לאונרדו דה וינצ'י מגיע למילאנו. ההתחלה ברגל שמאל, מופע פנטומימת כוכבי הלכת המופלא, הסעודה האחרונה, איך לתכנן עיר, אופטיקה, ספריות, סוס הברונזה, סאלאי היפה והשובב, המחברות וכתב הסתרים, ניסויים ומפח הנפש ועוד. על 17 השנים של לאונרדו במילאנו.
כבר קראתם על הרופא שסירב לעזוב את ירושלים? על משה ברסקי והמכתב המרגש של הוריו? רעידת האדמה ששינתה את העולם? בקרו בדף התכנית – https://www.facebook.com/ktaim ותנו לייק קטן.
- Mafia_Music – http://www.
royaltyfreemusicmp3.com/ - Teknoaxe_Suspense_Darkness_
and_Dissonance - Teknoaxe_Rest_Your_Head_with_
Strings - Michele Candotti – Zolfanella_
e_la_bottega_dei_veleni - Teknoaxe_Working_Gnomes
- Sunshine – Kevin Macleod
- Teknoaxe_Science_Fiction_
Exposition - ארוחות שעשו היסטוריה – הסעודה האחרונה
- Miri's Magic Dance – Kevin Macleod
[su_spoiler title="תמליל הפרק"]
הסקרן הגדול בהיסטוריה – לאונרדו דה וינצ'י – חלק 3 – מילנו
ברוכים הבאים לפודקאסט קטעים בהיסטוריה, אני יובל מלחי.
פרק מאה שלושים ושבע – הסקרן הגדול בהיסטוריה – על חייו המרתקים של לאונרדו דָה וינצ'י, חלק שלישי – מילנו.
מילנו – 1482
בשנותיו הראשונות בפירנצה לאונרדו החל לצייר ציורים רבים אך נטש אותם באמצע. הקריירה של לאונרדו בפירנצה נהרסה, ושמו הפך שם נרדף לאוֹמָּן עצלן ושקרן.
לאונרדו היה חייב לעזוב את פירנצה ולפתוח דף חדש. אט אט הוא החל להבין כי הסיטואציה הלא פשוטה אליה נקלע הייתה למעשה, הזדמנות. לאונרדו כתב לדוכס מילנו מכתב והציג עצמו ככמהנדס וממציא. הוא ארז את דבריו והחל במסע צפונה על עבר מילנו.
לאונרדו כבר היה בן 30 כאשר הגיע בשנת 1482 למילנו, אוֹמָּן כושל ומיוסר בעל תחביבים רבים. הוא היה מוכשר בדברים רבים אבל אהב להתעסק במה שעניין אותו באותו רגע, ובמבחן התוצאה הוא פשוט נכשל.
הדוכס של מילנו, לודביקו ספורצה, שנקרא מורו בשל היותו כהה עור, אהב לשמוע מוזיקה וסיפורים, בהחלט היה זקוק למהנדסים יצירתיים ומה רע במהנדס שיודע גם לצייר? לפי אחד מאנשי דורו של ספורצה הדוכס רצה להפוך את מילנו "מזקנה מקומטת לעלמה צעירה ונאה". לאונרדו התאים לו מאוד מהרגע הראשון.
בתולה בין הסלעים
באפריל 1483 מיד כשמגיע לאונרדו למילנו הוא מקבל את עבודתו הראשונה במילנו, ציור קיר במנזר סן פרמצ'סקו במילנו. החוזה היה קצר טווח, מדויק בפרטי התמונה שרצו הנזירים ותוך חצי שנה היה על לאונרדו לסיים את הציור שנקרא המדונה בין הסלעים או באנגלית virgin on the rocks, בתולה בין הסלעים. לאונרדו שהיה עליו להוכיח את עצמו במילנו, לא סיים את הציור והנושא הפך לתביעה או יותר נכון שתי תביעות שנמשכו שנים רבות. רק 25 שנים מאוחר יותר יתלה הציור בכנסיה. כיום יש שתי תמונות של המדונה בין הסלעים, יתכן ולאונרדו צייר את הראשונה, הנזירים לא היו מרוצים והוא היה צריך לסיים את השנייה מאוחר יותר.
למרות שהוא התחיל ברגל שמאל, אט אט הועסק לאונרדו על ידי הדוכס בכל תחום שהייתה לו נגיעה או השפעה. הוא עיצב תלבושות ססגוניות, מסכות ותחפושות. הוא ניגן על הלירה שלו וארגן הופעות מוזיקליות.
כשהדוכס חיתן את אחיינו עם ביתו של מלך נאפולי, הוא לא חסך במאום. לאונרדו בנה בשבילו תפאורה בדמות מגדלים עשויים מענפים ועלים המכסים אותם כגג. לאונרדו גם היה אחראי על בידור האורחים וארגן מחזות בהם לבשו השחקנים תלבושות מוזהבות ורכבו על סוסים כאשר רקדנים רוקדים סביבם. זה היה מופע מרהיב אבל עדיין שום דבר בהשוואה למה שציפה להם.
