לאונרדו דה ונצ'י נמלט ממילאנו, הקרב המכוער עם מיכאלאנג'לו, ניתוחים באישון לילה, החיפוש אחר הנשמה, השליחות אצל הנסיך, החברות עם מקיאוולי, המכתב לסולטן והמחשבות הבלתי פוסקות.

לאונרדו דה וינצ'י, חלק רביעי ומותח במיוחד.

האזנה מהנה!

מוזיקה

המוזיקה ברישיון –  Common Creative 4.0

• Pride of the Wolverines – US Marines Band
• Midsummer Sky – Kevin Macleod
• Intro Music 41 Cinematic Stabs – TeknoAXE
• Fields of Tranquility – TeknoAXE
• Aftermath – Kevin Macleod
• Fifties Shopping Intro Extended – TeknoAXE
• Epic Movie Introduction – TeknoAXE
• A Memorial of Sorts Orchestra – TeknoAXE
• Black Vortex- Kevin Macleod
• Enchanted Meadows – TeknoAXE
• Hands Across the Sea – US Marines Band

האתר של קווין מקליאוד

האתר של טכנואקס

תמונות, ציורים ורישומים

מונה ליזה

מכשירים לחפירות והולכת מים

מפות

קרב אנגיארי

עותק של רובנס

ציורי גוף האדם

צ'אזרה בורג'ה

מכשיר הודף סולמות כנגד עלייה לחומות

מספיק נכון?

[su_spoiler title="תמליל הפרק"]

הסקרן הגדול בהיסטוריה – לאונרדו דה וינצ'י – חלק 4 – החזרה לפירנצה והגופות במרתף

בשנת 1498 עלה לשלטון בצרפת, המלך לואי השנים-עשר שרצה להרחיב את ממלכתו. איך מרחיבים ממלכה, פולשים לשכנים כמובן. לואי רצה להמשיך ולהעמיק את הפלישה הצרפתית לאיטליה ולנקום בבית ספורצה שהחליף צדדים שלוש שנים קודם לכן בשנת 1495, כשנטש ברית עם הצרפתים והצטרף לצידו של האפיפיור. מילנו בה התגורר לאונרדו דה וינצ'י, הייתה בסכנה.

הצרפתים בעזרת עשרים וחמישה אלף ( 25,000 ) חיילים, ותותחים רבים פילסו את דרכם בצפון איטליה. לצרפתים היו תותחים חדשים שהיו נשק שובר שוויון מפני שהם הצליחו להפיל את חומות הערים האיטלקיות הדקות. החומות האיטלקיות של סוף שנות 1400 או המאהה-15 היו כה חלשות שהן אפילו לא יכלו לתמוך בתותחים כבדים והאיטלקים לא יכלו להעלות תותחים על החומות.

תותחים היו דבר חדש יחסית באירופה של ימי הביניים והשימוש בהם החל בעיקר במאה ה-14 כמאה שנים קודם לכן. התותחים הראשונים היו צינורות גדולים וחלולים וקיבלו את השם האיטלקית ל"צינור חלול" – cannone קנונה. המילה קנונה מגיעה מהמילה הלטינית, קאנה, שפרושה קנה כמו הצמח קנה. בעברית קנה הוא גם כן מקל או גבעול חלול. ד"ר רוביק (ruvik) רוזנטל כותב באתרו הזירה הלשונית כי המילה קנה הופיעה באכדית ובארמית, ובעקבותיה הלכו הלטינית והאנגלית.

אבל אולי כפי ששאבו היוונים את המילה שייכר מעברית והיא התגלגלה למילה סיידר, כך גם קנה שהפך לקאנון. בעברית דרך אגב איין מילה קנה סוף, יש קנה ויש סוף שגדלים לפעמים האחד ליד השני על גדות נחלים ונהרות.

פעם צמח הקנה היה מאוד פופולרי, הוא היה הסרגל והמֶטֶר של ימי התנ"ך ובעזרתו מדדו כל מיני דברים והוא נקרא קְנֵה הַמִּדָּה. תנו כבוד לקנה.

הצרפתים מתקדמים

איפה היינו? הצרפתים בצפון איטליה, כן. הצרפתים התקדמו וכבשו ערים מבוצרות בצפון איטליה ואזור מילאנו, כאשר הם רוצחים אזרחים רבים. מפקדם היה גיאן טרבולציו שהיה מילנזי לשעבר. הו אירופה אירופה.

תּוֹשָׁבֵי הֶעָרִים המילנזיות שֶׁשָּׁמְעוּ עַל הַטֶּבַח שֶׁעוֹרְכִים הַצָּרְפָתִים בָּאֶזְרָחִים, מִהֲרוּ לְהִיכָּנַע בִּפְנֵי הַצָּרְפָתִים. הַדּוֻכָּס שֶׁל מילנו הֵבִין כִּי נְפִילָתָהּ שֶׁל מִלֵּאנוּ הִיא רַק עִנְיָן שֶׁל זְמַן וְחָמַק לְגֶרְמַנְיָה בַּמַּטָּרָה וּלְגַיֵּס תּוֹמְכִים. באוקטובר 1499 לואי השנים-עשר מלווה בחיל המשמר שלו וחברים רבים נכנס בטקסיות למילנו. הוא זכה לראות את הפלאים הארכיטקטוניים שבעיר ואף את ציורו המופלא של לאונרדו הסעודה האחרונה. כשראה את הציור ביקש לדעת אם אפשר יהיה להעביר את הציור בִּשלמותו לצרפת.

אם כבר מדברים על ציור, זוכרים כי שדיברתי על ההבדל בין ציור ותמונה וטענתי שחסרות מילים בעברית? ד"ר קרן דובנוב מהאקדמיה ללשון כתבה לי כך:

הדבר די מוכיח כי חסרה מילה בעברית המבדלת ציור מציור בצבע כמו ההבדל בין drawing ו- painting. אולי הלחמה של מילים כמו ציור וצביעה – ציורבה, או צביעור אולי צבי-עוני. אם יש לכם רעיון יותר טוב למילה שמבדילה ציור וציור בצבע אל תתביישו להציע אותה בדף הפרק.

