו של ד"ר אוסקר נוימן, יו"ר ההסתדרות הציונית שאותו פגשה בעבר כאשר הגיע לנאום בבנסקה ביסטריצה. כבר אז התפעל ד"ר נוימן מהסדר המופתי של הדוחות אותם הראתה לו חביבה.

אל המשרדים היהודיים בסלובקיה החלו להתפרץ פשיסטים סלובקים תומכי הנאצים, הם שברו והרסו מה שיכלו ואף הכו יהודים. ההגירה לארץ ישראל צברה תאוצה ורבים מחבריה של חביבה עברו למקומות מהם היה קל יותר לעלות ארצה למרות כל המגבלות הבריטיות. חביבה האיצה באהרון לעלות לבדו במהירות האפשרית, ומשזה קיבל אישור לעלות, סרטיפקט, נשק לה לשלום בלב כבד ובספטמבר 1939הגיע לנמל חיפה, עשרה ימים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה.

הזמן דחק, וד"ר נוימן, שראה כי חביבה כולה ציפייה להצטרף לחבריה בקיבוץ מענית, השיג למענה אישור לעלייה לגאלית. היא נפרדה ממכריה בראדוון ועלתה על רכבת לאיטליה. ברכבת הקיפו אותה צעירים וצעירות רבים שזכרו אותה מפגישה כזאת או אחרת בקן שלהם. משיצאה הרכבת לדרכה החלו הנוסעים לשיר את "התקווה" בגרון חנוק ובעיניים דומעות. רבים מהצעירים לא ידעו מתי יזכו לראות את בני משפחותיהם בשנית.

בדצמבר 1939 הגיעה הספינה לארץ. תחילה הורידה נוסעים בתל אביב ולאחר מכן שטה לאורך חופי הארץ עד לחיפה. כל הנוסעים ששרו בלילות ורקדו הורה כדי לשמור על חום גופם התרגשו למראה עיניהם. הנה מולם הייתה פרוסה ארץ ישראל שחלמו עליה במשך שנים.

אהרון ציפה בכיליון עיניים לפגישתו עם חביבה. זה חודשים לא ראה אותה וגעגועיו רק הלכו וגברו.  משהגיעה חביבה לרציף, הוביל אותה אהרון באוטובוס לקיבוצם החדש. שניהם היו נרגשים עד מאוד, הוא לראותה והיא לראות את הארץ שכה רבות שמעה וחלמה עליה.  בערב לאחר מסע ממושך הגיעו אל האוהל שאהרון סידר וקישט בפרחים. באותם ימים מחנה הקיבוץ היה מחנה אוהלים ארעי והחברים עבדו אצל איכרי הסביבה או בבנייה, כמו אהרון למשל, שהפך לפועל בניין.

באותו ערב פגשה חביבה רבים מחבריה וחברותיה שעלו לפניה ומיד נשאלו השאלות לגבי מצבם של אלו שנשארו מאחור. היא השתתפה בפגישה הלילית של חברי הקיבוץ ובלילה עייפה ומותשת שכבה לישון לצידו של בעלה אהרון.  החודשים בהם לא ראתה חביבה את אהרון הבהירו לה כי  אין היא אינה מאוהבת בו, ובקרוב עתיד היה הקשר ביניהם לגווע.

העבודה הראשונה של חביבה בארץ הייתה בקטיף תפוסים בפרדס חנה שהיה מרוחק כחמישה קילומטרים מהקיבוץ. את הדרך עשו ברגל כמובן, וחביבה שמחה מאוד על העבודה, על מזג האוויר הנפלא של החורף הישראלי, על השירה ועל עצם העובדה שהייתה בארץ.

באותם זמנים, לא היה קל בארץ ישראל.. מצד אחד יהודים רבים רצו להתנדב לשרת בצבא הבריטי ולעזור במלחמה מול גרמניה. מצד שני, הבריטים החרימו נשק יהודי, עצרו שומרים יהודיים שאחזו בנשק, אסרו על יהודים לרכוש קרקע בארץ ישראל, ובד בבד מנעו את העלייה היהודית לארץ. . המצב היה מבלבל וגרם לוויכוחים רבים בין תושבי הארץ, ויכוחים לוהטים וקשים במיוחד.

חביבה עבדה במגוון עבודות בקיבוץ עד שיום אחד קיבלה הודעה שמעתה תעבוד בקביעות במטבח. המטבח הוא מקום לא רע, העבודה לא קשה מדי, היא נעשית בצֶל וגם אפשר להגניב טעימה  מפעם לפעם…אבל חביבה התאכזבה קשות מהמצב. היא לא אהבה את המטבח וגם לא הייתה טובה בהכנת האוכל.  היא התחננה  שיעבירו אותה למחצבה, אולי העבודה הקשה ביותר שהייתה בקיבוץ.  משקיבלה את מבוקשה לא הייתה מאושרת ממנה.

בינתיים אחיה של חביבה, אהרון עלה גם הוא לארץ אך נתפס בידי הבריטים והושם במחנה המעצר שבעתלית. אחיה אימרה הספר ניסה גם הוא לעלות לארץ יחד עם אישתו הטרייה והצעירה אירן, אך לאחר שכבר היו על ספינת מעפילים הם הורדו ממנה בהוראה של הבריטים שגילו על יעודה האמיתי של הספינה.

אהרון מרטינוביץ בעלה של חביבה היה קומוניסט אדוק. באותה תקופה יהודים רבים האמינו באידיאלים הקומוניסטים שקראו לכל פועלי העולם להתאחד. הם האמינו שלפועל יהודי ולפועל ערבי למשל יש את אותם אויבים, בעלי המפעלים שמנצלים אותם בלי סוף. לרבים הייתה בעייה עם הציונות מפני שהיא העמידה אותם מול אחיהם הפועלים הערבים כאויבים, ואף גזלה אדמה שהייתה שייכת לפועלים הללו. בעלי האהדה לרעיונות קומוניסטיים היו אידיאליסטים שהאידיאל שלהם לעיתים התנגש עם רעיונות הקיבוץ הסוציאליסטי. מבחינת הקומוניסטים ברית המועצות הייתה ראויה להערצה וכל בעל עסק היה חזיר קפיטליסט.  לאהרון וחביבה היו אין ספור ויכוחים בנושא, אך השניים לא זזו מעמדתם. בשלב מסוים הויכוחים הללו הפכו להיות "כבדים" על חביבה ובלילות היא העדיפה להסתובב במחנה העבודה ולשוחח עם אנשים אחרים. רבים תהו מה עושה אישה נשואה מחוץ לאוהלה בלילה, אבל רבים ידעו כי חביבה הייתה חביבה.

בקיץ 1940 נשלחה חביבה יחד עם בנות נוספות למחנה עבודה בזיכרון יעקב שם עבדו בכרמים. במהלך עבודתה הכירה חביבה את צבי אריסון, בנו של בעל הכרם בו עבדה חביבה. צבי היה דודו של תד אריסון אביה של שרי אריסון. השניים מצאו חן האחת בעיני השני. מכיוון שנשארו במחנה העבודה גם בסופי שבוע, היה מגיע צבי ולוקח את הבנות לטייל ברחבי הארץ במכוניתו. כבר אז למשפחת אריסון היו נכסים רבים ועסקי ספנות חובקי עולם. עד מהרה העדיפו חלק מהבנות לא להצטרף לטיולים וצבי וחביבה נותרו לבדם.

בסוף עונת הבציר כבר היה צבי אריסון מאוהב בחביבה, הקיבוצניקית העולה החדשה, בעלת השיער הקצר, היחפה, שופעת הביטחון העצמי עם הצחוק המתגלגל. הוא ביקש להינשא לה אך היא הבהירה כי לא תעזוב את הקיבוץ והוא לא יעזוב את ביתו ועסקיו כך שאין לקשר הזה באמת סיכוי. חביבה ביקשה כי לא ישובו להיפגש עוד.

כשחזרה לקיבוץ סיפרה לאהרון את אשר אירע. הוא ביקש לסלוח לה ולהמשיך הלאה אך היא לא רצתה. האהבה מתה.  תוך מספר ימים עברה לצריף הרווקות שם התאוששה מדלקת אוזניים ופציעה בידה. היא המשיכה להתכתב עם צבי מיוזמתה, אך השניים לא הצליחו להיפגש במשך תקופה ארוכה.

בנות הקיבוץ ששמעו על הרומן של חביבה עם אריסון, נגעלו. כיצד יכולה חברת קיבוץ אידיאליסטית להיפגש עם קפיטליסט עשיר וחזיר שמנצל את פועלי הקיבוץ ועושה על גבם רווח? האם חביבה לא יכולה למצוא מישהו ראוי יותר? מאיפה החוצפה הזאת?

הרומן בין חביבה לצבי לא נפסק לאחר אותו קיץ. צבי היה מגיע לבקר את חביבה בכל מקום בו הייתה בארץ והיא הייתה מגיעה לזיכרון יעקב.

בקיץ 1941 עבדה חביבה באזור הכנרת וצבי הגיע  לאזור כדי להיפגש עימה. היחסים האלו  היו סבוכים, אך למרות הכל המשיכו השניים להיות בקשר. בסתיו של אותה שנה הייתה חביבה נוסעת לפרוק ארגזי פרי בזיכרון יעקב שם הייתה נפגשת עם צבי. השניים היו מבלים שעות ארוכות יחדיו, ולמחרת הייתה חביבה חוזרת לקיבוץ ליום עבודה מלא.

עד מהרה הפכה חביבה מטרה נוחה לחיצי ביקורת של חברות הקיבוץ. למרות שהייתה מוקפת בידידים וידידות היא הפכה לבודדה ומרוחקת.  החיים האמיתיים התנגשו עם האידיאלים של הקיבוץ.

חביבה המשיכה לעבוד במרץ ואף עברה לעבוד במפעל זעיר שנפתח בקיבוץ. עד מהרה מונתה לאחת המשרות החשובות בקיבוץ – סדרנית העבודה.