לאונרדו רצה לעשות משהו מרהיב, מופע שלא ישכח על ידי הצופים. המופע שהעלה נקרא פנטומימת כוכבי הלכת. זה היה הסירק דה סוליי של הרנסנס. השחקנים עלו על במה ענקית מסתובבת, לפתע, נדלקו לפידים מאחורי מסך זכוכית צבעונית, ושבעת כוכבי הלכת ואלים רומאים חגו ברקיע מעל ראשי הצופים, כאשר מוזיקה שקטה ונפלאה מלווה אותם. הצופים היו בהלם מוחלט מההופעה.
לאונרדו העלה עוד מחזות ונעזר בכישוריו ההנדסיים בכדי לתכנן במה מסתובבת, ובעזרת מערכת של גלגלי שיניים ומשקולות שבנה, הוסיף אפקט של הר שנבקע לשניים. מופעי הראווה הללו, היו בגדר פלא וכמעט כּישוף בפני בני דורו של לאונרדו שחזו בהצגות. הוא הפך ללא ספק לאשף הבימה שלא היה שני לא בכל איטליה.
לאונרדו דה וינצ'י, מהנדס העיר מילנו
עד מהרה הבין הדוכס כי לאונרדו הוא מהנדס מוכשר בצורה יוצאת דופן. הדוכס ביקש מדה וינצ'י לתכנן תעלות חדשות במילנו, שהיו האוטוסטראדות של התקופה, ולשפר את הישנות אבל ללאונרדו זה לא הספיק. הוא הבין כי צפיפות של אנשים בלי סניטציה מתאימה יוצרת זוהמה ומביאה למחלות. לאונרדו היה עד למספר התפרצויות של מגפות כמו מגפת הדבר של מילנו שנמשכה משנת 1483 ועד 1485 והרגה יותר מחמשת אלפים איש מתושבי העיר. לאונרדו טען כי מים עומדים הם סכנה בריאותית ומביאים עימם אוויר לא טוב. הוא הציע לחלק את העיר לכמה עיירות קטנות יותר לאורך נהר, כאשר הנהר עובר בתעלות שתי וערב בעיר ומאפשר לנקות את העיר מהלכלוך הרב ששרר בה.
הוא כתב לדוכס כי יש צורך לפזר את ההתקהלות הגדולה של כל כך הרבה בני-אדם, הצפופים כעדר עיזים, איש על גב רעהו, הממלאים כל קרן זווית בצחנתם והזורעים את זרעי המגיפה והמוות.
את הערים הציע לאונרדו לבנות כבתים של שתי קומות, כאשר הקומה התחתונה תשמש כמקום לבהמות, עגלות משא, קומת מסחר, סטודיו וחנויות. ה קומה העליונה הייתה מיועדת למגורים וכל הקומות השניות התחברו זו לזו בצורה של עיר עילית, כך שהיו להם גנים יפים ומדרכות עיליות. לאונרדו גם הוסיף תעלות ניקוז ששימשו כביוב והיו אמורות להיפטר מחומרים מצחינים.
אֶת הֶעָרִים הִצִּיעַ לאונרדו לַבָּנוֹת כְּבָתִּים שֶׁל שְׁתֵּי קוֹמוֹת, כַּאֲשֶׁר הַקּוֹמָה הַתַּחְתּוֹנָה תְּשַׁמֵּשׁ כְּמָקוֹם לִבְהֵמוֹת, עֲגָלוֹת מַשָּׂא, קוֹמַת מִסְחָר, סְטוּדְיוֹ וַחֲנֻיּוֹת. הקוֹמָה הָעֶלְיוֹנָה הָיְתָה מְיֹעֶדֶת לַמְּגוּרִים וְכָל הַקּוֹמוֹת הַשְּׁנִיּוֹת הִתְחַבְּרוּ זוֹ לְזוֹ בַּצּוּרָה שֶׁל עִיר עִלִּית, כָּךְ שֶׁהָיוּ לָהֶם גַּנִּים יָפִים וּמִדְרָכוֹת עיליות. לאונרדו גַּם הוֹסִיף תְּעָלוֹת נִקּוּז שֶׁשִּׁמְּשׁוּ כְּבִיּוּב וְהָיוּ אֲמוּרוֹת להיפטר מֵחֹמָרִים מצחינים.
מעטים השכילו להבין אז את מה שהבין לאונרדו. ולא רק אז. בסוף המאה ה-19 תסבול העיר ניו-יורק ממשבר תברואתי שנקרא משבר הצואה הגדול. הצואה הייתה של סוסים שהיו המונית, המכונית, האוטובוס והמשאית של המאה ה-19. בסוף המאה ה-19 הסוסים ייצור 45 אלף טון צואה בחודש בניו-יורק, הרחובות היו חומים ומסריחים, אנשים חטפו שפריצים של צואה בדרכם לעבודה, ריח הצואה עמד באוויר ואנליסטים קבעו כי בקצב הזה צואת הסוסים תמלא ותסתום את רחובות מנהטן לחלוטין תוך כמה שנים. למזלם המצאת המכונית פתרה את המשבר התבראותי הזה.