החיילים הצרפתיים שכבשו את מילנו הסתובבו בעיר באין מפריע. יותר מכל הם התלהבו מסוס החימר הֶעצום של לאונרדו והחלו לירות לעברו חיצים ולעשות בו שימוש כמטרת אימונים. לאונרדו ניסה ליצור קשרים עם הצרפתים, הסתובב ביניהם ושוחח עימם. אולי קיווה כי כך יציל את סוסו ויצירות אחרות, או אולי יגויס לשירות הצרפתים ששלטו עכשיו במילאנו. במחברתו, מופיעים רישומים בהם שמותיהם של מפקדים צרפתים שונים.

לפתע הגיעה שמועה כי הדוכס היה בדרכו חזרה לעיר עם שכירי חרב שוויצרים וחיילים גרמניים. פתאום לאונרדו היה בבעיה. אנשי העיר ראו אותו מסתובב ומשוחח עם הצרפתים. מעמדו לא היה בטוח. האם מישהו ילשין כי הוא בוגד? מה יהיה גורלו? באותם ימים אם היה חשש שאתה אפילו טיפה בוגד, בלי לחשוב פעמיים היו תולים אותך. לאונרדו, העביר את כל הכסף שברשותו לפירנצה, שילם חובות, ארז ויצא לדרכו.

נְפִילָתָהּ שֶׁל מִלֵּאנוּ הָיְתָה מַכָּה נוֹרָאִית ללאונרדו שֶׁשֵּׁרַתְּ בֶּחָצֵר הַדֻּכָּס כִּשְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנִים. עתה הקריירה שלו במילנו הסתיימה ושוב היה עליו לנדוד. הוא יצא לצפון איטליה עבר בונציה הסמוכה, ומשם בשנת 1500 הגיע חזרה למקום בו הכל התחיל, פירנצה. ורוקיו כבר לא היה בין החיים ולאונרדו לא ידע כיצד יתקבל בעיר שאותה עזב בבושת פנים.

בֵּינְתַיִם נִצֵּחַ הַדֻּכָּס שֶׁל מילנו אֶת הַצָּרְפָתִים וְחָזַר למילנו. הוא היה מלווה בשכירי חרב שוויצרים רבים שעזרו לו להגן על העיר. הצרפתים שגם להם היו שכירי חרב שווייצריים, עמדו לתקוף ולנסות לכבוש חזרה את מילנו. כשהשלטונות בשוויץ שמעו על הקרב המתקרב, הם סירבו לאשר לחייליהם להילחם האחד כנגד השני, ושכירי החרב השוויצרים נטשו את המערכה וחזרו הביתה. הדבר היה קטסטרופלי לספורצה והוא ניסה להימלט כשהוא מחופש למשרת אך נתפס ונשלח למרתפים חשוכים בצרפת. ספורצה מעולם לא שוחרר והוא הלך לעולמו 8 שנים מאוחר יותר לאחר שהשתגע במקצת מתקופת המאסר הממושכת באותם מרתפים חשוכים.

החזרה לפירנצה

לאחר שובו לפירנצה התאחד לאונרדו עם אביו שהספיק להינשא מספר פעמים ועתה היו לו אחד עשר ילדים, כשהאחרון זה עתה נולד. אביו היה בן שבעים. כנראה השתלם להיות נוטריון באותם ימים.

לאחר בואו של לאונרדו לפירנצה התברר כי בזמן שלא היה שמו נישא למרחק וגם בפירנצה שמעו על הצלחותיו של הבן האובד. עד מהרה שכרו את שירותיו הנזירים של מסדר הסרוויטים, לאחר שצייר אחר, פיליפינו ליפי, שנשכר לפרוייקט, שמע כי לאונרדו מעוניין בעבודה ופינה את מקומו.

לאונרדו נִגָּשׁ לָעֲבוֹדָה וְהֵחֵל לְצַיֵּר בְּגִיר אֶת מִתְאָר הַצִּיּוּר. הַמִּתְאָר אוֹ הַסְּקִיצָה הִפְלִיאוּ לֹא רַק אֶת חֲבֵרָיו הָאוֹמְנִים אֶלָּא אֲנָשִׁים רַבִּים בפירנצה שֶׁהִגִּיעוּ לַסְּטוּדְיוֹ שֶׁל לאונרדו בִּכְדִי לַחֲזוֹת בְּפֶלֶא בְּמוֹ עֵינֵיהֶם. אבל השרטוט היה כל שלאונרדו עשה למען הפרוייקט. אחרי שראו שהוא לא זז, בצער רב, קראו הנזירים לליפי שיסיים את העבודה במקומו. אנשי פירנצה נוכחו לדעת כי היה זה אותו לאונרדו שעזב וחזר אליהם. מוכשר אבל חולמני ובטלן. הם לא ידעו וגם לא יידעו, כי העסיקו אותו מיליון ואחד דברים אחרים.

לאונרדו לא היה בטוח במקומו לאחר כל כך הרבה שנים במילנו. עברו כמעט עשרים שנה מאז שהיה כאן. פה הוא גדל ונאסר. הוא החל לשקוע בהרהורים, מחשבות, חישובים והוא החל לחיות על הקצה. אנשים סיפרו כי הוא חי מיום ליום מבלי לדעת מה יעשה למחרת.

צ'זַארֶה בּורְגָ'ה

בשנת 1502 העיר פירנצה נקלעה לסכנה כאשר שליט איטלקי איים לכבוש אותה. לאונרדו שהכיר את השליט, נקרא לדגל ונשלח למשימה מיוחדת הרחק מפירנצה. שרות בחצרו של אחד האנשים האכזריים בכל איטליה, צ'זארה בורג'ה. בורג'ה היה בנו הלא חוקי של האפיפיור אלקסנדר השישי, אחד האפיפיורים המושחתים ביותר בהיסטוריה של הוותיקן.

משפחת בורג'ה הגיעה בתור משפחת בורחה הספרדייה מולנסיה לאיטליה שם הם קנו את מעמדם כל הדרך עד לאפיפיורות. משפחת בורג'ה נחשבת עד היום לאחת המשפחות הפרובוקטיביות ביותר בתקופת הרנסנס באיטליה והם הואשמו במהלךהשנים בניאוף, גילוי עריות, מסחר בחפצי קודש, גניבה, שוחד, ורצח בעיקר על ידי הרעלה.

השמועות שהופצו על ידי יריביהם טענו כי משפחת בורג'ה הייתה למעשה משפחה יהודייה שהתנצרה. אין כמו להאשים את היהודים, מה שקתולי יהיה מושחת?