באותם ימים הקיבוץ שהיה במצב כלכלי בעייתי, קפץ על כל עבודה שהציעו לו. חביבה נאלצה לג'נגל בין החברים ובין מקומות העבודה, לשלוח את זה לפה, להחזיר את זה לכאן וכפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם אט אט הלכה והסתכסכה עם לא מעט חברי קיבוץ. היא שקעה בייאוש ושקלה לעזוב שזה בערך מה שקרה לכל חבר קיבוץ כמה פעמים במהלך חייו.

בשניים ממכתביה היא מבטאת את רגשותיה:

"בעבודת הסידור הכרתי את האנשים, רובם אוהבים את עצמם יותר מדי …יש הרבה רוע לב ושנאה (בעיקר אצל הבחורות)"[3]."

במכתב אחר לאהרון כתבה:

"הנני מאוד עייפה ומיודעת באופן רוחני וגם גופני. מיטיב אתה לדעת שמעולם לא נבהלתי מתלאות וקשיים. יש כאן משהו אחר. נוכחתי לדעת שהאנשים (לא כולם אבל רבים) אוהבים את עצמם יתר על המידה, רואים תמיד רק את עצמם….עובדה היא שטעינו, כאשר חשבנו שהתנועה חינכה אנשים. היא נתנה להם כיוון, קבעה אותם לתוך מסגרת, הורתה דרך. אולם במקום שלא היה חינוך קודם או חינוך עצמי נוסף, פוגשים אני בבני אדם, שאני, לפחות, איני יכולה אלא בקושי לתאר את עצמי חיה אתם בצוותא."

בקיץ 1941 עבדה חביבה בבית זרע לא רחוק מהכנרת, שם נרגעה ואפילו החלה להתגעגע לקיבוצה, אליו חזרה בסתיו. בחורף של אותה שנה התמנתה לנהל את מפעל התפוזים החדש של הקיבוץ, תפקיד שהתאים לה מאוד ובו עשתה חיל.  סוף כל סוף הייתה חביבה מרוצה, היה נראה שדברים התחילו להסתדר.

הקמת הפלמ"ח

בשנת 1941 התקדמו כוחותיו של שועל המדבר, הגנרל הגרמני ארווין רומל במדבריות צפון אפריקה. הם עשו את כיוונם מזרחה לכיוון מצרים והצליחו להביס את הבריטים בקרבות באזור לוב ומצרים.  לפתע התעורר חשש כבד ביישוב בא"י – אם הבריטים יובסו, הנאצים, יגיעו גם לארץ ישראל.

בעקבות החשש שהצבא הגרמני יגיע לארץ ישראל הוכנו תכניות שונות להתמודד עם המצב. אחת מהן הייתה תכניתה של ההגנה להקים גוף מיוחד של לוחמים ולוחמות שיקרא "פלוגות מחץ" או פלמ"ח. הפלוגות הללו תעשינה כל מה שיידרש מהן כולל, חס וחלילה, מלחמה אל מול האויב הנאצי אם וכאשר יגיע לארץ ישראל.

בחודש מאי בשנת 1942 נשלח חוזר לכל היישובים בארץ בו נאמר כי גיוס כללי מתבצע בארץ לפלמ"ח, ומהקיבוצים הוחלט לנדב 350 איש ואישה לארגון החשוב.  חביבה רייק שהספיקה לשמוע את מפקד הפלמ"ח, יצחק שדה, באחת מהרצאותיו בעבר, לא חשבה פעמיים.

כשסיפרה על כך לחברה קרובה, ניסתה החברה להניא אותה מלהתגייס לארגון. חביבה כבר לא הייתה צעירה, אבל היא לא רצתה להקשיב. הייתה זו הפעם הראשונה בה גייסו גם חברות, דבר שנשים נלחמו בעדו זמן ממושך. ועכשיו כשקוראים לנו, אמרה חביבה, לא נבוא? את מי ישלחו? אמהות? נשים הסובלות מבעיות בריאות? אז מי נשאר? אני.

באותה תקופה, גם הצבא הבריטי גייס נשים לשורותיו ,אבל חביבה לא אהבה את המשמעת הבריטית והעדיפה את הפלמ"ח בכל מקרה.

יהודים תושבי א"י התגייסו בהמוניהם לצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה ושירתו ביחידות שונות מחיל האוויר, דרך חיל התובלה, החימוש ועד לחיל הרגלים.

עד מהרה נשלחה חביבה לקיבוץ יגור והחלה בתכנית אמונים מפרכת. לא הייתה זו עוד תכנית אימונים של גדנ"ע אלא קורס צבאי מקצועי. המשתתפים אומנו בחבלה, אלחוט, לחימה פנים אל פנים, הפעלת נשק, אימונים גופניים מפרכים, התמצאות בשטח, קריאת מפות וערכו מסעות מפרכים בעיקר במרכז הארץ.

את שמריהו פורת ראיינתי לאחד הפרקים על מלחמת העולם הראשונה. לשמריהו מלאו 92 בחודש ינואר 2016 והוא מספר על חביבה

שמריהו פורת ונתן קמינר שירתו עם חביבה באותה פלוגה והם מספרים עליה… (2 קטעי אודיו שהקלטתי עם שניים מחבריה לפלוגה).

חביבה שמחה מאוד לצאת קצת מהקיבוץ התובעני והלחוץ. היא סיפרה כי מצד אחד האימונים קשים מאוד אך מצד שני יש הווי ובערב  היו החברים יושבים ושותים קפה יחד סביב מדורה.

על הבנות היה מוטל עול כבד. הן היו הבנות הראשונות שגויסו לפלמ"ח ואם היו נכשלות או מודחות מהקורס, היו קובעות את גורל הבנות שיבואו אחריהן. אם יעברו את הקורס יהיה ברור לכולם כי הן מספיקות טובות כדי להיות לוחמות קומנדו בפלמ"ח. אם יכשלו יתכן וזו תהיה הפעם האחרונה בה יגייסו בנות לפלמ"ח.

הבנות המשיכו באימונים המפרכים, למדו לירות ולצלוף בנשק, הלכו על חבל בגובה רב מהארץ וקפצו מבניין אל ברזנט שהחזיקו החברים האחרים. בלילות היו הלוחמים מתגנבים אל עבר בתים ביישובים יהודים וערבים סמוכים, מבלי שיראו או יתפסו. כולם כולל הבנות היו חוזרים לפנות בוקר עם שריטות וחתכים עמוקים בכל חלקי גופם.

במשך היום, בדרך כלל שבועיים בחודש, היו חברי הפלמ"ח עובדים בקיבוץ שאירח אותם על מנת לעזור לו לכסות את הוצאות האירוח. חביבה עבדה בכל עבודה מבלי להתלונן.

על האימונים המפרכים סיפרה חביבה כי הם כמעט הרגו אותם.  היא כתבה כי הם עבדו חצי יום עבודה פיזית בשדה ולאחר מכן היו עוד 8 שעות אימונים ביום.  חביבה התבדחה שגם אם היינו צריכות לעצור את רומל בגופינו היה חשוב שנשאר בחיים ושלא נהפוך לבעולות מום..  גם על המשמעת הקפדנית כתבה  "ונוסף על הכל הצריחות האלה של המפקדים והטפת המוסר שלהם…זוועה. הייתה זו כנראה פגיעה קשה מדי בכבודם, שבזמנים טרופים כאלה הוטל עליהם לבזבז את כוחם ואת כישרונם על אימון של חברות…  ריצות, ארצה-פול, מבחני אומץ ולנו הייתה אמביציה להשתוות בכול לבחורים ואף לעלות עליהם. רצנו נפלנו וקפצנו. וגרוע מזה היה מצב בליליות, כאשר שרירינו היו מתוחים כמיתרי כינור וכאבו עד אין יכולת להירדם או להתהפך מצד לצד".

בספטמבר 1942 עבר קיבוץ מענית למקום הקבע שלו לא הרחק ממקומו הארעי שבאזור כרכור. היה זה יום חג לחברי הקיבוץ וחביבה קיבלה שחרור לרגל האירוע. היא התרגשה מאוד. אט אט הלך הקיבוץ ונבנה- פה עצים חדשים, פה גג למפעל, אך חביבה לא זכתה לראות את כל אלו מפני שהייתה עסוקה באימוני הפלמ"ח הקשים והבלתי מתפשרים.

בינתיים , באירופה נשללו זכויותיהם של יהודי סלובקיה ורבים מהם נידונו להישלח למחנות בפולין. באותו הזמן לאף אחד לא היה מושג מה זה אומר… אולי אלו מחנות עבודה? דבר אחד היה ברור, משהו לא טוב קורה באירופה.

מתכוננים להילחם בגרמנים

הפלוגה של חביבה עברה בסתיו 1942 לקיבוץ אילון שבגליל המערבי. בחורף של אותה שנה הגיעו ארצה ארצישראלים מאירופה שהוחלפו בגרמנים או כאלו שהצליחו לברוח. הם סיפרו על האירועים באירופה ובפעם הראשונה נחשף היישוב לסיפורים על הזוועות שמתחוללות באירופה ולעובדה כי הנאצים החלו להשמיד את יהודי אירופה. לרבים בארץ היו משפחות באירופה והחדשות הנוראיות הסעירו את היישוב הקטן. בעקבות ידיעות אלו, הוכרזו ביישוב העברי שלושה ימי אבל, מה-30 בנובמבר ועד השניים בדצמבר 1942. ,

בקרב אנשי הפלמ"ח החלו להתעורר שאלות על מהות תפקידם והיו כאלה שחשבו על שליחת לוחמי פלמ"ח אל מעבר לים. ד"ר משה סנה דיבר אל הפלמחניקים והסביר כי כרגע מתנהלות שיחות עם הבריטים לגבי שיתוף לוחמי הפלמ"ח בקרבות באירופה. חלק מהפלמחניקים לא אהב את העובדה שמתקיימים דיונים בשעה שיהודים מוצאים להורג בברוטליות.  חיים גורי משורר ומלוחמי הפלמ"ח כתב:

"מלחמה פה, דוקטורנו – מתנהלת בלעדינו"

בפלמ"ח ניהלה חביבה רומן עם מפקד כיתה בשם יצחק ברגשטיין שנודע בכינוי בֶּרגֶל. היא הייתה המבוגרת בחבורת הבנות, רווקה לפי מה שסיפרה וגם הוא היה אחד המבוגרים, מפקד כיתה בן 36. יצחק היה נשוי עם ילדים, אך המרחק מהבית, הבדידות, הלילות הקרים והיצר הכניעו אותו ואת חביבה שהבטיחו זה לזה להפסיק את הקשר אסור ביניהם, אך לא ממש הצליחו.