יעברו מאות שנים עד שרעיונותיו של לאונרדו יהפכו למציאות בערים המודרניות של המאה שעברה. לאונרדו היה מתכנן אורבני אדיר, שהבין כי לכלוך וזוהמה הם מרבצים למחלות. הוא פשוט הקדים את זמנו בכמה מאות שנים.
היו ללאונרדו גם תצפיות בתחום האופטיקה שיובנו רק מאות שנים מאוחר יותר. באחת הפעמים כשטיפס לאונרדו על הר מונטֶה רוזָה או "הר שושנה" באלפים' הוא הבחין כי צבע השמים כחול כהה. הוא טען כי הכחול אינו באמת הצבע של השמיים אלא מקורו בחלקיקי לחות שעליהן נופלות קרני השמש ומעניקות להם זוהר על גבי הרקע השחור הכביר שמאחוריהן.
ארבע מאות שנים מאוחר יותר סיפק הלורד רָא-לִיי הסבר שנקרא פיזור ריי-ליי ובו הסביר כי מולקלות האטמוספירה מפזרות את אור השמש באופן כזה שהצבע הכחול שהוא בעל האנרגיה הגבוהה ביותר, מתפזר יותר מאשר שאר הצבעים והוא מוקרן בכיוונים שונים ברחבי השמיים ולכן בכל כיוון שנביט נראה יותר כחול מאשר כל צבע אחר. כשהשמש שוקעת זווית האור משתנה מה שמאפשר לנו לראות גם צבעים אחרים של אדום וכתום. במילים אחרות קרני השמש צובעות את השמיים בכחול מפני שהכחול מתפזר הכי חזק ובצורה שווה.
לאונרדו הבין את זה בעזרת האינטואיציה שלו, לבדו, מאות שנים לפני מדענים אחרים. הוא לא יכל לבטא זאת כפי שביטא הלורד ריילי כמה מאות שנים אחריו. פשוט מדהים.
מפעל לחינוך עצמי
החיים במילנו האירו ללאונרדו פנים. הוא היה מרוצה מאוד מהאפשרויות הרבות שעמדו בפניו. היה לו עתה זמן להעשיר את ידיעותיו והוא פתח במפעל לחינוך עצמי. בששת השנים הבאות הוא חיפש ומצא ספרים אשר בעזרתם העשיר את אוצר המילים שלו, במיוחד בלטינית. לאחר מכן החל לרכוש ספרים עד אשר מנתה ספרייתו מספר בלתי יאמן של 200 ספרים, מספר אדיר לתקופתו.
בספרייתו ניתן היה למצוא ספרים העוסקים במדע ופילוסופיה, מתמטיקה, אסטרונומיה, אנטומיה ורפואה, חקר הטבע, גיאוגרפיה, גיאולוגיה, אדריכלות, מדעי הצבא וספר אחד של אתגר קרת. סתם.
הרנסנס עורר עניין מחדש בשפה האיטלקית או יותר נכון הניבים האיטלקיים השונים. הונציאנית האיטלקית למשל הייתה שגורה בפי סוחרים מכל רחבי איטליה, והגנואית בפי יורדי הים בעיקר. האיטלקית הפירנצאית או פלורנטינית גם היא תפסה מקום מכובד והיא השפה הכי קרובה לאיטלקית של ימינו. בזמנה היא הֶאֱפִילָה על שאר הניבים הטוסקנים אבל כמעט לכל עיר היה הניב שלה – נפוליטני, רומאי, פלורנטיני, פיזני ועוד.
סופרים רבים מאזור ונציה כתבו בטוסקנית ואט אט החלו סופרים לכתוב באיטלקית מדוברת במקום בלטינית. מכיוון שהיו הרבה מילים חסרות הם עשו שימוש במילים לטיניות רבות. אנחנו מכירים את התופעה מקרוב בעברית למרות שאנחנו איבדנו את הפירוש. בלטינית למילים יש אטימולוגיה, פרוש הגיוני ואילו אצלנו, חולצת הזעה באנגלית, סווטשירט הפכה לסוצ'ר בעברית. מילה שהיא שיבוש נוראי של מילה הגיונית באנגלית.
בכל אופן לאונרדו דה וינצ'י העתיק את המילים הלטיניות החדשות שנתקל בהן לתוך אחת ממחברותיו וקרא לה ספר המילים שלי.
בשנת 1490 נשלח לאונרדו לפָּאבְיָה מרחק של כארבעים קילומטרים ממילנו, לבדוק את התקדמות העבודה על הקתדרלה בעיר. בזמן שהותו בעיר ביקר לאונרדו לראשונה בספרייה רחבת הידיים של פאביה. הספריה הכילה אלפי ספרים, כתבי יד, מפות ואוצרות אינטלקטואלים אחרים. לאונרדו נשאר בפאביה ולא חזר למילנו במשך חצי שנה, עד שסיים את עינייניו בספריה.
זמן קצר לאחר מכן, לאונרדו התחרה לבניית כיפה לקתדרלה במילנו ושרטוטים שלו נשמרו עד ימינו למרות שהמודל של כיפת הקתדרלה עצמה אבד. למרות ששמו הלך לפניו הוא הפסיד לשני ארכיטקטים-פסלים מקומיים שהיו חברים באיגוד המקומי ונראה כי הוא לא הצליח לגבור עליהם. הסתדרות, אתם מבינים.