משפחת בורג'ה הצליחה להעמיד קרדינל שהפך לַאפיפיור קליקסטוס השישי בשנת 1455. לאחר מכן אחיינו הופך לאפיפיור אלכסנדר השישי בשנת 1492 למשך אחת עשרה שנים ארוכות.

בנו של אלקסנדר, צ'זארה נחשב לעריץ מושחת, מתהולל ואכזר, שלא בחל בשום אמצעים בכדי להתעשר ולגבור על יריביו. אחיו שבו קינא נמצא מת, צף על נהר הטיבר כשגרונו משוסף. השמועות אמרו כי צ'זארה רצח אותו במו ידיו. אותו צ'אזרה ישמש כמודל למקיאוולי בעת שכתב את ספרו הנסיך עשר שנים מאורח יותר.

ואצל צ'זארה בורג'ה מכל האנשים בעולם, לאונרדו היה צריך לעבוד.

בורג'ה היה המפקד העליון של צבא האפיפיור ובשנת 1498 חתם על הסכם עם מלך צרפת לואי השנים עשר ואף הגיע אליו למילנו שם יתכן ופגש את לאונרדו או לפחות את עבודותיו, הסוס, הסעודה האחרונה ועוד.

בורג'ה איים על ערים איטלקיות שחששו מפניו ופירנצה שלחה אליו שליחים בכדי לשכנע אותו שלא לכבוש את העיר. השליח הראשון שנשלח אליו היה ניקולו מקיאבלי. מקיאבלי היה עובד ציבור מוכשר ודיפלומט והוא הציע את שרותיו של המהנדס הדגול דה וינצ'י. לבורג'ה זה התאים, מהנדס מוכשר בחצרו היה תמיד טוב, ולאנשי פירנצה היה עתה איש משלהם בחצרו של בורג'ה. אבל לא רק לאונרדו נשלח לחצר בורג'ה אלא גם מקיאבלי שרק רצה לחזור לחיים הטובים בפירנצה והתלונן לא מעט במשך שהותו בחצר בורג'ה – אני מרגיש לא טוב, אני עומד למות, קוראים את המכתבים שלי, תוציאו אותי מכאן וכן הלאה.

מקיבאבלי שיכתוב את הספר המפורסם הנסיך עשר שנים לאחר שהייתו בחצר בורג'ה, הפך לידידו הקרוב של דה וינצ'י למשך שנים רבות. התקופה הלא טובה של מקיאבלי בחצרו של בורג'ה הפכה אותו לבסוף לאחד האנשים המפורסמים בהיסטוריה. מה שאומר שכאשר אתה נמצא במצב רע וסובל, אל תתייאש אולי יצא לך מזה ספר טוב או שיעור לחיים שאים ביכולתך לראות אותו באותו רגע.

לאונרדו קיבל מבורג'ה מסמך או דרכון שהתיר לו להסתובב בכל שטחיו כשכל הוצאותיו מכוסות. לאונרדו עשה דרכו מעיר לעיר, מנמֵל לנמֵל וממבצר למבצר. הוא התעסק בחיזוק חומות ומיגון ערים ונמלים ואף בנה גשר מיוחד עליו יכול היה צבאו של בורג'ה לעבור.

בעיר אימולה האיטלקית לאונרדו מצייר מפה מרהיבה שנשאר לנו ממנה הסקיצה. המפה היא ממבט של מעוף הציפור, כאילו לאונרדו צילם את העיר מלמעלה. לאונרדו מצייר מפה נוספת ממעוף הציפור, מפה מדהימה, של כל גופי המים שזורמים בעמק קיאנה שבטוסקנה שנקרא באיטלקית הואל-די-קיאנה.

השהות אצל בורג'ה הייתה מצד אחד מה שלאונרדו רצה כל הזמן, סוף סוף הוא זכה בעבודת חייו, והפך למהנדס צבאי של דוכס, אחד המנהיגים הבכירים ביותר בכל איטליה. מצד שני, איזו עבודה חרא. לעזור למנהיג צבאי מושחת ואיום שרוצח אזרחים תמימים בלי שאפילו פרסות הסוס שלו ירעדו קלות. לחזק מבצרים של אדם תאב בצע ושפל. אדם צעיר ויהיר שללא ספק לאונרדו בז לו מעמקי נשמתו.

לאונרדו שמח על ההזדמנות אבל שמח עוד יותר שנה מאוחר יותר עם חזרתו לפירנצה.

אביו של בורג'ה מת זמן קצר לאחר מכן ובורג'ה הסתכסך עם האפיפיור שבא אחריו. בורג'ה עצמו יאסר, יברח, ולבסוף ימצא את מותו כשכיר חרב בספרד בגיל 30.

הסולטן

בשנת 1503 קצת לפני חזרתו לפירנצה, בהיותו ברומא, שמע לאונרדו כי נציג של הסולטן הגיע לרומא והתעניין אצל האפיפיור אם יש מהנדס איטלקי מוכשר שיוכל לבנות גשר מעל מִצַּר הבוספורוס. מִצַּר הוא מעבר ימי בין שני יבשות גדולות. משני גדותיו של המצר שכנה העיר קונסטנטינופוליס היא איסטנבול של ימינו.

בשנת 1952 נמצא בארכיון המדינה של טורקיה מכתב ששלח לאונרדו לסולטן כפי הנראה ביולי 1503. התברר כי לאונרדו לא בזבז זמן ושלח באופן עצמאי מכתב בו סיפר לסולטן על יכולותיו בתחום ההנדסה והבטיח לבנות למענו גשר בין החלק האסיאתי והחלק האירופי של איסטנבול. לאונרדו כותב כי הגשר יהיה כה גבוה עד כי ספינה תוכל לעבור תחתיו בלא שום בעיה. לגשר גם יהיה חלק מתרומם, הבטיח לאונרדו, במקרה וירצו למנוע מעבר מצד לצד.

דגם מוקטן של הגשר כפי שהוצע על ידי לאונרדו נבנה בשנת 2001 באוסלו באורך של מאה מטרים על ידי אומן נורווגי ובורן סנד. סנד אמר כי הגשר נבנה על פי מודל שאפשר להרחיבו לכל מידה וניתן לבנות אותו מאבן או עץ.