חביבה זכתה להערכה רבה בפלמ"ח ובסוף שנת 1942 נשלחה לקורס פיקודי. עם זאת,  המשיכה להרהר ולהתייסר בדבר גורלה של משפחתה אותה השאירה מאחור באירופה.

בחורף 1943 הייתה חביבה בקורס פיקודי בקיבוץ חניתה.  למרות שלבשו כל מה שהיה להם, משתתפי הקורס סיפרו כי בלילות היו שוכבים תחת שמיכה ורועדים מקור. חביבה עמדה בכל המשימות, השכיבה במארבים בלילות תחת גשם שוטף, הריצות הקשות והאימונים הפיזיים והמנטאליים.

בסיום הקורס יצאה הפלוגה למסע ארוך ממרכז הארץ ועד למצדה, מרחק של עשרה ימי הליכה. הדרך הייתה קשה מאוד ורבים מחברי הפלוגה נאלצו לפרוש בגלל פצעים ברגליים, ברכיים שהתנפחו וכאבים אחרים. רגליה של חביבה כבר היו סדוקות ופצועות וחבריה הפצירו בה לעצור. חביבה לא רצתה לשמוע והמשיכה עד סוף המסע בקושי רב ובכאבי תופת. היא הוקסמה מנופי הארץ המדבריים שראתה בפעם הראשונה. לאחר המסע דיברו רבים על כפות רגליה של חביבה שהפכו לשם דבר. הרגליים של חביבה.

לאחר מספר ימי חופשה נשלחו חניכי הפלמ"ח לקורס ימי בקיבוץ שדות ים. לאחר שהגרמנים כבר לא היוו סכנה לתושבי הארץ, החלו להכשיר את הפלמחניקים להבאת עולים לארץ ולשם כך נזקקו לידע ימי. באחד הימים עלו עם חביבה לסירה חֶברֶ'ה שירדו לשחות וחזרו עירומים לסירה. הם ישבו בסירה מצחקקים אך חביבה לא הגיבה. למחרת עלתה לסירה מצוידת בגרביים, אותם חילקה לבחורים כדי "שלא יתקררו להם האיברים החשובים".

לאחר חופשה קצרה נוספת נשלחו החניכים לקורס מכי"ם בג'וערה. ג'וערה היה מקום סמוך לקיבוץ עין השופט ודליה של ימינו. השטח היה מבודד וניתן היה לראות למרחקים אם מישהו מגיע, בעיקר הבריטים.  הבריטים ניסו באותם ימים למנוע מארגונים יהודיים להתאמן בנשק ואם היו מגיעים למקום האימון, היו החניכים מעמידים פנים שהם בעצם ספורטאים במחנה. האימונים בג'וערה היו הקשים ביותר שעברו החניכים עד כה, ובנות רבות הגיעו לקצה יכולתן.

לבנות לא עשו שום הנחות. הן התחרו והתמודדו ב 30 בחורים חסונים ובכושר מעולה. המאמץ שנדרש מן הבנות היה בלתי אנושי ובלילות לא פעם, בדמעות, ביקשו לפרוש מהקורס הקשה. חביבה שגם היא סבלה לא מעט, ניסתה לעודד פה ושם אבל לא תמיד מצאה את המילים הנכונות.

בערבים לא היה לאף אחד כח לזוז אך לילה אחד לאחר שעלתה למיטתה, החליטה חביבה כי היא חייבת לעודד את הבנות. היא חמקה מהבסיס לכרם סמוך וקטפה אשכול ענבים גדול ומתוק, אך נתפסה על ידי שומר הכרם הערני ששאל אותה למעשיה. בתמימות ענתה לו חביבה שהיא בא"ש לילה או אימוני שדה ליליים, אך השומר התקשה להאמין לכך מפני שחביבה הייתה לבושה בפיג'מה. למחרת חיפשו את האשמה שניסתה לגנוב ענבים מהקיבוץ השכן וחביבה הודתה, אך הוחלט שלא להדיח אותה מהקורס.

לאחר ג'וערה חזרה חביבה לחניתה וציפתה לתפקידה הראשון כמפקדת כיתה. אך לפני שהוצבה בתפקיד פגשה חביבה נציג של יצחק שדה ששאל אותה אם תהיה מוכנה לצנוח בסלובקיה ולעזור ליהודים שם. חביבה התלבטה בינה לבין עצמה ולאחר מכן השיבה בחיוב.

היא רואיינה לתפקיד ונשאלה בדבר קשריה בסלובקיה ואם הכירה מישהו בכיר כמו ד"ר אוסקר נוימן ועוד. לאחר שהתברר כי היא מקושרת היטב בסלובקיה וגדלה בשטח בו החל מרד כנגד השלטון הסלובקי אוהד הנאצים, היה ברור כי מתאימה לתפקיד.

חביבה חזרה לקיבוץ וחיכתה עד לתחילת ינואר, אז הגיעה ההודעה כי עברה את הראיון בהצלחה. היא קיבלה רשימה ארוכה של פריטים שהיה עליה להביא לקורס בן החודשיים:  מִכְּלי אוכל, כלי תפירה ועד לִבגדים ומעיל. בינואר שמה פעמיה אל עבר קיבוץ "הזורע" שם החל קורס "השליחים".

הקבוצות בקורס חולקו על פי האזורים אליהם היו אמורות להישלח, והמחלקה הבלקנית, של אלה שהיו אמורים להישלח למזרח אירופה, מנתה 28 חברים מהם 3 בחורות. האוהלים שלהם הוצבו מחוץ לקיבוץ בשטח בוצי, מים זרמו דרך האוהל והם נאלצו להתכסות במזרונים כי לא היו מספיק שמיכות. בערבים היו מגיעים מרצים לספר להם על מצב היהודים באירופה, הקריאו מכתבים והסבירו לחניכים לקראת מה הם הולכים. בן גוריון הגיע גם הוא למחנה ואמר להם בסיום הקורס… "בסוף המלחמה על היהודים להקים מדינה יהודית שתקלוט רבבות יהודים. הממשלה הבריטית מפריעה ומונעת זאת מאיתנו. אנו זקוקים לעם ישראל שיסייע לנו וליהודים באירופה. עליכם להכין אותם למשימה זו ולכוון אותם לבוא בהמוניהם לארץ".

הקורס הסתיים במרץ 1944 וחבריו נשלחו חזרה לביתם. המחשבות התרוצצו בראשם וכל יום נראה כמו שנה. שבועיים לאחר מכן התקבלה חביבה לראיון אצל הבריטים במלון המפואר המלך דוד. הקצין הבריטי שאל אותה אם היא מבינה את משימתה לאתר טייסים בריטיים שצנחו בשטח אויב או ברחו מהשבי,לנסות להחזירם וגם להציל יהודים במידת האפשר. חביבה ענתה שכן ועשתה רושם חיובי על הקצין מכיוון ששבוע לאחר מכן הגיע רכב צבאי בריטי ואסף את חביבה לאימוני צניחה.

באפריל 1944 החלו אימוני הצניחה המזורזים והארוכים. הקורס  הותאם לשליחים שלא היו מיועדים להיות צנחנים אלא לצנוח רק פעם אחת ובכל זאת, האימונים בקורס זה היו קשים.  חביבה ביקשה מברגל, ידידה מהפלמ"ח, שיבוא לבסיס ויעזור לה להתגבר על התקופה הקשה והמתח בו הייתה שרויה.

לאחר מספר ימים עלו החניכים על מטוס שטס מעל עמק יזרעאל ותרגלו צניחה "על יבש", איך עומדים, חיבוק המצנח, המתנה לָצֶעַקָה גו!, לאור הירוק ומה עושים מיד לאחר שקופצים. לאחר מנוחה קצרה עלו שוב על המטוס ועל גביהם מצנחים. חביבה עברה את הצניחה בהצלחה וביצעה צניחה נוספת עוד באותו יום, דבר שהיה מאוד לא מקובל. לאחר מכן ביקשה לצנוח שוב מגובה שונה. הצנחנים הבריטים לא הבינו מאיפה היא שואבת את כוחותיה וחביבה השיבה – "עלי למהר!"

באותו חודש ברחו מאושוויץ שני יהודים סלובקים שסיפרו על הזוועות שמתרחשות באושוויץ וסיפורם עשה גלים באירופה וביישוב העברי.

בסוף אפריל 1944 נשלחו חניכי הקורס למצריים בטנדר בריטי שעשה דרכו במשך 12 שעות דרך מדבר סיני. חביבה וחברתה שוריקה שוכנו בדירה של משפחה יהודית בקהיר. במצריים היו עשרות אלפי ישראלים ששירתו בצבא הבריטי ועל מדיהם היה תג Palestine.