המחברת של לאונרדו דה וינצ'י
כאשר לאונרדו החל לרשום את מחשבותיו ורעיונותי במחברותיו, הוא פחד שהן תגנבנה או שמישהו יסתכל מעל לכתפו ויעתיק את רעיונותיו, והחל להשתמש בכתב סתרים. הוא לימד את עצמו לכתוב בכתב הפוך, מימין לשמאל באיטלקית, בִּכְתָב מראה, כך שאדם שאינו מיומן היה צריך להחזיק את הספר מול מראה בכדי לקרוא אותו. הייתה זו למעשה שיטת הצפנה דרכה יכול היה לאונרדו להצפין את המידע שלו וזאת לא הייתה ההצפנה היחידה שהכניס לתוך כתביו אלא הוא גם הכניס טעויות במתכוון לחלק משרטוטיו.
לאונרדו תמיד לקח איתו מחברת לכל מקום שהלך ושרבט את רעיונותיו באלפי שורות. תארו לכם אדם גבוה, יפה תואר, חטוב, מתולתל ומזוקן, לבוש בטוניקה או מין שמלה ורודה וקצרה שמגיעה עד הברכיים ומחברת משתלשלת מחגורתו. כך נראה לאונרדו.
רוב המידע שאנחנו יודעים עליו מגיע ממחברותיו שחולקו לעשרה כרכים שונים ותורגמו רק לקראת סוף המאה ה-19. חלק מהכרכים מדברים על רעיונותיו בגיאומטריה, משקל וארכיטקטורה. מחברות אחרות מכילות ציורים ושרבוטים בתחומים שונים מזואולוגיה ועד לאומנות המלחמה. ישנם ספרים נוספים על מעוף ציפורים, בוטניקה, צבע, פיסול, ציור, אור וצל, אסטרונומיה, גאוגרפיה, דת ועוד. מעניין מה חשב שיעלה בגורל הספרים לאחר מותו. האם קיווה כי רעיונותיו יתפרסמו ואנשים יקלטו את מה שהיה לו לומר? יראו בו גאון?
ישנם שלושה סוגי אנשים, כתב לאונרדו. אלו שרואים. אלו שרואים כשמראים להם, ואילו שלא רואים. המסקנה המתבקשת היא שתמיד צריך לשאוף לראות. הדבר מתאים בדיוק לשמיעת פודקאסטים – יש כאלה ששומעים, יש כאלה ששומעים כשמשמיעים להם, ויש כאלה שלא שומעים בכלל. אם אתם בין השומעים, ברכות. אם אתם בני זוג של כאלה שאוהבים להקשיב לפודקאסט באוטו או בלילה לפני השינה, אני מתנצל.
מחברותיו של לאונרדו הן למעשה שער למוחו ויש שם רעיונות וחלקי רעיונות אולי בדיוק כפי שהופיעו במוחו של לאונרדו. יש שם רעיונות פשוטים ורעיונות מורכבים שנושאים עמם חישובים ארוכים ומסובכים. לאונרדו כתב על זואולוגיה, אווירודינמיות, ארכיטקטורה, בוטניקה, עיצוב תחפושות, הנדסה צבאית ואזרחית, חקר מאובנים, הידרוגרפיה או חקר המים, מתמטיקה, מכניקה, מוזיקה, אופטיקה, פילוסופיה, רובוטיקה, התבוננות בכוכבים, תכנון במה להופעות, ועל מדעי הגפנים. וזהו.
במחברותיו אפשר לראות את הרצון שלו לחקור כמעט כל נושא כמו למשל:
תאר כיצד העננים נוצרים ואיך הם הופכים לאדים, ומה גורם לאדים לעלות מן המים של כדור הארץ אל האוויר, ואת הסיבות לערפילים, ושל האוויר שהופך לסמיך, ומדוע הוא נראה פחות כחול לפעמים …
תאר … מהי התעטשות היא, מה הוא פיהוק, נפילה למשכב או מחלה, עווית, שיתוק, רעידה מקור, הזעה, עייפות, רעב, שינה, צמא, תשוקה …
תאר את לשונו של הנקר, את לסתותיו של התנין …
מדוע מים זזים ומדוע מפסיקה תנועתם?
לאונרדו היה, כפי שכינה אותו היסטוריון האמנות קנת' קלארק "האיש הנחוש והסקרן ביותר בהיסטוריה".