לאונרדו ומקיאבלי

בשנת 1503 לאונרדובן ה-50 ומקיאבלי בן ה-33 מתקבלים בזרועות פתוחות בפירנצה. ניקולו מקיאבלי הופך למפקדה הצבאי של פירנצה והוא ולאונרדו רוצים לנסות רעיון שעלה במוחם בזמן ששהו בגלות בורג'ה, להטות את נהר הארנו.

נָהַר הֵאַרְנוּ זוֹרֵם מֵהָרֵי הָאֲלָפִים לְכִוּוּן דָּרוֹם וּמִסְתּוֹבֵב לְכִוּוּן מַעֲרָב. הוא עובר דרך פירנצה, אמפולי ופיזה שם הוא נשפך לים במערב המגף האיטלקי.

ערי המדינות האיטלקיות היו במלחמות בלתי פוסקות עם שכניהם והאיבה ביניהם הלכה והתעצמה. פירנצה למשל נלחמה עם סיינה ב-1229, ארבעים שנה מאוחר יותר עם פיזה וסיינה ובשנת 1362 שוב פירנצה ופיזה לחמו האחת בשנייה. וזה בלי לערב את מדינת האפיפיור שכללה את רומא ומרכז איטליה, מילאנו, גנואה וערים אחרות שגם נלחמו האחת בשנייה כל הזמן.

לאונרדו ומקיאבלי תכננו להטות את נהר האַרְנוֹ כך שפיזה שהייתה תלויה במי הארנו, תתייבש ממקורות המים שלה. בנוסף רשת של תעלות יחברו את פירנצה לים וימנעו מנהר הארנו להציף אותה כפי שקרה מפעם לפעם.

תכניתו של לאונרדו הייתה לבנות סכר גדול לפירנצה ולחפור תעלה שתסיט את מימי הארנו טרם הגעתו לעיר פיזה, לאזור ביצתי. הוא הגה מספר מכונת חפירה סמי אוטומטיות אך מבצעי הפרוייקט בחרו שלא לבנות אותה והשתמשו בחפרים אנושיים. לאחר מספר שנים הפרוייקט החל לעלות יותר מדי כסף ולבסוף בוטל. נהר הארנו עדיין עולה על גדותיו גם כיום ומדי פעם מציף את פירנצה. בשנת 1966 עלה הנהר על גדותיו, גרם למותם של ארבעים אנשים והרס כמות בלתי נתפסת של יצירות אומנות וספרים נדירים.

לאונרדו צפה זאת כמעט 500 שנים קודם לכן.

עם חזרתו לפירנצה החל לאונרדו לעבוד על ציור למזכירו של מלך צרפת למרות שהתחייב לסיים ציור אחר. מזמין הציור כתב כי "הוא עובד קשה על משוואות גאומטריות, ואין לו סבלנות למכחול". הניסויים המתמטיים שלו, הסיחו את דעתו מציור. עוד כתב המזכיר הצרפתי, כי רק למראה המכחול לאונרדו מאבד את מזגו. במילים שלנו חוטף קריזה. הציור כבר לא עניין אותו. לאונרדו רצה לפתור בעיות מורכבות ומסובכות להבין איך דברים עובדים, איך עובד גוף האדם, כיצד נוצר היקום, וכיצד ולמה ואיך ומדוע… כמו רבים לפניו המחשבות על כל השאלות הללו שנותרו ללא מענה, פשוט הוציאו אותו מדעתו.

בְּמֶשֶׁךְ כָּל חַיָּיו רָצָה לאונרדו לְגַלּוֹת אֶת מִסְתּוֹרִי הַיְּקוּם, הַטֶּבַע וּמֹחַ הָאָדָם. אֲבָל לְדַעְתּוֹ הוּא לֹא גִּלָּה מַסְפִּיק, וּמַצַּב הָרוּחַ שָׁלֵו הָלַךְ וְהִדַּרְדֵּר. הוּא נִהְיָה מְדֻכָּא רַק מֵהַמַּחְשָׁבָה עַל כָּל הפרוייקטים שֶׁהִתְחִיל וְלֹא סִיֵּם אוֹ שֶׁהִסְתַּיְּמוּ בַּכִּשָּׁלוֹן צוֹרֵב. צִיּוּרִי הַקִּיר הִתְקַלְּפוּ מֵהַקִּירוֹת, הַנִּיּסּוִיים שֶׁעָרַךְ בַּתְּחוּם הַתְּעוּפָה לֹא צָלְחוּ וְכָךְ בְּכָל יוֹם נוֹסְפוּ שְׁאֵלוֹת בִּמְקוֹם תְּשׁוּבוֹת ומוחו הַקּוֹדֵחַ שֶׁל לאונרדו פשוט לֹא מָצָא מנוחה.

האנטומיה של לאונרדו דה וינצ'י

כשצייר דה וינצ'י את ציוריו הוא היה מהרהר בחלקי הגוף השונים ורצה להבין לא רק איך הם נראים אלא גם כיצד הם פועלים. מה מזיז את המכונה המדהימה הזאת. בִּתְחיִלָּה הוּא בִּצֵּעַ נְתִיחוֹת עַל חַיּוֹת בְּעִקָּר חֲזִירִים וּפָרוֹת, אַךְ גּוּף הָאָדָם מָשַׁךְ אוֹתוֹ יוֹתֵר מִכָּל. נתיחת גופות הייתה אסורה על פי הכנסייה, ולא התבצעה קרוב לאלף שנים באירופה בערך משנת 199. בתקופת הרנסנס אנשים החלו שוב לעסוק בנתיחת גופות מחוץ לטווח ראייתה של הכנסייה, בעיקר במרתפים של בתי החולים.

לאונרדו התבונן בתחילה ברופאים שניתחו וחתכו גופות והתאמן בעצמו. הוא רכש לעצמו סט של סכינים חדים במיוחד והחל לבצע נתיחות של גופות בכדי ללמוד כיצד לצייר אותם טוב יותר. אבל אז המהנדס בתוכו התחיל לפעול ולפתע הוא השתוקק להבין כיצד עובדת המכונה האדירה הזאת שנקראת גוף האדם.