עד מהרה הוכנסה חביבה לקורס אלחוטאים בו למדה להכיר מכשירי קשר, איך לחברם, איך להקים תחנת שידור, לשדר, להצפין ולפענח מסרים ותשדורות. הקורס היה קורס מלא של מספר חודשים שהתנהל בצורה מזורזת ומשתתפיו למדו משמונה בבוקר ועד שעות הערב המואחרות

לאחר שהסתיים הקורס חיכו החניכים בקוצר רוח ליציאתם לאירופה. חביבה כתבה:

"לפני משתרעת עיר מוארת בכל מיני צבעים. אוטומובילים נוסעים הלוך וחזור… בשבועות הראשונים שהכל חדש ולא הכרת את כל הדברים המעניינים, עוד משעשע איכשהו כאן. אבל כעת זה מתחיל להימאס עלי. איני מצטערת, אני שמחה שהייתה לי הזדמנות להכיר את הסביבה החדשה הזאת. רבות ראיתי ורבות למדתי, דברים שלא הייתי זוכה להם לעולם. אבל לכל יש גבול, ייתכן שכם החיים הנוחים יתר על מידה היו לי לזָרָא [או נמאסו עלי י.מ]…אני משתוקקת כבר לחיים שקטים יותר, חיי משפחה ואם".

בקהיר חגגה חביבה יום הולדת שלושים ולאחר זמן קצר נשלחה לארץ לחופשת מולדת של שלושה ימים. לאחר ששבה לקהיר המשיכה באימוניה ולימודיה. היא למדה כיצד להפוך למרגלת טובה, כיצד להיטמע בין אנשים וכיצד להתחמק ממעקב. החיילים צוידו גם במיטב האמצעים כמו כפתור שהופך למצפן, מסורים זעירים שהוחבאו במברשת שיניים, כיסים מוסתרים, נעליים בעלי חללים שניתן היה להחביא בהן דברים, צווארונים שניתן היה להכניס לתוכם ניירות וצעיף עם מפה של סלובקיה מודפסת עליו.  החיילים גם למדו להכין תעודות מזויפות, לצבוע את שיער ראשם והגברים גידלו שפם כדי שיוכלו להסירו במהירות ולחמוק ממי שעוקב אחריהם ומחפש איש עם שפם.

חביבה וצבי ששהו בקהיר והיו במתח בלתי רגיל, פרקו את המתח יחדיו בחדרי חדרים והפכו לחברים קרובים.  למרות שצבי היה נשוי עם ילד ואישה בהריון, אהב מאוד את אשתו והקפיד לכתוב לה לא מעט, הוא מצא אצל חביבה חום אנושי שכמוהו מצאו אחרים, כמו צבי אריסון, ברגל, אהרון ועוד. הביטחון העצמי, חיוכה הכובש וצחוקה המתגלגל משכו בחוטים בלתי נראים גברים רבים, למרות שלפי התמונות ולפי אלה שהכירו אותה היא לא הייתה מלכת היופי. אבל לפעמים צחוק וחיוך הם כל היופי שבן אדם צריך בעיקר בתקופות מתח וציפייה דרוכה.

בקיץ 1944 החל מרד סלובקי כנגד כוחות הממשלה ששיתפו פעולה עם הנאצים. מפקדת המורדים הייתה בבנסקה ביסטריצה, אותו אזור בו גדלה חביבה רייק.  לא פשוט היה להגיע לאזור הזה. בעוד שלמדינות הסמוכות אפשר היה להגיע בהליכה רגלית, בסלובקיה היו כיסים של מורדים ולא ניתן היה להגיע לשם, אלא בצניחה או בטיסה.

היו שני סוגים של צניחות באותם ימים: צניחות עם קבלה, דהיינו מישהו אותת וחיכה לצנחנים על הקרקע, או צניחה ללא קבלה, בה הצנחן היה צריך לצנוח לבדו או בזוג, להגיע ליעדו בכוחות עצמו ולקוות שלא ייתפס בידי האויב.  דינם של מרגלים במלחמה היה מוות.  צניחה ללא קבלה הייתה מסוכנת מאוד ולאחר דיונים פנימיים של הבריטים הוחלט שחביבה לא תשלח למשימה שכזאת.

היציאה למשימה

לאחר המתנה מורטת עצבים הגיעו באוגוסט 1944 החדשות כי צבי בן יעקב וחביבה עומדים לצנוח בסלובקיה, במבצע שיקרא מבצע אמסטרדם.  שמותיהם שונו לעדה רובינסון ומייקל ינאי והם הוטסו לבָּארִי שבאיטליה, שם היה עליהם לעבור מספר הכשרות נוספות לקראת יציאתם, הם בילו במועדון "החייל היהודי" שבבסיס הגדול וטיילו מעט בעיר.

בסוף אוגוסט 1944 פלשו הגרמנים לסלובקיה על מנת להמשיך ולשלוט בה ולדכא את המרד. קרבות פרצו באזור הצניחה המיועד והמשימה נדחתה שוב ושוב. לבסוף הגיעה הודעה כי שלושת הגברים שהיו עם חביבה באיטליה – רפי רייס, צבי בן יעקב וחיים חרמש יצנחו לבד ואילו חביבה מהיותה אישה ומגודל הסכנה לא תצנח.

חביבה הייתה שבורה. היא בכתה כפי שלא בכתה מעולם. זמן רב כל כך התכוננה למשימה החשובה הזו, ועתה, הושארה מאחור. היא התייסרה על שלא תוכל לעשות דבר למען יהודי סלובקיה והפליטים הרבים, ועל כך שלא תזכה לפגוש מישהו מבני משפחתה.

בעוד חביבה מנסה להתעשת, היא זומנה בדחיפות למפקדה. היא ציפתה כי יאמרו לה תודה רבה ושהגיע זמנה לחזור הביתה, אך להפתעתה נאמר לה כי מטוס אמריקאי גדול, הבי-17 או "המבצר המעופף" כפי שנקרא, עומד לצאת לסלובקיה והיא תעלה עליו. חביבה עוד לא הספיקה להתאושש מההלם, כשנאמר לה, לכי לארוז כעת משום שהטיסה יוצאת מחר בבוקר.

חביבה עלתה על אחד משני מטוסי הבי-17 שלוו ב-41 מטוסי קרב מדגם מוסטנג, ובבוקרו של ה-17 בספטמבר 1944 נחתה בסלובקיה. חביבה מיהרה לרדת ופגשה ברדתה קהל של אלפים שבאו לראות את המטוסים העצומים. חביבה הסתירה את פניה מפני שלא רצתה שמישהו יזהה אותה.  המטוסים הורידו טונות של ציוד, העמיסו חיילים וטייסים שנמלטו, שהופלו או שנמלטו מהשבי והמריאו חזרה.

חביבה תהתה היכן תוכל למצוא את שלושת חבריה אך נאמר לה כי הם לא עדיין לא הגיעו לבנסקה ביסטריצה, למרות שחיכו להם על הקרקע כדי לאסוף אותם. חביבה נבהלה מהחדשות הלא צפויות. כשהחלו הרכבים לנוע לכיוון המלון בעיר שם הייתה מפקדת המורדים ושם הוקצה לה חדר, ראתה חביבה את מחוזות ילדותה, אלו שעזבה לפני חמש שנים בלבד.

חביבה עלתה לג'יפ שהוכן עבורה והורתה לנהג לנסוע למספר מקומות שהצנחנים היו אמורים להגיע אליהם, אבל אף אחד לא ראה אותם או שמע מהם. חביבה כיוונה את הנהג והם עלו אל אחת הפסגות באזור, שם השקיפה במשקפת… אך לצנחנים לא היה זכר.

במפקדה שבעיר פגשה חביבה פרטיזנים, שסיפרו לה כי לא ידעו לתחקר את החיילים שפונו במטוסים האמריקאים, וטוב שהיא נמצאת כי מעתה תוכל לבדוק היטב אם אחד מהחיילים הוא לא במקרה סוכן גרמני. כמו כן, חביבה חשה כי המדים הבריטיים והשפה הסלובקית גורמים לה לבלוט יתר על מידה ובהזדמנות הראשונה פשטה את מדיה והחליפה לבגדים אזרחיים.

לאחר שהתוודעה למצבם הקשה של היהודים באזור, היא החלה בהקמתו של גוף שתפקידו היה לטפל בַּפְּלִיטִים היהודים הרבים שהתקבצו במובלעת. היא ביקרה מכרים וידידים והצליחה לחבר בין חברי השומר הצעיר שפעלו במחתרת לבין פעילי הקהילה היהודית המקומית.  כולם ללא יוצא מן הכלל התרגשו עד דמעות מהעובדה שמארץ ישראל הגיעו שליחים לעזור לקהילה המקומית. הדבר עודד רבים והפיח בהם רוח תקווה מחודשת.

חביבה חילקה את זמנה בין פגישות במטה הבריטי וניסיונות לאיתור טייסים של בעלות הברית לבין פגישות עם ראשי הקהילה היהודית. היא הבחינה כי יהודים רבים שהגיעו לאזור יושבים בחוסר מעש או מחפשים מזון להכניס לפיהם. היא דחפה לכך שיתחילו לחפש להם עבודה יצרנית בהקדם. היא החלה לגייס למשימה יהודים שעוד היו בעלי ממון כזה או אחר והחלה לרכוש עבורם מזרנים ושמיכות. במקביל, היא חיפשה מקור תעסוקה, מפעל יצרני ממנו יוכלו היהודים שבאזור להתפרנס.

חביבה עברה להתגורר בכפר קטן סמוך לבנסקה ביסטריצה כדי לשמור על פרופיל נמוך והתגוררה עם שני אלחוטנים סלובקים שהקימו תחנת שידור בבית. כך יכלה חביבה להיעזר בהם לשליחה וקבלה של הודעות.

כמובן שהיא גם נסעה לחפש את משפחתה, אולי בכל זאת? משהגיעה למעדנייה של אחותה ראתה כי מישהו אחר נמצא בה. למשפחתה לא היה זכר.