הגבירה עם החמוס
מדי פעם היה הדוכס ספורזה מבקש מדה וינצ'י לצייר את בני משפחתו. אחת התמונות שנשתמרה נקראת הגבירה עם החמוס, סוג של חמוס לבן ארוך ודוחה. בתמונה צוירה אחת מפילגשותיו של הדוכס. היא נראית צעירה, פשוטה למדי, עם סרט שחור ודק על המצח ועוד סרט מוזהב נמוך יותר על המצח מעל הגבות. אפשר לומר שעטור מצחה זהב ושחור. לגברת בתמונה יש עיניים ירוקות ופה קטן ואדום. אצבעותיה ארוכות ומפורטות וממש רואים כל קונטור, כל בליטה ושקע באצבעות. וכן, היא מלטפת חמוס. באאאהההה…
הרקע של הציור בשונה מציורים אחרים הוא שחור ולא עמוס בפרטים. יכול להיות שלאונרדו הבין שהוא צריך לסיים ציורים מהר יותר או שלא יסיים אותם או שהרקע השחור תאם לגברת הלבנבנה בתמונה.
אבל לאונרדו לא רצה להסתפק בפרויקטים קטנים. הוא רצה את הבלתי יאומן, לדחוק את הגבול עוד ועוד.
במכתבו לדוכס בשנת 1482 הבטיח לאונרדו לבנות למענו סוס ענק מברונזה לזכר אביו של הדוכס. דה וינצ'י רצה ליצור פסל שיהפוך אותו ואת הדוכס למפורסמים בכל העולם. הוא תכנן פסל של סוס ורוכבו בגובה של יותר מתשעה מטרים שיכיל 70 טון של ברונזה. הרוכב היה אמור להיות אביו של הדוכס, אך במהלך השנים לאונרדו ויתר על הרוכב וכינה את הפסל "איל קָאבאאלו" il cavallo, הסוס.
בשמך כל שנותיו במילנו הוא עבד על התכנון, שרטט, חישב והתעסק בפסל העצום יום ולילה. לאונרדו רצה להבין כיצד סוסים הולכים, רצים ועומדים, והוא הפך לאורח קבוע באורוות הטירה, שם בחן והסתכל על כל פרט ופרט הקשור לסוסים. באורותיו שלו בנה לאונרדו אורווה מתקדמת, החציר אוחסן בתאים עליונים ולאורווה הייתה מערכת ניקוז שאפשרה לשמור על נקיון סביבתם של הסוסים. הוא לא אהב לראות את היצורים האצילים הללו חיים בזוהמה.
לאונרדו שרטט אין ספור סוסים בשביל המודל והחל לגייס את כל הידע המדעי שלו למטרה הזאת. קרוב לעשרים שנים עסק לאונרדו בתכנון ויצירה של הפסל.
בכדי ליצור את הפסל העצום לאונרדו היה צריך להמציא מכונות שיאפשרו לו לבצע פרוייקט מורכב שכזה. הוא תכנן ליצוק את הסוס, לרפד אותו בשכבת שעווה, ליצוק מעליה עוד שכבה אשר תמיס את השעווה אך תשאיר מקום חלול אותו ימלא בברונזה. הוא המציא מנופים וגלגילות להרמת התבניות, חלקי הסוס ומכונות היציקה. הוא תכנן כבשנים תת קרקעיים להמסת כמות הברונזה העצומה שנדרשה לפרוייקט שכזה. הסוס היה אמור לעמוד בין עמודי תמיכה שמזכירים כני שיגור של חלליות. זה אחד המבצעים השאפתנים ביותר בתקופת הרנסאנס, בהחלט ביחס ליכולת מול רצון.
חוץ משרטוטיו הרבים של סוסים בכל מצב אפשרי כמעט, לאונרדו גם פיסל פסל קטן של סוס ורוכבּו משעווה, בו הסוס נמצא בדהירה ושתי רגליו האחוריות מורמות. זה היה אמור להיות המודל לסוס העצום, אך לאונרדו שינה את התכניות בגלל בעיית שיווי משקל והרגליים הנגדיות היו אמורות להיות באוויר בפסל העצום. במהלך השנים אבדה אחת מרגליו הקדמיות של הסוס ולאחרונה נעשה העתק של פסלו של לאונרדו מברונזה. רישום אחר של לאונרדו בו נראים סוס ורוכבו, ציור די פשוט וקטן יש לומר, נמכר בשנת 2001 תמורת שתים עשרה מיליון דולר.
עד שהמצלמה תאפשר לתפוס את הסוס במאית השנייה ולהבין כיצד הוא רץ, כיצד מתרומם כל חלק מרגליו וכיצד נע גופו, לא יצליחו ציירים מודרניים לצייר את הסוס כפי שצייר אותו לאונרדו מאות שנים קודם לכן.
בשנת 1493 סיים לאונרדו לבנות דגם של הסוס מחימר בגודל מלא והמודל הוצג לראווה בחצר ארמונו של הדוכס. כל מי שראה את היצירה העצומה הזאת התפעל ובמיוחד האורחים הרבים שהדוכס הזמין. אין ספק כי גם לאונרדו וגם הדוכס חיכו למודל הסופי. קרוב לעשרים שנה עבד לאונרדו על תכנון ובניית הסוס, אבל לאכזבתו המרה, גם את היצירה הזאת לאונרדו לא יזכה לסיים.