לאונרדו השיג גישה למרתפים בהם אחסנו גופות שם קילף את עורן, חשף גידים, איברים וכלי דם. את שראה צייר בצורה מדהימה מארבע נקודות מבט, קדימה, מאחור ומכל צד. הוא צייר את הגולגולת בצורה מושלמת ולמען הציור נאלץ להסיר שכבות שונות מקדמת הפנים בעזרת סכיניו. מכיוון שעוד לא הומצאו כימיקלים לטיפול בגופות, התהליך עצמו היה מלווה בריח עז של בשר רקוב. את הניתוחים היה עושה לאונרדו בלילות לאור נרות. הוא היה די מבועת בעצמו וכתב על ניתוחים אנטומיים….. "אם יש בך אהבה לדברים שכאלה אפשר שתירתע בסלידה טבעית, שקיבתך תבגוד בך, ואם זו לא תבגוד בך, אולי יבגוד בך הפחד מפני החיים באישון לילה במחיצת הגוויות הללו, מבותרות, מופשטות מעור ומבעיתות למראה". תארו לכם, מסדרון חשוך ואפל. שומעים נקישות, רעש ניסור עצמות, צעדים שהולכים ומתקרבים. לפתע שקט, דממה. אתם פותחים כמה דלתות עד שאתם רואים גוויה ללא עור, והגוויה כאילו בוהה בכם ומעליה איש עם זקן מלא בדם, חסר מספר שיניים והוא עומד ומחייך ומצייר. זה חברים סרט אימה מעולה. הגופות של לאונרדו.

לדברי פרופסורים לאנטומיה, הציורים שלאונרדו צייר של חלקי הגוף פשוט מדהימים וגם כיום אפשר עדיין למצוא את ציוריו בספרי רפואה מודרניים. במהלך חייו ניתח לאונרדו כעשר גופות בסך הכל.

לאונרדו ניתח גם גופה של איש זקן שטען לפני מותו כי הוא בן מאה וחש תשישות. לאונרדו גילה כי קירות עורקיו של האיש היו עבים מאוד מה שלא אפשר לדם לזרום בחופשיות. מכיוון שלאונרדו לא תאר לעצמו שמערכת הדם היא מחזורית, הוא הניח כמו שאר אנשי תקופתו, כי האיש מת מחוסר הזנה של דם וחָיוּת אל חלקי גופו.

כיום אנחנו מבינים שהאיש מת כנראה מעודף כולסטרול שהלך והצר את עורקיו מה שנקרא טרשת עורקים. לאונרדו היה הראשון אולי אי פעם לראות זאת, אך לאונרדו המשיך להאמין כבני דורו שהדם מיוצר בכבד, מקורר בריאות, מוזרם על ידי הלב ונצרך על ידי השרירים. הוא גם הסיק כי לזקנים קר יותר מלצעירים בגלל שהדם זורם פחות טוב בעורקיהם וזאת גם הסיבה שעורם של זקנים הוא בצבע של ערמונים מיובשים.

לאונרדו לא טעה לחלוטין. אחת הסיבות שזקנים מרגישים קור היא באמת בגלל ליקוי בזרימת הדם עקב טרשת עורקים. נאמר רק שהיום אנחנו מכירים עוד הרבה סיבות לכך שלזקנים קר החל מירידה בפעילות מטבולית, ירידה במסת שריר ובעיות הורמונליות.

לגבי צבע העור הדבר נובע מחלוקה לא שווה של תאי פיגמנט אבל הרבה יותר מגניב לדמיין ערמונים מיובשים.

ככל שלאונרדו חקר וקילף עוד שכבה ועוד שכבה, הוא הרגיש שהוא מתקרב למקור החיים, להבנה טובה יותר כיצד פועל הגוף ואולי אפילו לחשוף את הנשמה שעליה אמר כי היא נמצאת באזור המוח שם החושים השונים נבררים ומאורגנים בקולטן התחושות ועוברים אל החוש המשותף.

הוא כתב…

"למרות שאדם ממציא מכונות והמצאות הוא לעולם לא ימציא מכונה יותר יפה, פשוטה ומוטת מטרה מאשר הטבע. הטבע יוצר איברים מושלמים לתנועה אצל חיות, אבל יוצק נשמה אל תוך הגוף אשר יוצרת רחם ובבוא הזמן מעירה את הנשמה של האדם שנמצא בתוכו".

הנשמה כנראה נמצאת האזור השיפוט ואזור השיפוט נמצא היכן שכל החושים נפגשים ולא בכל הגוף כפי שחשבו רבים בעבר. הנשמה נמצאת במקום מרכזי בכדי שהחושים יעבירו לה את המידע שהם צוברים. אם הנשמה הייתה בכל הגוף לא היה לנו צורך בָקישור האופטי שמעביר תחושות למרכז הנשמה, אלא הנשמה הייתה יכולה לקלוט אותו ישירות מהעין".

לאונרדו טען כי הנשמה נמצאת במוח שם מפוענח המידע אחרת הנשמה הייתה יכולה לפענח מידע בכל הגוף מבלי להעביר אותו למקום מרכזי. היום זה נשמע מצחיק אז זה היה סופר מתקדם.

לאונרדו הבין היטב כיצד עובדת העין ואף בנה דם של קרנית מבדולח בו תיאר כיצד קרני האור נשברות במעברן מהאוויר לתוך התווך הצפוף יותר של הקרנית.

בכדי ללמוד את מבנה העין, לאונרדו היה צריך להמציא דרך בה העין לא תהרס כשחותכים אותה. אם לאונרדו היה פשוט חותך את העין, נוזלים וחלקים רכים שנמצאים במרכז העין היו נשפכים ולא הייתה לו דרך לדעת כיצד בדיוק העין נראית. לאונרדו מצא שיטה. הוא חימם חלבון של ביצה, החלק הלבן, והכניס לתוכו את העין. לאחר חימום נוסף החלבון עטף את כל חלקי העין וכאשר לאונרדו חתך את העין בחיתוך רוחבי, כל החלקים נשארו במקומם. גאוני.

כיום ישנה פרוצדורה שנקראת חיתוך רוחבי בה סורקים את הגוף במכונות MRI ו- CT על פי חתך רוחבי דמיוני. כמו כן ישנו תהליך שנקרא frozen section או חיתוך קפוא בו בְּעֶזְרַת מְכוֹנָה מְיֻחֶדֶת מַקְפִּיאִים בִּמְהִירוּת גִּדּוּל וְאָז נִתַּן לִפְרֹס אוֹתוֹ לִפְרוּסוֹת סוּפֶּר דַּקּוֹת בִּכְדִי לִרְאוֹת אִם הַגִּדּוּל הוּא מַמְאִיר אוֹ שָׁפִיר. כל הפעולות הללו כבר שכבו במוחו של לאונרדו לפני 500 שנים.