לאחר 9 ימים בהם חיפשו את דרכם, הגיעו למפקדה הבריטית בבנסקה שלושה חיילים מזוהמים ומלוכלכים. הם הופתעו לשמוע שהסמלת עדה רובינסון מחפשת אחריהם, ולאחר שהתקלחו והחליפו בגדים, הופתעו לגלות שחביבה תוך כמה ימים בלבד העמידה את כל הקהילה היהודית על הרגליים. כולם היו עסוקים בפעילויות, עזרה לנזקקים, תרו אחר מפעל מתאים או עסקו בעבודה כזו או אחרת.

הארבעה – חביבה רייק, צבי בן יעקב, רפי רייס וחיים חרמש נפגשו וההתרגשות הייתה גדולה. חביבה סיפרה להם כי כל משפחתה איננה אך עתה זהו אינו זמן להתאבל.  הארבעה שוחחו עד מאוחר ובאותו לילה שוכנעה חביבה להישאר ללון בבית המלון בעיר במקום לחזור לחדרה בכפר.

בבוקר נודע לה כי נערכה פשיטה על הכפר בו שהתה ושני האלחוטנים נלקחו בשבי על כל ציודם. חביבה ניצלה במזל גדול.  את הפשיטה ביצעו חיילים אוקראינים שהסתוו היטב בין האוכלוסייה. הם היו חלק מצבא שהקים גנרל רוסי בשם ולאסוב ששנא את הקומוניזם ולאחר שנפל בשבי, הצטרף לצבא הנאצי.

אט אט החלו השמועות בקהילה היהודית להתברר כאמת. ארבעה שליחים, צנחנים מארץ ישראל הגיעו לסלובקיה במטרה ולהציל את הקהילה היהודית.  השליחים גילו שלצבא המורדים המקומי היו חסרים מדים ושניתן היה להקים מתפרה גדולה שתעסיק יהודים רבים.  הם לוו כסף מיהודי שפגש אותם ושנשמתו כמעט פרחה כשגילה כי הם דוברי עברית מארץ ישראל. את הכסף הלווה ברצון.

צבי בן יעקב כתב כי "הופעתנו כאן הייתה כאור באפילה…"

הארבעה המשיכו במאמציהם לאיתור טייסים ואף פגשו יהודים רבים וקיימו שיחות סלון על המצב בארץ ישראל ומדוע כדאי להם לעלות לארץ, בדיוק כפי שביקש בן גוריון. בכל אותה עת ריחפה מעליהם הסכנה של נפילת המובלעת בידי הנאצים, שאם אכן תתממש תמיט אסון גדול על אלפי היהודים שהתקבצו בסביבות בנסקה ביסטריצה.

השליחים הצליחו לשכן מאות יהודים בדירות, החלו להפעיל את מפעל הבדים אבל לא הצליחו לשכנע את השלטונות לעזור להם לדאוג לפליטים היהודים.

בשבעה באוקטובר 1944 הצליחו הארבעה יחד עם ג'יימס הולט גרין ואנשיו ממשרד ה- OSS שיהפוך בבוא הימים ל-CIA, לפנות מסלובקיה כ-30 אנשי צוות אוויר שנפלו באזור, מהם 28 אמריקאים, שרובם היו טייסים ונווטים.

מכיוון שהשליחים איבדו את המשדרים בצניחה ומשדריה של חביבה נתפסו בפשיטה על הבית, היו הארבעה זקוקים למשדרים חדשים אותם הביא צנחן נוסף בשם אבא ברדיצ'ב שהגיע על מטוס הבי-17.  ברדיצ'ב צנח ביוגוסלביה בתחילת 1944 יחד עם חנה סנש מקיבוץ שדות ים, יונה רוזן מקיבוץ מעגן וראובן דפני מקיבוץ עין גב. ברדיצ'ב לא הצליח להגיע לרומניה, חזר לאיטליה ומשם הגיע לסלובקיה.

חמשת השליחים החלו עתה בהכנות ליום בו יגיעו הגרמנים לבנסקה ביסטריצה. הגרמנים הלכו והתקדמו אל עבר האזור וכוחות שלהם כבר היו במרחק של עשרים קילומטרים מהעיר.

לצנחנים היה ברור שניתן היה להציל יהודים רק אם ימלטו אותם להרים הגבוהים וליערות אך לשם כך הם היו זקוקים לכמות גדולה של ביגוד חם ונעליים שלרבים מהפליטים לא היו ולא היה ברור איך ישרדו את החורף הקרוב בלעדיהם.

באוקטובר 1944 הכריזה הונגריה על ניתוק הברית עם גרמניה הנאצית. ערים רבות באירופה כבר שוחררו והונגריה רצתה גם היא להשתחרר מעול המלחמה ואולי להציל את עורה.  לאחר הפיכה קצרה בתמיכה גרמנית תפס את השלטון סאלאשי הפשיסט ועד מהרה התברר לפתע כי מצבם של יהודי הונגריה הנותרים הורע.

שלושה מהצנחנים בחרו לנסוע להונגריה על פי התכנית המקורית אך הרכב שעמד לנסוע אל הגבול הכיל מעט מדי מקומות ורק אבא ברדיצ'ב יצא לכיוון הגבול עם הונגריה. עד דצמבר 1944 עוד התקבלו שדרים מברדיצ'ב, נצר למשפחה חסידית ידועה, אך לבסוף נתפס אבא ברדיצ'ב עם חיילים בריטים נוספים והובל למחנה הריכוז מאטהוזן.

הגרמנים מגיעים והשבי

באמצע אוקטובר היה ברור כי הגרמנים מתקרבים לעיר בצעדי ענק והמשלחת האמריקאית עלתה ליערות בהרים. ב-18 באוקטובר הפציצו מטוסי שטוקה גרמניים את בנסקה ביסטריצה כהכנה לכיבוש המובלעת. סוף המרד הלך והתקרב.  מכיוון שאי אפשר היה לפנות יותר אנשי צוות אוויר, התרכזו הארבעה בניסיון להציל את יהודי הסביבה.

הפרטיזנים גם הם החלו עושים דרכם להרים משם יכלו להילחם בגרמנים ביעילות רבה יותר מאשר אל מול הטנקים הגרמנים בשטח פתוח. הם נפרדו ממשפחותיהם ועשו דרכם במעלה ההר אל היערות. יהודים רבים הבינו שגם עליהם מוטלת משימה דומה אם ברצונם לשרוד.  לארבעת הצנחנים הוצע להצטרף אל מפקדה של הצבא הסלובקי בהרים. הקבוצה דנה בהצעה אך תיארה לעצמה כי מטה זה ייחשף בקרוב ויופצץ.  בנוסף מה יהיה על היהודים, האם יפקירו אותם לגורלם?

הארבעה החליטו להקים יחידה יהודית לוחמת אשר תעלה להרים ותנסה להציל כמה יהודים שרק אפשר. חברי הקבוצה הארצישראלים דרשו כי בחבורה ימצאו גם נכבדי הקהילה היהודית אף על פי שחלקם היו מבוגרים וצפויים היו להיות לנטל. קבוצת הפרטיזנים היהודיים שאיתה תכננו את המבצע התנגדה.  הניסיון שלנו בחמש השנים האחרונות, אמרו, לימד אותנו שבהרים מי שאינו יכול להילחם הוא מעמסה ואין לקחת אותו, אחרת גורלה של הקבוצה כולה הוא דין מוות. חביבה טענה בלהט כי אסור להשאיר מאחור מבוגרים ונשים מפני שחובתם הייתה להציל גם אותם.  הפרטיזנים המקומיים לחצו על ארבעת הצנחנים לעזוב את סלובקיה כל עוד יכלו לברוח באחת הטיסות האחרונות, אך חביבה וחבריה סירבו.

לאחר התלבטויות רבות נאלצו הצנחנים לבחור כ-30 איש שילכו איתם להרים כיחידה יהודית לוחמת ביניהם נשים ומבוגרים שלא היו לוחמים. באותם ימים כוחות הברית שחררו את בירת יוגוסלביה והייתה תחושה שהנה עוד רגע תיגמר המלחמה. למרות זאת, הגרמנים עמדו לכבוש את בנסקה ביסטריצה. בכל המפקדות בעיר עמדו ושרפו מסמכים, תכניות ומפות. המטוס הסובייטי האחרון המריא, מטוס  שעליו יכלו הארבעה לעלות, אך הם, החליטו להישאר.  השליחים ניסו לשדר לבריטים הודעה על מצבם ואת התכניות שרקמו לעלות להרים אך ללא הצלחה.  בארץ לא ידעו כלום על מצבה העגום של המשלחת.

האנשים שנבחרו ליחידה היהודית הלוחמת היו גם צעירים וגם פעילי קהילה מבוגרים. מובן שחלק מהאנשים הללו רצה להביא את בן או בת זוגם, קרובי משפחה כך שלבסוף יצאה הקבוצה כשהיא מונה ארבעים איש או אולי קצת יותר.  מבין פעילי הקהילה צורפו כאלו שהיו להם קשרים גם מחוץ לבנסקה ביסטריצה, או שהכירו היטב את יערות האזור.

העיר בנסקה ביסטריצה עמדה וחיכתה לכובש הגרמני. המדפים בחנויות התרוקנו ובעיר שררה אווירה נוראית של חשש ופחד.  האם ילשינו לגרמנים על אילו ששיתפו פעולה עם המורדים? מה יעלה בגורל היהודים הנותרים? להיכן אפשר לברוח? מתי יגיעו הסובייטים?

לאחר תדרוך קצר החלה הקבוצה לצאת לכיוון צפון אל עבר הרי הטטרה של ימינו.  הם יצאו בקבוצות קטנות כדי שלא לעורר חשד. בהרי הטטרה רצו למצוא מקום בו יוכלו להתחבא מהגרמנים שוודאי ינסו לטהר את האזור ויחפשו אותם. מלשינים לא היו חסרים. חברי הקבוצה לקחו עימם אוכל רב, בגדים חמים ונעלי הליכה ויצאו לדרך. הצנחנים לבשו את מדיהם הבריטיים בתקווה כי הכפריים יעזרו להם ואם יפלו בשבי יפלו כשבויי מלחמה ולא כיהודים.