סאלאי
בשנת 1490 כאשר התגורר במילנו לקח לעצמו לאונרדו משרת בן 10 שהפך לתלמידו ולצייר טוב אך לא מעבר לכך. שמו היה סאלאי שזה משהו כמו השד הקטן באיטלקית. סאלאי היה ילד יפה בצורה יוצאת דופן ולפי הביוגרף של לאונרדו גם מושך מאוד. היה לו שיער יפה, מתולתל וטבעתי שלאונרדו אהב. לאונרדו כפי הנראה השתמש בסאלאי כדוגמן שלו למספר ציורים ביניהם יוחנן המטביל. הציור שציור בשנותיו האחרונות הוא מוזר ולא ברור בו נראה יוחנן שחי במדבר ואכל חגבים ודבש כבחור דו-מיני שמנמן, עם יד של אישה והוא מצביע כלפי מעלה.
סאלאי היה מרדן באופיו והוא גנב מלאונרדו וחבריו במספר הזדמנויות, אם זה כסף, עודף שלא החזיר או עט יקרה. אבל לאונרדו חיבב את סאלאי השובב והשניים נשארו יחדיו במשך 29 שנים. צ'רלס ניקול שאחראי על ביוגרפיה עכשווית על לאונרדו, כתב שסאלאי היה טוב מאוד עם כסף. של אחרים.
במהלך השנים האחרונות נתגלה במחברתו של לאונרדו ציור ארוטי של שני איברי מין גבריים עם רגליים וזנב, ולפניהם חור שמזכיר את פי הטבעת. מעל החור נכתב סאלאי.
לפי החוקרים המובילים לאונרדו היה כנראה גיי או הומוסקסואל. הוא כפי הנראה קיים יחסי מין עם הבחור בן ה-17 בפירנצה, מעולם לא התחתן או דיבר על נשים, הוא חשב שמשגל הוא דבר מאוד לא אסתטי ודאג להקיף את עצמו בבחורים צעירים ויפים. ראוי לציין שישנם כאלה הטוענים שהוא היה א-סקסואל כלומר לא התעניין במין בכלל.
בכל אותה עת המשיך לאונרדו במחקריו בתחומים שונים. כששמע אנשים אומרים כי זבובים מפיקים רעש מפיהם ניגש לבדוק את הטענה הזאת. לאונרדו ערך ניסוי ומרח דבש על כנפיהם של זבובים וכתב כי קול הזבובים מגיע מכנפיהם. "בזאת תבחין" כתב, "אם תמרח את כנפי תנועות כנפיהם… ישתנה מצליל גבוה לנמוך ביחס ישיר למידה שבה הכבדת על הכנפיים".
הצרפתים באים
הדוכס של מילנו לא היה למעשה הדוכס האמיתי. אחיינו היה היורש הטבעי אך הוא היה צעיר מדי ולודוויגו ספורצה, הדוד, הפך להיות היורש לבינתיים. מכיוון שפחד כי דוכס נאפולי ירצה שאחיינו של ספורצה שהפך לחותנו של הדוכאס מנאפולי, יירש את הדוכסות במקומו, הוא הציע למלך צרפת צ'רלס השמיני לכבוש את נאפולי שנמצאת הרחק בדרום מערב המגף האיטלקי. המלך שמע לעצתו ובמקרה… אחיינו של ספורצה גם חלה או הורעל והלך לעולמו.
הגעת הצבא הצרפתי לאיטליה הייתה בשורה לא טובה לערים האיטלקיות. הצרפתים השתמשו בתותחים חדשים שחדרו והפילו חלקים מהחומות הדקות שסבבו את הערים האיטלקיות. החומות היו כה דקות עד כי לא יכלו לשאת משקל של תותחים והאיטלקים לא יכלו להעמיד את תותחיהם על החומות.
בפירנצה משפחת מדיצ'י מיהרה לחתום על הסכם עם המלך הצרפתי תמורת שטחים בטוסקנה. אנשי פירנצה כעסו על החולשה שהפגינו מי שהיו אמורים להיות מנהיגי העיר החזקים, מרדו וזרקו את משפחת מדיצ'י מפירנצה.
הפרופורציות של גוף האדם על פי ויטרוביוס
בשנת 1490 לאונרדו צייר את ציורו המפורסם האדם הוויטרובי או כפי שנקרא "הפרופורציות של גוף האדם על פי ויטרוביוס". בציור רואים אדם עם ידיו ורגליו לצידי גופו וגם פרוסות לצדדים. מסביב לאדם ריבוע שמקיף את הידיים והרגליים הצמודות לגוף ואילו את הידיים והרגליים הפרוסות מקיף עיגול.
זהו ציור או רישום שמסמל אולי טוב יותר מכל דבר אחר את הרנסנס, שילוב בין כתבים רומאים לכתבים מודרניים, שילוב בין אומנות ומדע, בין התבוננות, מחקר ורישום ובין התפעלות מגוף האדם, גאומטריה, סימטריה ויופי ועד להפיכתו למספרים ונתונים כאילו מישהו יצר את האדם עם סרגל ביד.
–יתכן ולאונרדו יצר את היצירה יחד עם אמן אחר בשם ג'יאקומו אנדראה פררה שהיה ארכיטקט –בתקופתו של לאונרדו. פררה היה מומחה לכתביו של וויטרוויוס וחבר קרוב של לאונרדו.