פרייטוף קפּרַה בספרו "המדע של לאונרדו" כתב כי הבנתו של לאונרדו כבר אז "חובקת את ההשגים החדישים ביותר של הביוכימיה, הגנטיקה, מדעי העצב ושאר תחומי המדע המתקדמים. לאונרדו השכיל להבין כבר אז, את מה שאנחנו לומדים היום, כי הטבע הוא מארג מורכב ויצירתי של קישורי גומלין.

על איבר המין הגברי, הפין, היו ללאונרדו דברים מעניינים להגיד:

"…לעתים הוא מתייעץ עם האינטליגנציה האנושית ולפעמים יש לו אינטליגנציה משל עצמו, ולמרות רצונו של האיש לעורר אותו, הוא נשאר עקשן ולא סוטה מדרכו, ונע לעתים בעצמו ללא רישיון או מחשבה על ידי האדם, בין אם הוא ישן או ער.

לעתים קרובות האדם ער והוא ישן, ולעתים קרובות האדם רוצה לעשות בו שימוש והוא אינו רוצה ובפעמים אחרות הוא מבקש לפעול והאדם אוסר זאת.

נראה, אם כן, שליצור הזה יש חיים ותבונה נפרדים משל האדם ונראה כי האדם טועה בכך שהוא מתבייש לתת לו שם או להראות אותו, וכל הזמן מבקש להחביא אותו, במקום לקשט ולהציג אותו בטקסיות ככלי קודש".

במהלך חייו לאונרדו צייר מאות רישומים של עצמות, ורידים, עורקים, שרירים וחלקי גוף שונים. הלב הקסים אותו במיוחד והוא המשיך לעשות ניסויים על ידי יציקת זכוכית לתוך ורידים ועורקים ולבסוף ללב עצמו.

לאונרדו נִפְעָם בִּמְיֻחָד מִנּוֹשֵׂא הַהֵרָיוֹן וְחֵקֶר וּבָדַק אֶת הָרֶחֶם. הוא ניתח אשה בהריון שהלכה לעולמה, הוציא את הרחם ומתוכו הוציא תינוק ששהה בתוך מי שפיר. הוא צייר כיצד נראה רחם והתינוק בפנים, והיה הראשון לצייר את עמוד השדרה בדיוק מדהים.

מונה ליזה

בשנת 1503 החל לאונרדו לעבוד על ציור של אישתו של סוחר עשיר מפירנצה. שמה היה מדונה או מונה ליסה דל ג'יאוקנדו. לאונרדו צייר אותה כאשר היא יושבת בשלווה עם ידיה משולבות לפניה, חיוך קל ומפתה על שפתיה והיא נראית מציאותית לחלוטין. עיניה בהו במתבונן בה בחזרה מכל זווית בה התבוננו בה. הציור הדהים את בני התקופה כי זה היה הדבר הקרוב ביותר לאדם חי שמישהו יצר.

יש משהו מיוחד במונה ליסה. לא משנה מהיכן מסתכלים עליה, עיניה תמיד מביטות בך חזרה וחיוך קל על שפתיה. כאילו כבר נפגשתם קודם. כאילו אהבת חייך מביטה אליך מתוך תמונה ומבקשת – קח אותי! כבר אז אנשים רבים שבהו בתמונה לאורך זמן גילו כי משהו רגשי קרה להם. מאות שנים מאוחר יותר כאשר היא כבר הייתה במוזיאון הלובר, התאבד מעריץ שלה מול תמונתה במוזיאון. היא קיבלה מכתבי אהבה ואפילו נגנבה ע"י עובד איטלקי לשעבר של המוזיאון שהחביא אותה תחת מיטתו במשך שנים רבות. מדי פעם הוא היה מוציא אותה ממחבואה, מניח אותה על השולחן ומביט בה שעות ארוכות.

לפי המסופר על ידי וסארי, שספרו נכתב כשלושים שנים לאחר מותו של דה וינצ'י, לאונרדו לא אהב שכל ציורי הפורטרייט הם של אנשים חמורי סבר. הישיבה בכיסא במשך שעות על גבי שעות בכדי שהצייר יוכל לצייר אותך הייתה מייגעת וגרמה לאנשים להראות מלנכוליים. ואסארי מספר כי לאונרדו הזמין זמרים, נגנים וליצנים בכדי לבדר את גברת דל ג'יוקונדו, המונה ליסה, בכדי לגרום לה לחייך.

וכך כותב ואסארי "בשעה שצייר את מונה ליזה שהיתה יפהפייה, העסיק נגנים וזמרים, ובכל עת אף ליצנים כדי שתשמח; כך ניטלה מן התמונה אותה עגמומיות הניכרת בדרך כלל בציורי הדיוקנאות. בשל תחבולתו זו של ליאונרדו, היה בה שחוק כה נעים עד כי במראיתה עלה האלוהי על האנושי, ונחשבת היתה מפליאה, אם לא חיה ממש."

כיום ישנם תאוריות כי המונה ליזה היא דיוקן עצמי של לאונרדו, הרי הוא עבד על התמונה הזו במשך שנים, איך אפשר לחשוב בכלל שהיא דומה לאישה שישבה בכיסא כשהוא התחיל את הציור. בנוסף המונה ליזה דומה מאוד לנשים בציורים אחרים של דה וינצ'י כמו הבתולה עם הילד ויוחנן המטביל. ההסבר של חוקרת האומנות ד"ר ליליאן שוורץ הוא שבכל המקרים לאונרדו השתמש במראה כשצייר, והנשים הללו הן למעשה דמות משופרת של לאונרדו.

תאורייה אחרת גורסת כי המונה ליסה דומה לסאלאי, עוזרו וידידו הנאמן של לאונרדו ואולי אף יותר מזה. ישנם גם הסברים כי המונה ליזה אינה פותחת את פיה מפני ששיניה היו רקובות או חסרות כפי שהיו להרבה אנשים באותה תקופה.

לאונרדו צייר את המונה ליסה בפירנצה אבל לקח אותה איתו ולפי היסטוריונים שונים הוא המשיך לעבוד עליה עוד שנים רבות ואולי אפילו עשרים שנה. לאחר מותו של לאונרדו, מכר אותה מזכירו למלך צרפת.

