תיקון קל לעניין מארש נפוליון וחב"ד.
בזמן מלחמות נפוליון היה ויכוח עצום בין רבי שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הראשון של חב"ד, ובין רבי ישראל הופשטיין – המגיד מוקז'ניץ. הויכוח היה על השינויים שיביא איתו נפוליאון: האם שוויון הזכויות שהעניק ליהודים, ששיפר ללא ספק את מצבם הגשמי, ייטיב עמם מן הבחינה הרוחנית?
המגיד מקוז'ניץ ראה בכך סימן של גאולה, והתפלל להצלחת נפוליאון. לעומתו, אדמו"ר הזקן (כך מכונה רבי שניאור זלמן מלאדי בקרב חסידיו) ראה בכך סכנה רוחנית עצומה והתפלל לנצחון הצאר.

וכאן אנו נכנסים לשדה הרוחני; המאמינים יאמינו והמפקפקים יפקפקו: בחלק מהחסידויות מאמינים ששירת הניגון של האויב עשויה ליטול ממנו את כוחו, כיוון שהניגון שלו הוא חלק מכוחו הרוחני (הרעיון מופיע גם בכתבי רבי נחמן מברסלב). אדמו"ר הזקן הורה לחסידיו לנגן את מארש נפוליאון, וכך ליטול ממנו את כוחו.
חסידי חב"ד מאמינים כי לניגון הזה יש משמעות, שהוא מסמל ניצחון רוחני. וזו הסיבה ששרים אותו אחרי תפילת נעילה. לא מתוך הערכה לנפוליאון ומורשתו אלא מסיבה הפוכה: כדי להזכיר ולסמל ניצחון.

בכל מקרה, שני הצדיקים הללו נפטרו באותה השנה, 1814. רבי שניאור זלמן נפטר בעת שהוא בורח, יחד עם עוד המוני נתיני הצאר, מפני צבאות נפוליאון.