בציור שרטט לאונרדו את הפרופורציות האופטימליות לגוף האדם כפי שניסה לעשות בכתביו הסופר והאדריכל הרומאי וויטרביוס. השרטוט נעשה לפי הנחותיו של וויטרוויוס הקובעות כי:
- המרחק בין קו השערות ובין תחתית הסנטר הוא 1/10 מגובהו של אדם
- המרחק בין פסגת הראש ובין תחתית הסנטר הוא 1/8 מגובהו של אדם
- כף יד היא כרוחב ארבע אצבעות
- אורך כף היד הוא 1/10 מגובהו של אדם
- אורך האוזן הוא 1/3 מאורך הפרצוף
בשנת 2002 הנפיק האיחוד האירופי מטבע של אירו אחד, שעליו מופיע 'האדם הוויטרוביאני' של לאונרדו.
הסעודה האחרונה של לאונרדו דה וינצ'י
בשנת 1493 התבקש דה וינצ'י על ידי הדוכס, לצייר ציור קיר בחדר האוכל של מנזר בשם סנטיה מריה דה לה גרציֶה. הציור נקרא "הסעודה האחרונה" והוא מתאר למעשה את סדר פסח בו ישו מספר לתלמידיו כי ביניהם יש בוגד. הציור היה מפתיע בצורה שבה צויר. במקום ארוחה סביב שולחן עגול, דה וינצ'י בחר להראות את כל הישובים בשולחן ארוך פונים לצופה ולא מסביב לשולחן בכדי שהצופה יוכל לראות את הבעת פניו של כל אחד ואחד מהנוכחים. חלקם נראים כועסים, חלקם מופתעים, וחלקם עצובים.
לאונרדו התלבט במשך זמן רב כיצד יצייר את יהודה איש קריות וההתלבטות שלו כרמה לפרוייקט להתמשך הרבה מעבר למתוכנן. לבסוף לאחר זמן רב, התלבטיות ומריבות עם הנזירים צייר אותו לאונרדו כשהוא מסב לאחור, מחביא את פניו ובסיבובו שופך את כלי המלח, דבר שנחשב לסימן למזל רע.
במקום להשתמש בטיח או פרסקה שמתייבשת במהירות ומשאירה פחות אפשריות בידי האמן, לאונרדו בחר לעשות שימוש בטיח יבש עם שכבה של עופרת לבנה. התהליך החדש איפשר לו לצייר על הקיר בצבעי שמן, באיטיות ובעדינות. לאונרדו היה מאושר, המשטח שיצר היה פשוט מצוין. הוא בילה בחדר האוכל של הנזירים ימים שלמים ולעיתים עמד ובהה בקיר שעות ארוכות. אחד מהנזירים הצעירים סיפר על לאונרדו כך:
"הוא היה מגיע בשעה מוקדמת, מטפס על הפיגומים וניגש לעבודה. לפעמים היה נשאר שם מעלות השמש עד שקיעתה, ולא הניח את המכחול מידו אף לרגע, שכח לאכול ולשתות, וצייר בלא הפוגה. לפעמים היו חולפים יומיים, שלושה או ארבעה בלא שהיה נוגע במכחול, אלא מבלה שעות ארוכות מדי יום בהתבוננות ביצירה, זרועותיו שלובות, והוא בוחן ומבקר את הדמויות בינו לבינו. ראיתי אותו גם נתקף דחף פתאומי, בצהרי היום, כאשר השמש ברום השמים, עוזב את ה"קורטה וקיה", ששם עבד על סוס החימר הנפלא שלו, ובא ישירות לסנטה מריה דלה גרציה, בלא לחפש צל, מטפס על הפיגומים, נוטל מכחול, מושח בו פעם או פעמיים, ומסתלק שוב לדרכו.
מכתביו של לאונרדו עולה כי הוא האמין שאמנים צעירים חייבים לבהות במשטח עליו הם עומדים לצייר וכתב כי כאשר אמן מתבונן בסדקים, סימנם וכתמים שעל הקיר הוא יכול לראות לפתע קרבות, פנים ונופים. למרות שלאונרדו היה דקדקן בכל הקשור לפרספקטיבה – מרחק ותלת מימדיות בתמונה, אור וצל והפרטים הקטנים ביותר, הוא האמין כי הדמיון חייב לשחק תפקיד חשוב בכל יצירה אמנותית.
במילנו בינתיים ספורצה רצה לגרש את המלך הצרפתי ולהפוך לדוכס נאפולי בעצמו. כשעברו הצרפתים בסמוך למילנו בשנת 1494, נבהל ספורצה כי הם גילו את כוונותיו ושלח את כל הברונזה שהייתה אמורה להיות מיועדת לפסלו של לאונרדו, למפעלים הונציאנים בכדי שייצקו מהם תותחים. הדוכס היה עתה עסוק בתכנון ההגנה על העיר ולא נותרו לא משאבים פנויים לאמנים בחצרו. לאונרדו שוב היה חסר פרוטה והתלונן על כך לדוכס.