חשוב לציין שכבר אז תמונתה של המונה ליזה הפליאה והדהימה רבים כי היא קראה תיגר על הקיים, השגרתי, הידוע, הבאנאלי, הבדרך כלל והמקובל. היא הייתה תמונה אחרת מכל התמונות האחרות.

כיום התמונה הרבה פחות מיוחדת מאשר אז, אבל עדיין כשאתם נכנסים למוזיאון הלובר, למרות כל היצירות המדהימות שיש במקום, בכל פינה תראו שלט קטן עם חץ שמכוון אתכם היישר למונה ליזה. שם שולפים אנשים טלפונים ומצלמים את היצירה מרחוק. לא כיף.

קרב אנגיארי

בשנת 1504 החליטו פרנסי העיר פירנצה כי הם רוצים שיצירות אומנות מרהיבות ביופיין יקשטו את בניין מועצת העיר. לאונרדו דה וינצ'י הוזמן לצייר ציור העוסק בקרב שהתרחש בשנת 1440 ונקרא קרב אנגיארי. השרטוטים שצייר על הקיר לפני הצביעה עוררו התפעלות רבה וציירים רבים העתיקו אותם. היה זה ציור מדהים שמתאר קרב שבו סוסים ואנשים מתערבבים האחד בשני. אבל לאונרדו עבד על הציור באיטיות ולאחר התחלה מרהיבה, הוא פשוט נרתע מלהמשיכו.

הביוגרפיה הראשונה על חייו של לאונרדו נכתבה חמישים שנה אחרי מותו על ידי ג'ורג'ו ואסארי שפרסם כרך עבה בשם חייהם של ציירים, פסלים וארכיטקטים. כיאה לאותה תקופה ואסארי לא ממש נצמד לעובדות, כאן שינה, פה הגזים, הסתמך בעיקר על עדי ראייה שהכירו את האנשים שעליהם כתב ולכן לא כל מה שכתב אפשר לאמת. למעשה חלק ממה שכתב הופרח במהלך השנים אך באופן מפתיע חלקים אחרים מדבריו אומתו רק לאחרונה.

ואסארי תאר את ציורו של לאונרדו כך:

ואסארי מתאר למעשה סוג של פיגום אקורדיון שלאונרדו בנה למטרת הציור המורכב שהיה כנראה גאוני אבל לא כמו ציורו.

לאונרדו הָיָה צַיָּר וָתִיק בִּזְמַנּוֹ וְהוּא קִבֵּל קִיר שָׁלֵם לְעַצְמוֹ. מוֹעֶצֶת הָעִיר רָצְתָה שֶׁעוֹד צִיּוּר יְקַשֵּׁט אֶת הָאוּלָם בּוֹ עָבַד לאונרדו וּבָחֲרָה בְּצַיָּר עוֹלֶה, אַחֵד הָאָמָּנִים הַפלורנטינים המַּבְטִיחִים שֶׁל הַתְּקוּפָה, צָעִיר חָצוּף וּמַבְטִיחַ שֶׁעָנָה לַשֵּׁם… מיכאלאנג'לו.

מיכאלאנג'לו היה צייר ופסל אגדי כבר מגיל צעיר. שנה לאחר שהחל את התמחותו כבר קיבל שכר עבר עבודותיו, דבר שהיה נדיר בזמנו. עוד לפני שנבחר לצייר על הקיר בפירנצה, בגיל 29 הוא השלים יצירה מדהימה, הפסל של דוד, שגובהו כחמישה מטרים. את הקפלה הסיסטינית צייר מיכאלאנג'לו מאוחר יותר בשנות השלושים לחייו, בין השנים 1508-12 ובמהלכה נאלץ להתמודד עם האפיפיור המשוגע יוליוס ה-2. קפלה היא כנסיה קטנה המיועדת לטקסים אישיים מהמילה chapel שאולי שמעתם בסדרת טלוויזיה אמריקאית כזאת או אחרת, וסיסטינית על שם האפיפיור שבנה אותה סיקסטוס הרביעי.

מספרים שהאפיפיור יוליוס השני קצר הרוח וחם המזג שאל את מיכאלאנג'לו מתי יסיים כבר את יצירתו בקפלה הסיסטינית. מיכאלאנג'לו חם המזג ענה – כשאוכל. האפיפיור התפרץ עליו בזעם ואיים עליו כי יצווה להשליכו מהפיגום עליו עמד. מאוחר יותר יסתכסך מיכאלאנג'לו עם האפיפיור וימלט מהוותיקן. מיכאלאנג'לו היה כזה, צעיר, חם מזג, פרוע ובטוח שהוא האמן הטוב ביותר שחי על פני כדור הארץ. כשצייר מיכאלאנג'לו את האפיפיור יוליוס השני על תקרת הקפלה, הוא הוסיף מאחורי גבו שני מלאכים בדמות ילדים. מבט קרוב בציור מגלה כי אחד המלאכים עושה מאחורי גבו של יוליוס תנועה מגונה. אם לאונרדו היה משוגע, מיכאלאנג'לו היה מטורף.

בבניין מועצת העיר של פירנצה הייתה זו הפעם היחידה שהשניים עבדו יחד והפעם אחד מול השני. ציור מול ציור. האסיפה הפלורנטינית יצרה למעשה תחרות בין שני האומנים הטובים ביותר בפירנצה. לאונרדו כתב ביומנו כי כאשר מציירים שרירים נפוחים הדמויות נראות כמו אגוזים ובכך התכוון לדרך בה צייר מיכאלאנג'לו את אנשיו.

שניהם החלו לעבוד במרץ על ציוריהם אבל היה הבדל בין הציורים שלהם.

צִיּוּרוֹ שֶׁל מיכאלאנגלו הָיָה צִיּוּר שֶׁל קְרָב בְּשֵׁם קָרֵב קשינה בּוֹ חַיָּלִים שֶׁרָחֲצוּ בַּנָּהָר הִבְחִינוּ בָּאוֹיֵב, וּבְבַת אַחַת קָפְצוּ מֵהַנָּהָר וְרָצוּ לְהִלָּחֵם כְּשֶׁהֵם עְרֹמִים. הַצִּיּוּר מְהַלֵּל לְמַעֲשֶׂה אֶת הַמִּלְחָמָה וּמַרְאָה גְּבָרִים חֲסוֹנִים הַנִּלְחָמִים הָאֶחָד בַּשֵּׁנִי. בְּדִיּוּק וַאֲפִלּוּ טוֹב יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁחָלְמוּ פרנסי הָעִיר שֶׁל פירנצה.