הקבוצות נסעו ברכבת כעשרים קילומטרים בלבד וירדו בתחנה האחרונה. כשהחלו לטפס במעלה ההרים, בנסקה ביסטריצה הייתה מאחוריהם. הם בוודאי ידעו מה יהיה גורלם של אלו שהשאירו מאחור, אבל איזו עוד ברירה נותרה להם?  בסתר ליבם עוד קיוו שאולי יקרה איזה נס.

הקבוצה עלתה בקושי אל הכפר ההררי בוקובץ. הבוץ היה חלק, התיקים היו כבדים ולא כולם היו בכושר כמו הפלמ"חניקים והפרטזינים הצעירים. מהכפר היה על הקבוצה לעלות גבוה יותר אל היערות הקרים ולמצוא שם מחסה.

לאחר לילה בבוקובץ עלתה הקבוצה להרים וליד ביקתת רועים לא הרחק מפלג מים, הקימה מחנה.  הנשק חולק בין חברי הקבוצה שידעו להפעיל את האקדחים, הנשקים האוטומטים, הרובים ורימוני היד. תוך יום לבש המחנה צורה של מחנה צופים, הוקמו חושות לשינה, שולחנות, מקום לקדירה הגדולה והאוכל הוטמן במסודר.  חברי הקבוצה עוד ביצעו מספר גיחות לבוקובץ והביאו איתם עוד ועוד מזון עד אשר נוצר מחסן מזון קטן במחנה שהיה אמור להספיק לקבוצה לשלושה חודשים תמימים.

חביבה הייתה בין אלו שירדו לכפר, העמיסו על גבם עשרות קילוגרמים של מזון, ועלו מאות מטרים במעלה הדרכים הבוציות בהר.

בלילות הבאים סביב המדורה, בקור הסלובקי ההררי, סיפרו הצנחנים לחברי הקבוצה על ארץ ישראל, על הקיבוצים ועל שאר הצנחנים שנשלחו להציל יהודים. עוד היו לבטים בין חברי הקבוצה אם לעלות גבוה יותר לכיוון הפסגה אך לבסוף הוחלט להישאר, מתוך הנחה כי הגרמנים לא יגיעו להרים לחפש אותם, ולא יסתכנו בקרבות ביערות עם פרטיזינים.

ב-30 באוקטובר לפנות בוקר החל המחנה להתעורר כאשר ערפל סמיך מכסה את כל האזור. חלק מהאנשים החליף שומרים, אחרים ירדו לשטוף פנים בפלג המים ולהביא מים לקפה.  לפתע החלו יריות לפלח את האוויר. הם לא הגיעו מהשביל שמוליך אל הכפר, אלא מהיערות שהיו מעל המחנה, משם לא ציפתה הקבוצה שיגיעו.

הגרמנים שקיבלו הוראה לסרוק את היערות ולחסל כמה שיותר פרטיזנים הגיעו בחסות הערפל לקרבת המחנה והחלו לירות על כל דמות שזיהו.

צעקות החיילים היו ברוסית, מה שבלבל את תושבי המחנה, כשמתוך הערפל הגיחו חיילים אוקראינים שהיו שייכים לצבאו של וולסוב וזרקו רימונים לכל עבר. יושבי המחנה החלו לנוס על נפשם, כאשר אלו עם הנשקים לא יודעים אם הם יורים בכיוון חבריהם או הגרמנים. הקבוצה התפזרה לארבע רוחות השמיים והחלה לנוס מהמחנה בריצה.

שניים מתושבי המחנה שלא היה ביכולתם לרוץ, התאבדו בבליעת ציאניד. פצועים העמידו פני מתים וכך יכלו לספר את שראו עיניהם. לאחר שהסתלקו החיילים מהמחנה, חזרו אליו חלק מיושבי המחנה . הם מצאו הרוגים ופצועים וקברו אותם. הקבוצה התפזרה וכל אחד הלך לדרכו. חיים חרמש ופרטיזן נוסף, פוצו גולדשטיין הצליחו להגיע אל יחידת פרטיזנים סובייטים, חברו אליהם ולחמו עימם עד סוף המלחמה.

קבוצה ובה שאר השליחים עם פרטיזנים נוספים עשתה דרכה ביער בתקווה למצוא פרטיזנים סובייטים או סלובקים. לפתע שמעו רוסית בוקעת לא הרחק מהיכן שהיו. הם חברו לקבוצה שהתבררה שוב כקבוצה אוקראינית תחת פיקוד הס.ס. הגרמני בפיקודו של אנדריי וולסוב. היה מאוחד מדי לסגת, הקבוצה פורקה מנשקה ונלקחה בשבי.

בתחילה היה חשש כי הקבוצה כולה תוצא להורג אך משהתברר כי חיילים בריטים נתפסו גם כן, קיבל מפקד הכח הוראה בקשר להביא אותם לחקירה. לאחר שעמדו כל הלילה תחת הגשם, לא הורשו להדליק אש או לשבת, החלו לרדת מההר.

כאשר הגיעו ליישוב ברזנו בו שכן מטה הגסטפו המקומי, נלקחו השלושה לחקירה. הם נשאלו מהיכן הגיעו, מה עשו בסלובקיה ועוד ועוד שאלות. כאשר החוקרים הרגישו כי אינם דוברי אמת, החלו לענות אותם.  רפי רייס שטופל בו זמנית בידי רופא התגלה כיהודי וכך גם חביבה. צבי שראה את המתרחש טען שהוא אנגלי לכל דבר.  מכיוון שלא חשדו בו שהוא יהודי, היחס אליו היה טוב פי עשרות מונים מזה של רפי ואף של חביבה.

חביבה לא הסתפקה בהודאה אלא עשתה משהו אחר שאיננו יודעים בדיוק מהו. אולי צעקה כי היא יהודייה, אולי זעמה על גורלה של משפחתה, גרם לה להכריז בקול רם ובטוח כי היא יהודייה. אין אנו יודעים מה בדיוק  היא אמרה,  אך כשנשלחו לכלא של בנסקה ביסטריצה, חביבה שוכנה במרתף צפוף עם כל היהודים ואילו רפי וצבי שוכנו בקומה העליונה עם קצינים סלובקים אחרים.   בית הכלא תוכנן להחזיק עד מאתיים אסירים אך באותו חורף שהו בו יותר מאלפיים וחמש מאות אסירים.  האסירים היהודיים ששוכנו בקומה נפרדת זכו ל-30 גרם לחם וחצי ליטר מים ביום.

רפי וצבי התיידדו עם שומרי הכלא והעבירו דרכם מכתבים שיישלחו מאוחר יותר ארצה. חביבה הייתה כלואה בתא נפרד ולא היה שום קשר עימה. מדי פעם היו יוצאות מהכלא קבוצות גדולות של אסירים. נאמר להם לא לקחת עימם כלום מפני שהם מועברים למחנה עבודה חדש. השמועות אמרו שהם נלקחים ומוצאים להורג לא הרחק מהעיר. לאחר מכן היו מגיעים אסירים חדשים לכלא.

הבריטים בשלב זה לא ידעו מה עם הסוכנים\שליחים והנחת העבודה הייתה שהם פועלים בהרים. לאחר שהבינו כי למחרת הם יצטרפו לשיירה היוצאת את בית הסוהר, הפקיד רפי בידיו של צבי מכתב לאישתו. במכתבו ביקש:

מתנגד אני לכך שיעשו ממני גיבור לאומי. אם יודע מישהו על העניין, הרי זה אני היודע כי לא הייתה זאת גבורה כלל.   "הרי זהו זרם עצום של הולכים למות. אליהם אצטרף מחר, או יותר נכון: נצטרף, כי יחד עמי הולכת בדרך זו גם חביבה… אל תבכו אותי, כי הלכתי בדרכי בעיניים פקוחות. אני בטוח בעצמי ואיני מתחרט על אף צעד אחד מאלה שעשיתי".

בעשרים בנובמבר 1944 הוצאו מהכלא קבוצת יהודים גדולה ביניהם רפי וחביבה. הם הוכנסו למשאיות צבאיות והוסעו לכפר סמוך בשם קרמניצ'קה. משהגיעו המשאיות ליעדן, חפיר נגד טנקים או בור גדול וארוך, הוצאו 320 הנוסעים, ביניהם אמהות וילדים, הועמדו מעל הבור ונורו בעורפם.  רוב הנוסעים במשלוח הזה היו יהודים אבל היו שם גם צוענים, צ'כים, פרטיזנים רוסים וסלובקים.  בבור העצום בקרמניצ'קה נהרגו ונקברו 747 אנשים ביניהם 58 ילדים ותינוקות.

אני עומד מול הקבר והאנדרטה בקרמניצקה. על האנדרטה שלושה צלבים גדולים ובתחתיתה הוסיפו מאוחר יותר מנורה עם המילה זכור בעברית. זכור.

אני מספר לילדים את סיפורה של חביבה בעדינות ומסתכל מסביבי. כאן רצחו מאות בני אדם, ממש כאן, וביניהם את רפי וחביבה. ירוק וקריר כאן באמצע הקיץ של שנת 2015.  המקום הזה שליו ופסטורלי. כאילו בא לומר שגם במקומות השלווים והפסטורליים הללו יכולים לקרות הדברים הנוראיים מכל.

אחרית דבר

בכל אותה עת לא ידעו בארץ מה גורלם של השליחים. הם המשיכו לקבל ידיעות סותרות והאמינו כי הם מתחבאים בהרים. באפריל 1945 שוחררה סלובקיה על ידי הצבא האדום ואלפי אנשים החלו לחפש אחר יקיריהם שנעלמו במלחמה. בסלובקיה בלבד נמצאו כמאתיים קברי אחים עצומים, קרמניצ'קה הוא הגדול מכולם והוא הפך לסמל לאומי.