לאונרדו היה שבור אך כתב בלית ברירה כי הוא מבין את המצב. עולמו של לאונרדו ללא ספק חרב עליו אך הוא עדיין קיווה כי יבוא יום והוא יוכל לצקת את סוס הברונזה האדיר עליו עבד במשך כל שנותיו במילנו.
הדוכס של מילנו שפחד עתה מהצרפתים, ויתר על בריתם והצטרף לברית אחרת לצידו של האפיפיור.
לאחר שלוש שנות עבודה ב-1498 סיים לאונרדו את יצירתו המדהימה, הסעודה האחרונה, ופירק את פיגומיו. הנזירים שראו את התמונה במלואה בפעם הראשונה, היו בהלם מוחלט. חלקם הרגישו כי הם נמצאים בחדר האוכל יחד עם ישו ושליחיו. התמונה נראתה כל כך אמיתית שהיא הדהימה את כל מי שראה אותה.
אבל השימוש בצבעי שמן על שכבת הטיח הייחודית, התברר כאסון. הקיר היה קיר חיצוני שספג לחות ובמהרה החלה הלחות לחדור בין הקיר לשכבת הטיח שיצר לאונרדו. לאחר שנתיים בלבד, לדאבונו של לאונרדו וכל השאר, החל הציור להתקלף מהקיר. שנים מאוחר יותר פרצו נזירים דלת בקיר והרסו חלק מהיצירה, בשלב מסוים המנזר הפך למחסן נשק צרפתי ואורווה, ובמלחמת העולם השנייה פצצה נפלה בסמוך לקיר. שקי חול שהגנו על הקיר הצילו את מה שנותר ממנו.
מיד לאחר שהחל הציור להתקלף נעשו מאמצי שחזור רבים שנמשכו מאז ועד ימינו אנו. הטענה העיקרית כנגד השחזורים הייתה כי הן לא כללו את הצבעים המיוחדים בהם השתמש לאונרדו ולכן השחזורים היו הרבה פחות מרשימים מהציור המקורי.
אקים וולינסקי, סופר יהודי רוסי כתב בתחילת המאה הקודמת בספרו על לאונרדו כי "לעולם לא יעלה בידי איש לקומם את התמונה, היא נדונה להישאר פרתינון הרוס של הרנסנס. נשתמרו רק כתמים נאצלים.
בשנת 1978 החל פרוייקט שימור עצום שנמשך עשרים ואחת שנים. החדר בו נמצאת התמונה הוסב לחדר מוזיאון בעל טמפרטורה מבוקרת והחלונות נאטמו. ניסיונות השחזור נעשו בעזרת גלי אינפרא אדום ומיקרוסקופים במטרה ולגלות את הצבעים המקוריים בהם עש לאונרדו שימוש. חלקים מהתמונה נצבעו מחדש בצבעי מים והיא שוחזרה כמעט במלואה כולל הצבעים המקוריים. חלקים קטנים ממנה הושארו כפי שהיו בכדי שיהיה ניתן לראות את ההבדל לפני ואחרי השחזור. כמובן שמבקרי אומנות רבים טוענים כי יש שינויים בתמונה וידו הימנית של ישו לא תואמת את הציור המקורי. בכל זאת, שימוש במיקרוסקופים וגלי אינפרא אדום? שימוש במדע בכדי להציל יצירת אומנות מפורסמת? לאונרדו בטח מחייך בקברו.
בשנת 1499 מצבו הכלכלי של לאונרדו השתפר. בכדי לפצותו על סוס הברונזה האבוד, העניק לו הדוכס כרם. יתכן והריחות, האדמה והטיפול בגפנים הזכירו לו נשכחות, את ילדותו בטוסקנה, והוא נזכר בביתו אותו עזב לפני יותר מעשרים שנה.
במהלך הקיץ של אותה שנה למד לאונרדו מתמטיקה ופיזיקה והדוכס מינה אותו למהנדס הרשמי של מילנו. לאונרדו בדק את החומות, את קירות הטירה והחל לחשוב על שיפורים מרחיקי לכת שיוכל לעשות בעיקר בביצורי העיר. הוא היה מאושר, אין ספק, עם המינוי החדש, אבל אחרי 17 שנים מוצלחות במילנו, לאונרדו, יאלץ לנוס על נפשו. לאן ילך? במה יעסוק עכשיו? מה עם סוס החימר? ומה עם סוס הברונזה? ללאונרדו לא הייתה ברירה. הוא נמלט ממילנו, אל הלא ידוע.
על הימלטתו, ציור קרב אנגיארי המדהים, המאבק במיכאנאנג'לו, המונה ליזה ונדודיו בשנית תוכלו לשמוע בחלק הרביעי של הסדרה על לאונרדו דה וינצ'י, הסקרן הגדול בהיסטוריה.
תודה לעמיעד בראלי על תחזוקה שוטפת של האתר, לאלון דניאל מומחה הוויקיפדיה שלנו ולרמי גל שותפי לדרך.
אני יובל מלחי
קטעים בהיסטוריה
[/su_spoiler]
Podcast: Play in new window | Download (35.7MB)
Subscribe: Google Podcasts | Pandora | iHeartRadio | TuneIn | Deezer | RSS | More