ציורו של לאונרדו לעומת זאת היה שונה. לאונרדו שהיה מבוגר ממיכאלאנג'לו בעשרים שנה, כבר הספיק לראות שדות קרב בימי חייו, והוא צייר ציור המתאר את הקרב כמו שהוא, אמיתי, קשה לצפייה, רווי דם. באותה תקופה אי אפשר היה להיות אתאיסט, אף אחד לא העלה על הדעת שאין אלוהים, אבל למלחמה אפשר היה להתנגד וישנו אפילו פתגם לטיני מהתקופה – דוקה בלום אינקספרטיס Dolce Bellum inexpertis – המלחמה מתוקה לבלתי-מנוסים, זאת אומרת המלחמה היא מתוקה למי שלא התנסה בה.

לא לציור כזה התכוונו חברי מועצת פירנצה. הם רצו לפאר אחד מניצחונם ובמקום זה קיבלו ציור גרוטסקי ואנטי מלחמתי משהו. אבל הוא היה מדהים.

לאונרדו שראה את רזי הגוף כפי שמעטים ראו, השכיל להבין עד כמה מורכבת ומדהימה היא מכונת האדם. ציורו שמראה את המלחמה בגרוטסקיות כאילו אומר, תראו את המטורפים הללו עם מבטי השנאה והטירוף, פיהם מעלה קצף מרוב שיגעון. רְצִיתֶם צִיּוּר שֶׁל מִלְחָמָה הִנֵּה צִיּוּר שֶׁל מִלְחָמָה אֲבָל כְּמוֹ שֶׁמִּלְחָמָה הִיא בָּאֱמֶת – טֵרוּף בְּעֵינַיִם, כְּאֵב, הֲרוּגִים, דָּם, קְרָבוֹת פָּנִים אֶל פָּנִים, ערימות שֶׁל גּוּפוֹת, נְהָרוֹת מוכתמים בְּדָם, ייאושׁ.

לאונרדו כתב במחברותיו כי מלחמה היא הטירוף החייתי ביותר ואם הטבע נראה לאנשים כדבר מופלא, אזי גוף האדם הוא מופלא עוד יותר ואין דבר מרושע יותר מליטול חיים של אדם, להרוס את המכונה המדהימה הזאת שיצר אלוהים.

היריבות בים דה וינצ'י ומיכאלאנג'לו הלכה והתעצמה עד שיום אחד היא הפכה למכוערת.

מחבר פלורנטיני אנונימי שאסף עדויות וסיפורים על האומנים של פירנצה סיפר בעת שעבר דה וינצי ליד כיכר סנטה טריניטה, הוא פגש מספר אנשים שהתווכחו על שורה מספרו של דנטה. בראותם את דה וינצ'י ביקשה החבורה שיסביר להם את השורה. באותו רגע עבר לידם מיכאלאנג'לו. דה וינצ'י פנה אל החבורה ואמר הנה מיכאלאנג'לו הוא יסביר לכם. מיכאלאנג'לו חשב כי דה וינצ'י מנסה להעליבו ופלט בחזרה "תסביר זאת בעצמך אתה שניסית ליצוק סוס מברונזה ונטשת אותו בבושת פנים"…. אז הפנה מיכאלאנג'לו את גבו והלך. פניו של לאונרדו האדימו בשומעו את הדברים

לאונרדו נִתְקַל בִּבְעָיוֹת רַבּוֹת בַּמַּהֲלָךְ הַצִּיּוּר וּבִמְיֻחָד בְּצִבְעִי הַשֶּׁמֶן הַחֲדָשִׁים שֶׁיָּצַר לְמַטָּרַת הַצִּיּוּר. כְּפִי הַנִּרְאֶה הַשִּׁכְבָה הַתַּחְתּוֹנָה שלאונרדו יָצַר הָיְתָה צְפוּפָה מִדַּי וְלֹא אֶפְשָׁרה לַצֶּבַע לְהִסָּפֵג וְהוּא הֵחֵל לִנְזֹל. הַצִּיּוּר הָלַךְ וְהִסְתַּבֵּךְ ולאונרדו לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם חֵלֶק אַחֵד, לֶקַח הַפְסָקָה מְמֻשֶּׁכֶת.

בשנת 1505 מיכאלאנג'לו נאלץ לעזוב את פירנצה לאחר שהוזמן על ידי האפיפיור. אנשי פירנצה לא יכלו לומר לו לא. ללאונרדו לא נשארה טיפת סבלנות בשביל הציור המדהים של קרב אנגיארי והוא הלכה למעשה נטש אותו.

באביב 1506 דכאונו של לאונרדו היה נראה וגלוי לעין. הוא כבר היה מבוגר ועדיין נאלץ להילחם לפרנסתו. לא היו לו חסכונות, הוא העדיף לחשוב ולערוך ניסויים במקום לעבוד תמורת שכר.

במחברתו כתב לאונרדו בארס לא אופייני כי "אנשים משכילים יסתכלו על עבודתי ויאמרו זוהי עבודה סתמית וחסרת תועלת….אבל המילים שיוצאות מפיהם חכמות כמו האוויר שהם מפליצים מעכוזיהם…". או בעברי מדוברת המילים שלהם הם נאד אחד גדול.

העתיד של לאונרדו נראה קודר ואפל, אבל אז, בלי שום התראה מוקדמת, הגיע אליו מכתב ממילנו, מכתב שהיה ביכולתו לשנות הכל.

בפרק הבא תשמעו על קורותיו של לאונרדו ועל המצאותיו הרבות שלא פורסמו בימי חייו אלא מאות שנים לאחר מותו. המכונות של לאונרדו.

תודה לעמיעד בראלי על תחזוקה שוטפת של האתר, לאלון דניאל מומחה הוויקיפדיה שלנו, ללאוניד גבירץ שאחראי על משימות תכנות מיוחדות ולרמי גל שותפי לדרך.

אני יובל מלחי

ופעם אחת בואו תגידו את זה יחד איתי

3 – 4 ו:

קטעים בהיסטוריה

[/su_spoiler]

Podcast: Play in new window | Download (44.4MB)

Subscribe: Google Podcasts | Pandora | iHeartRadio | TuneIn | Deezer | RSS | More