גופותיהם של חביבה ורפי זוהו לאחר המלחמה והועברו לקבורה בבית הקברות הבריטי בפראג. למרות שהיה ברור כי הם יהודיים, מעל קברם התנוסס צלב.  רק בשנת 1948 מסרו הבריטים לשלטונות הישראליים את מקום קבורתם המדויק של השניים.

בשנת 1950 הובאה לקבורה חנה סנש שהפכה לגיבורה ויקירת היישוב. גופותיהם של חביבה רייק ורפי רייס הובאו לארץ בשנת 1952 ונקברו בהר הרצל, לידה.  לצידם יתווספו מאוחר יותר ארבע מצבות דוממות של צנחנים שמקום קבורתם לא נודע.

לאחר מותה של חביבה התקבל בקיבוץ מענית מכתב בחתימת ידו של ג'ורג' השישי מלך אנגליה:

the queen and I offer our heartfelt sympathy in your great sorrow. We pray that the Empire's gratitude for a life so only given in its service may bring you some measure of consultation.

"המלכה ואני מביעים בפניכם את השתתפותנו הכנה בצערכם העמוק.  אנו מתפללים שהכרת התודה של האימפריה על הקרבת החיים בצל שירותה, תעניק לכם מידת מה של נחמה".

הבריטים, בדוחות שסיכמו את פעילותם של השליחים הישראלים כתבו כי הם הוכיחו עצמם מעבר לכל ציפייה והתגלו כבעלי תושייה, יעילות ואומץ לב. הצנחנים הצליחו למלט מסלובקיה בזמן הקצר ששהו שם כ-60 חיילים רובם טייסים ונווטים בריטים ואמריקאים שחילות האוויר היו זקוקים להם בדחיפות.

על שמה של חביבה נקראים שמונה עשר רחובות בארץ, מנהריה ועד באר-שבע. קיבוץ להבות חביבה שעלה על הקרקע בשנת 1949 נקרא גם הוא על שמה של חביבה, כמו גם המכון גבעת חביבה שנקרא על שמה וכיום הוא משמש כמרכז לדיאלוג יהודי-ערבי ואפילו הייתה לי הזכות להרצות שם.

ביוני 1946 הגיעה ספינת מעפילים לחופי ארץ ישראל ועליה מאות מעפילים, כולם ניצולי שואה. שמה של הספינה היה חביבה רייק. הספינה נתפסה והמעפילים הובלו למעצר בעתלית.

מתוך 135 אלף יהודי סלובקיה, 25 אלף ניצלו על ידי הסתתרות בהרים, חבירה לפרטיזנים או לאחר ששוחררו ממחנות ריכוז והשמדה.

צבי בן יעקב נלקח בדצמבר 1944 יחד עם אמריקאים ובריטים נוספים שהיה חשד כי היו מרגלים. הם הועברו למחנה ההשמדה האוסטרי מאוטהאוזן שם הוצאו להורג ונשרפו.

אבא ברדיצ'ב שצנח יחד עם חנה סנש, הגיע לסלובקיה ומשם חדר להונגריה, בה נתפס ונשלח למאוטהואזן. בינואר 1945 נרצח וגופתו לא נמצאה עד עצם היום הזה.

חיים חרמש נלחם עם יחידת פרטיזנים רוסית עד סוף המלחמה. לאחר מכן חזר עימם לאודסה, משם לאיטליה, למצריים ולישראל. הקשר עם חיים נותק במשך שנה שלמה וההפתעה עם חזרתו לארץ הייתה עצומה. חיים כתב ספר על האירועים הללו בשם "מבצע אמסטרדם".

גורלה של הקבוצה האמריקאית שברחה להרים היתה כגורלו של אבא ברדיצ'ב: היא נתפסה, עונתה ונרצחה במאוטהאוזן.

חנה סנש הייתה בת 22 כשהתנדבה לשורות הצבא הבריטי. היא הייתה צעירה ויפה בת 23, סופרת מוכשרת, בת עשירים שעזבה הכל ובאה לארץ. סנש צנחה בקרואטיה סמוך לגבול ההונגרי במרץ 1944.  לאחר שחצתה את הגבול להונגריה, נתפסה ונשלחה לבודפשט, עיר הולדתה, שם עונתה קשות, הועמדה למשפט באשמת ריגול ונורתה על ידי כיתת יורים גרמנייה? גרמנית?.

אנצ'ו סירני שהיה סופר איטלקי מוערך, עלה לארץ בשנת 1927 בגיל 22. הוא צנח לצפון איטליה, נתפס ונשלח למחנה הריכוז דכאו שם נרצח וגופתו נשרפה.

אנדריי ולאסוב  שחייליו האוקראינים תפסו את הצנחנים, נתפס לאחר המלחמה יעד עם 12 גנרלים  מצבאו. הם הועמדו למשפט והוצאו להורג בתלייה. ולאסוב נלחם בסטאלין שטבח באנשי הכנסייה האורתודוקסית ובנוסף היה נוצרי אורתודוקסי מאמין.  הכנסייה הרוסית האורתודוקסית הקימה במחוז רוקלנד בניו-יורק פסל לזכרו ופעמיים בשנה הם עורכים טקסי זכרון לולאסוב גיבורם.  פשוט לא ניתפס.

אימרה רייק ימצא את מותו במחנה ההשמדה מאיידנק ואירן אשתו באושוויץ.

שאר משפחתה של חביבה נספתה בשואה.

שניים מאחיה של חביבה עלו לארץ והקימו כאן משפחה

לפני צאתה לאירופה אמרה חביבה ליצחק שדה –  "כאשר אחזור אזכור שאני אישה. האם אדם נוצר ללחימה? האם נוצרה האישה לנהל קרבות?  אני אחזור לקיבוץ שלי, תהיה לי משפחה, יהיו לי ילדים."

לחברים אחרים, אלה שהיו קרובים יותר, אמרה כי יש סיכוי רב שלא תחזור. בקיבוץ השאירה מכתב מפורט מה לעשות בכספי הפיצויים שקיבלה מהצבא הבריטי למקרה שלא תשוב.

היא לא זכתה להשאיר אחריה משפחה, אבל כן זכתה להשאיר אחריה מורשת.

חביבה לא הייתה כוכבת או גיבורת על. היא הייתה אישה פשוטה שמדי פעם הגיעה לצמתים בחייה. ובכל פעם שבחרה, היא לא לקחה את הדרך הקלה ביותר, אלא את המשמעותית ביותר. הבחירה ללמוד רק שנתיים באקדמיה למסחר כדי לעזור למשפחתה, העבודה אצל האחים נוברגר בהם התבלטה בחריצותה, הרכיבה על האופנוע מבלי להתייחס לדעותיהם של אנשים, ההצטרפות ל"שומר הצעיר", המנהיגות, העבודה הקשה בברטיסלאבה ועלייתה המאוחרת רק לאחר שווידאה שכמה שיותר פליטים הגיעו ארצה בבטחה. העבודה הקשה בקיבוץ בפרדס, במחצבה, הרחק מהבית. כשחביבה הגיעה לצומת בו יכלה לפתוח את דלת הפלמ"ח בפני בנות אחרות, היא לא ויתרה לא לעצמה ולא לבנות שרצו לפרוש מהקורס שהיה קשה מנשוא. התפקיד הפיקודי, ההתנדבות לצנוח, העבודה המדהימה שעשתה בבנסקה ביסטריצה בשבועות הספורים שלה שם, ברוח שהפיחה בקהילה היהודית שרבים מחבריה עלו לארץ לאחר מכן. קהילה שלא ידעה את נפשה כשגילתה שיהודים מארץ ישראל באו לנסות ולהציל אותם. ההחלטה לעלות להרים לא רק עם צעירים אלא גם עם אנשים מבוגרים יותר שייצגו את הקהילה המקומית, המאמץ העצום ואז… דממה.

אין אנו יודעים על ימיה האחרונים של חביבה ואולי טוב שכך. ראוי לה שנזכור אותה בתור פורצת דרך, חלוצה שלא פחדה מקושי אלא אימצה אותו, אהבה אותו, בחורה שלא זכתה להקים משפחה בגלל הנסיבות, בגלל הרצון שלה לתרום, לעזור ולהציל יותר מכל. אפילו יותר מצרכיה האישיים.

ראוי שנזכור את חביבה בפעם הבאה שנעמוד מול צומת כזה בעצמנו. האם נבחר בדרך הקלה והנוחה, או הקשה והמשמעותית יותר, שתורמת לסביבה, לקהילה ונותנת תקווה וכוח לאנשים הסובבים אותנו?  חביבה, לא הכירה את הדרך הראשונה.

 

רוברט פרוסט כתב על שתי דרכים שהצטלבו ביער:

"את הדרך (שלא נבחרה) השארתי ליום אחר.

אך מידיעתי כיצד דרך אחת מובילה לשנייה ולעוד אחת שוב,

הייתי בספק גדול אם אי פעם אשוב.

 

שתי דרכים הצטלבו ביער ואני

לקחתי את זאת שהלכו בה פחות

וזה עשה את כל ההבדל."

 

תודה לתהילה וזאב עופר שבשנת 2004 הוציאו את הספר "חביבה", על חייה של חביבה ורייק והוא עזר לי רבות בהכנת פרק זה.

 

 

קריאה מומלצת

WWII Spies Free Delivery at the Book Depository

Check Also

פרק 151: האלוף שהפך לטוראי פעמיים – אליהו בן חור (כהן) (פודקאסט היסטוריה)

פרק חדש ומרתק בסדרה 'גיבורים נשכחים' שנעשתה בשיתוף עם בית אבי חי. הכינו גרעינים, ציפורניים, …

18 comments

  1. פרק מרתק באופן אישי מציג תמונת מראה לעלייה של הורי לארץ מצכיה. הם עזבו את אירופה דרך הדנובה ב 1/9/38 יום פרוץ המלחמה בספינת המעפילים נעמי יוליה. אימי הייתה חברת מכבי.

  2. יובל, כהרגלך פרק מעולה. עשוי טוב, עשיר מאוד בתוכן.
    נהנתי מכל שנייה. !!!!

  3. פרק מדהים, מרתק ועשוי היטב. ממש הקמת את הדמות לתחיה בצורה מצמררת ממש!
    כל הכבוד יובל לעוד פרק מעולה של קטעים בהסוטיה.
    נדב

  4. פרק מעולה אהבתי את המוטו בכול צומת בחרה… תמשיך זה פשוט מהנה .
    אבי הרטמן

  5. תהילה עופר וזאב עופר

    שלום יובל,
    תרמת בהרצאתך על חביבה רייק להבנת דמותה ולהנצחתה. מי כמונו ישמח על כך. זיהינו בעבודתך נתונים רבים מספור שמקורם הבלעדי בביוגרפיה שכתבנו – חביבה, סיפור חייה, שליחותה ונפילתה של הצנחנית חביבה רייק – שראתה אור ב"ספריית פועלים" בשתי הדפסות ב-2004-2005. ספרנו נקרא בעברית על ידי אלפי אנשים ואף תורגם לאנגלית ונמכר ב"אמזון" במהדורה מודפסת ודיגיטלית. בכך "העלינו את חביבה רייק על המפה" ועבודתנו אכן מקבלת את הקרדיט הראוי במאמרים, בספרי מחקר ובסרטים. אמנם נהגת בהגינות מבחינה מוסרית ומשפטית בהבעת תודה על העזרה ששאבת מספרנו לשם הכנת הפרק, אך חבל שלא יצרת מראש קשר עמנו. אנו מקווים כי בהרצאתך תמצא מקום לאזכור נוסף של המקור העיקרי לעבודתך החשובה כשלעצמה.
    בברכה,
    תהילה עופר וזאב עופר

    • כתבתי לך בפרטי. אכן שוחחנו בטלפון ואני מקווה שניפגש בקרוב. אני ממליץ בחום על הספר שלכם גם בפרק עצמו, ויש לינק אליו בדף הפרק.

      יובל

  6. שלום יובל.
    אפשר להגיד שאני "מאזין קבוע" של תכנית הפודקסטים שלך. במיוחד אני נהנה מהפרקים העוסקים בהיסטוריה של ארץ ישראל.

    הפרק הנוכחי על חביבה רייק הוא פשוט מעולה.
    יחד עם זאת ברצוני להעיר מספר הערות על תוכן הפרק (יכול להיות שהן קטנוניות , אך זה כבר נתון לשיקול דעתך):

    1. אמרתה כי חביבה רייק נולדה בשם "מרתה רייקובה" ובהמשך שינתה את שם משפחתה ל"רייק".
    זה לא לגמרי מדויק. היא לא שינתה את שם משפחתה, כי שם משפחתו של אביה היה "רייק" (או יותר נכון לבטא אותו כ"רייך"). בצ'כית וסלובקית נהוג להוסיף את הסיומת "ova" לשם משפחתה (זאת כדי לציין מי הבעל או האבא שלה). לפעמים הם עושים זאת גם לאנשים אשר אינם צ'כיםסלובקים. כך למשל בויקיפדיה הצ'כית גולדה מאיר מופיע כ"Golda Meirova".

    2. בחלק של הפרק הנוכחי, אשר עסק בפעילותה של חביבה רייק במהלך המרד הסלובקי הזכרתה כמה פעמים את החיילים האוקראינים מצבאו של הגנרל ולסוב. אמרתה כי החיילים אלו השתתפו בדיכוי המרד.

    זה לא מדויק וברובו לא נכון. אכן חיילים אוקראינים השתתפו במלחמה כנגד המורדים. אבל, לא היה לחיילים אלו שום קשר לגנרל ולסוב וצבאו. גנרל ולסוב לא נטל שום חלק בדיכוי המרד הסלובקי. הוא אכן בגד בעמו והינו פושע מלחמה, אך במקרה של המרד הסלובקי הוא "לא אשם".

    החיילים האוקראינים ששיתפו פעולה עם הגרמנים בדיכוי המרד שירתו בדיוויזית אס אס מס' 14 שנקראה "גאליצ'ינה" (גליציה באוקראינית). הדיוויזיה הזאת הוקמה בשנת 1943 ממתנדבים אוקראינים. כללה בשלב הראשון כ20 אלף חיילים. הדיוויזיה הייתה חלק מואפן אס אס והשתתפה בפעולות נגד הפרטיזנים בפולין, אוקראינה וסלובקיה. חיילי הדיוויזיה ביצעו פשעי מלחמה רבים כנגד האוכלוסייה האזרחית במזרח פולין , במערב אוקראינה , סלובקיה ויוגוסלביה.

    לא יאומן, אך באוקראינה העצמאית החיילים של הדיויזיה נחשבים ללוחמי החירות. בכמה ערים באוקראינה ישנם רחובות שנושאים את שם הדיוויזיה. בשנות ה-90 בעיר לבוב ערכו ותיקי הדיויזיה צעידות זיכרון לציון יום ההקמה של הדיויזיה

    • תודה שי. לפי דברייך היו חיילים אוקראינים שלא היו שייכים לצבאו של ולאסוב, והם היו אלה שתפסו את הקבוצה בהרים. מעניין. כנראה יש בלבול לא מועט בנושא הזה. יש לא מעט מקורות ועדויות ממקור ראשון שמצביעים על כך שחייליו של ולאסוב היו אלה שפעלו באזור בנסקה ביסטריצה כולל ספרם של תהילה וזאב עופר 'חביבה' כמו גם מקורות כגון אלו:

      https://books.google.co.il/books?id=GjDyomvXfp4C&lpg=PA30&dq=vlasov%20and%20banska%20bystrica&pg=PA30#v=onepage&q=vlasov%20and%20banska%20bystrica&f=false

      אשמח אם תשלח לי מקורות מהם אתה שואב את המידע.

      שוב, תודה רבה!

      יובל

    • יובל, שלום.
      אכן קיים בלבול. הבלבול נובע מכך, שבשנות לאחר המלחמה הכינוי "חיילי ולסוב" דבק בכל משתפי הפעולה עם הגרמנים , שמוצאם מברית המועצות.

      בספר paul's war (קישור שצירפת) ולאסוב מוגדר בכלל כגנרל אוקראיני (?).

      אני לא אכביד עליך במאמרים שקראתי בנושא, כיוון שרובם כתובים ברוסית.
      אבל אציין שני מקורות (שלפי דעתי יעניינו אותך ) :

      1. הוא אתר סלובקי המוקדש למלחמת העולם השנייה. באתר ישנו מאמר מעניין על תפקידה של דיויזיית אס אס האוקראינית (דיויזיה מס' 14) בדיכוי המרד. המאמר כתוב בסלובקית (סורי).
      בעזרת google translate אפשר לקבל (לפחות מושג כללי) על מה שעשו חיילי האס אס האוקראינים במהלך דיכוי המרד
      http://www.druhasvetova.sk/OLD/view.php?cisloclanku=2009020005

      2. המקור השני הינו בשפה יותר ידידותית אליך (אנגלית) .

      https://books.google.co.il/books?id=e__d6mE5ocsC&pg=PA213&lpg=PA213&dq=kampfgruppe+wildner&source=bl&ots=ZQANfgSvAH&sig=GLLdc3XBHLJ-Z49Kv-TJ7q4clWo&hl=iw&sa=X&ved=0ahUKEwiS5rru06zLAhVIp3IKHShsDT8Q6AEIHTAA#v=onepage&q&f=false

      הדבר המעניין ביותר הוא מפה בעמוד 215 , בה מוצגים כל הכוחות הגרמנים (והמשת"פים שלהם) שהשתתפו בדיכוי המרד. תמצא שם את יחידות המדיויזיה האוקראינית (דיויזיה מס' 14) , אך לא תמצא איזכור לחיילי ולאסוב.

      ועוד השערה להשתתפות אפשרית של חיילים דוברי רוסית במרד: חטיבת אס אס דירלוונגר ( SS-Sturmbrigade Dirlewanger). ביחידה זו שירתו מתנדבים אוקראינים ורוסים. יחידה זו גם השתתפה בדיכוי המרד.

      בברכה,

      שי

  7. יובל, יש לך יכולת מדהימה לספר סיפור
    היה מרתק ומפעים לב. תודה

  8. פרק מעניין ומרתק מאוד, תודה רבה.

  9. I am writing this English because Haviva is known among Israelis/Dovrei Ivrit to some extent if not as welHana Senesh z"l. Hopefully someone will read this and want to know more. But Haviva is completely a unknown in the English speaking world, at least as far as I can tell. I owe a great debt of gratitude to Tehila Ofer, co-author with her husband zeev of Haviva, who has very kindly given of herself to help me learn about the Palmah and the experience of women warriors during Israel's War of Liberation. She told me about Haviva and directed me to the book she wrote with her wonderful husband, Ze'ev. They are a truly remarkable couple, in their seventies and eighties, they have written a slew of books about the war, including a book I am reading right now about the First Brigade of the Yiftach Division of the Palmah.

    Unfortunately that book is not available in English but Haviva is. If any one reading this has friends or relatives who are Anglo-phones, please have them get the book or get it for them. Its available on Amazon and is a great read. . s hn

  10. יובל שלום

    אני מנסה להוריד את הקובץ של הפרק למחשב אך כל פעם הוא כותב לי: נכשל שגיאת רשת. האם יש לך מושג מה הבעיה וכיצד ניתן לפתור אותה?

  11. פרק מדהים. לא מאמין שגרתי ברחוב חביבה רייק ברמת גן ולא ידעתי מי היא הייתה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *